"הבנתי שהמוות היה קרוב"

"שנים יש לי דום נשימתי ואני ישן כמו קקה. יש לי גם ורטיגו", הוא מספר. "ידעתי בשנים האחרונות שיש לי סוכר ברמה גבוהה, אבל לא ידעתי עד כמה. חשבתי שזה מספיק שאני לוקח כדור, אבל התברר שלא. הסוכר בגופי היה ברמה הרבה יותר גבוהה מהרצוי וכבר הייתי אמור להזריק לעצמי אינסולין, מה שלא קרה".

איך גילית?

"לא התייחסתי לסימנים של עייפות ולא דאגתי לעצמי בריאותית, עד שעברתי במקרה בדיקה שבכלל לא קשורה לסוכר, אלא לגסטרו. התוצאות גילו שזו לא רמת סוכר שאפשר להסתובב איתה ולהישאר בחיים. אחרי הסוכר גילינו שהכבד מוגדל והלבלב נפגע, שהריריות של הקיבה שלי לא בסדר. נכנסתי לטיפולים דחופים".

הבנת שהמוות היה קרוב?

"כן, המוות היה קרוב מאוד. זה היה ברמה מסוכנת שצריך להיות מטופל במכון סוכר ולדקור את עצמי שש פעמים ביום. עברתי טיפולים ואני היום במצב בריאותי יותר טוב. זה לא אומר שאני מסתובב הכי בריא בעולם".

פחדת שאתה הולך למות?

"לא מפחיד אותי למות. המוות יכול להגיע מחר או כל שנייה, ואני יודע את זה בגלל שאבא שלי נפטר מהרגע להרגע, 20 דקות אחרי שהוא ואני דיברנו. זה קרה לו בגיל 64, לפני 12 שנה בערך. הוא עבר אירוע מוחי אחרי שסבל מהתקף לב בגיל יותר מוקדם, 40 ומשהו. אמא שלי קיבלה אירוע מוחי חצי שנה אחר כך, בגיל 63. אחרי זה התחילה הדמנציה. אני יודע שאצלנו במשפחה הסוף נוטה להגיע בגיל צעיר, 60 ומשהו".

זה נשמע נורא.

"אני כבר יודע את זה הרבה שנים: לא אמות בשיבה טובה. מחכה לי אלצהיימר או התקף לב או אירוע מוחי. שני ההורים קיבלו סוכרת ואירוע מוחי. לא מחכה לי משהו טוב. אז אני לא מבזבז על הדברים הלא־נכונים את הזמן שלי".

כלומר?

"מאוד חשוב לי לשאול את השאלות החשובות, ברמה של מה הם החיים בשבילי, ברמה הפרקטית: אני מתייחס לחיים שלי כאילו הם נגמרים מחר, כאילו הרופא אמר שיש לי שבוע לחיות".

מה זה אומר בפועל?

"האם חשוב לי לראות עולם? לא. חשוב לי להרוויח את המשפחה שלי, בשבילי זה לא עול, למשל, לגדל את הילדים שלי, עומר ויועד (בני 25 ו־21 בהתאמה), ולהיות איתם כמה שאני יכול. זה לא לחסוך כסף אלא לבלות איתם עם הכסף. זה לפחות פעם בשנה לעשות איתם נסיעה שמרוקנת לי את החשבון בנק, אבל ממלאת את הלב. נגיד, חודש בארצות־הברית בשנה שעברה. זה לא בונדינג של פעם בשנה, יש לנו את החיבוק כל יום. אני רואה סביבי אבות שמתלוננים על הילדים, שקשה להם בחופש הגדול. אני בחיים לא. גם לא אתלונן על זה שהם לא יוצאים מהבית, ושניהם גרים איתי עדיין".

איך הגיבו הילדים כשסיפרת מה מצאו אצלך?

"הם חששו. הם עטפו אותי ודאגו לי והיו איתי וליוו אותי בכל התהליך, עדיין מלווים. הם מהממים. הם לא אמרו לי ישירות אם הם לחוצים או לא, אבל ברור שהיו קצת לחוצים".

מה שינית כדי לשפר את המצב?

"התזונה שלי השתנתה, אני מחפש בארוחה איפה יש את החלבון כדי להוריד שומנים ולא להוריד ממסת שריר. במקום איפה־איפה־איפה העוגה, אני שואל איפה־איפה־איפה החלבון. הורדתי בצקים ומתוקים ופעם הייתי אוכל מהם הרבה. קרטיב לפני שינה אני עדיין אוכל. מותר לי לחלוק כדור גלידה ביום. אני משלב בהרבה הליכה. הורדתי 15 קילו. אלכוהול לא שתיתי גם קודם".

סיגריות?

"לפני שינה אני מעשן שתיים־שלוש סיגריות כדי שתהיה לי סחרחורת".

מה?

"זו סחרחורת שעוזרת לי להיכנס למיטה ולישון. הסברתי לך שיש לי דום נשימתי. אני לא ישן יותר מ־12 דקות ברציפות בכל שש שעות שינה. ככה זה כבר 20 שנה ואני על כדורי שינה בכל השנים האלה".

בשנים האחרונות הוא מטפל במסירות באמו החולה. "היא מגיעה עם המטפלת פעם בשמונה ימים למשך ארבעה ימים רצופים. זה קשה, כי כל הבית עובר להתנהלות אחרת. היא הולכת לישון בשעה מסוימת והיא כמו ילדה קטנה, יכולה להתעורר - והלך הלילה. אבל זו אמא שלי, ואני מצדיע לילדים שלי שמבינים את החשיבות שלה בחיי. בהתחלה היה להם קשה. הם מאבדים את הפרטיות שלהם בבית לארבעה ימים. אני רוצה להרוויח את אמא שלי כמה שאני יכול עד שהזיכרון שלה ייסגר לגמרי".

היא מזהה אותך?

"אני חושב שכן, היא רק לא זוכרת את השם. אבל אתה צריך לראות את הפנים שלה כשהיא רואה אותי. העיניים, שבדרך כלל מתות וחשוכות, פתאום שמחות. היא כאילו מתייפה לכבודי. קשה לי לראות את אמא שלי ככה, אבל יש משהו מרגש: הדבר היחידי שהיא זוכרת זה שירים. אני שר איתה ומחזיק לה את הידיים ומסתכל לה בעיניים והיא יכולה לשיר הכל. היא בת 76. לא הייתי רוצה להיות במצבה, המוח שלך פירה, צריך ללבוש טיטול. זה לא חיים. לכן אני מתעקש להביא אותה אליי כי אצלי יש משפחה והנכדים שלה ואנחנו הולכים לסרטים, הצגות ובתי קפה. גם היא, גם אני וגם הילדים מרוויחים".