ברשותכם, סיכום חוויות ספורדי מחופשה בפארק בדרום צרפת. נקודה ראשונה: במהלך כל החופשה הייתה לי הרגשה ששכחתי משהו בארץ. נחזור לזה בהמשך.
העניין השני מעט מוזר, אבל נסו לזרום איתי. אני חושד שזה משהו שיצחיק מתי מעט, אבל עבור אלה שיבינו, אקח את הסיכון. מדובר בז׳אנר שאני מכנה ״מתיחות ללא מניע״. אתה מותח אנשים בלי סיבה הגיונית, סתם משחק להם בראש.
אז ככה: ישבתי בג׳קוזי באזור הבריכות הגדול בפארק. הייתי עם הבת שלי. איתנו בג׳קוזי היו שתי בחורות מצרפת ושני בחורים מסנגל. כדרכנו בג׳קוזי פתחנו בשיחה. יש אנשים שהמנהג הזה נראה להם משונה, אבל בעיניי לשבת בג׳קוזי עם זרים זה כשלעצמו דבר משונה, אז אם כבר כולנו בלבוש מינימלי, למה לא לערוך סבב היכרות קצר? אדרבה: השתיקות המביכות האלה הופכות הכל ליותר קריפי, ודווקא כשאני מתחיל לדובב את החבורה, המתח מתפוגג. מפה לשם, הבחורים מסנגל סיפרו קצת על מקום מגוריהם, אחד מהם פיטפט בערבית עם הבת שלי (היא למדה ערבית בחופש), הבחורות הצרפתיות ענו לשאלות שהיו לנו על מצב הילודה בצרפת והכל היה נחמד וססגוני. בשלב זה הגיעו שני הבנים שלי לג׳קוזי. פניתי לאביב כאילו אני מדבר אליה ואמרתי להם: "יהודה ועידו, תעשו כאילו אנחנו לא מכירים אתכם. אל תתייחסו אלינו". הם זרמו איתי והתיישבו בג'קוזי ליד הבחורים מסנגל. פניתי אליהם באנגלית ושאלתי מה שמותיהם ובני כמה הם, כשם שעשיתי לפני כן עם כל השאר. גם הצרפתיות שאלו אותם משהו. בשלב הזה לקחתי את עידו, נתתי לו נשיקה והושבתי אותו עליי. שימו לב: מבחינת הסנגלים והצרפתיות הוא זר גמור שהרגע הכרתי. הצרפתיות השתתקו. שני הסנגלים התחילו להתווכח ביניהם בשפה שלא הבנו. הם הצביעו עליי ואחד מהם היה נסער יותר והוא החל להסביר לחברו, אם הבנתי את תנועות ידיו, שגם בלי הנשיקה התחברנו מהר מדי עם השניים שהגיעו הרגע. ההרגשה הייתה שהמוח שלהם עומד להתפוצץ, אבל אז הסברתי להם שאני אבא של כל הרביעייה. הם צחקו בקול, הצרפתיות הצטרפו, הרי לכם רגע מצחיק מאוד עם זרים בג׳קוזי.
עכשיו דמיינו שוב את הסיטואציה. אם אתם חושבים שזה קריפי וחסר טעם - אתם צודקים. אם אתם חושבים שזה מצחיק - אולי יום אחד תהיו חברים שלי (לא שזה תענוג גדול).
כשיצאנו מהפארק בחזרה לישראל, התברר שזוג חברים שלנו שכחו מזוודה בחדר. שאלתי אותם איך זה קרה. הם הסבירו שכל אחד חשב שהשני לוקח אותה. "את רואה", אמרתי לאפרת, "בגלל זה אנחנו צוות טוב: אצלנו אין מצב שאת תחשבי שאני טיפלתי במשהו. הכל את עושה לבד, וככה לא נוצר בלבול ואין טעויות".
זה כמו שכל שנה במרתון תל־אביב יש כמה פצועים, ועוד כאלה שמתייבשים ומתעלפים. אני, בגלל שהבריאות שלי חשובה לי, קיבלתי על עצמי לא לרוץ מרתון, אלא ללכת תמיד עם הילדים לגלידרייה בזמן הזה, לאכול משהו קר ולשתות מיץ. עכשיו תראו, הייתי שמח לרוץ מרתון, אבל בריאות בעיניי באה לפני תחביבים. וזה לא מקרי שאנשים מתעלפים במרתון, אבל מעולם לא שמעתם על מישהו שהתעלף בגלידרייה.
נגיד שאני מבין למה הצרפתים לא יודעים אנגלית. יש להם איזו גאווה לאומית והם מרגישים אימפריה. נגיד שאני גם זורם עם זה שבפארק שמיועד לתיירים מכל העולם הם לא טורחים להציב בעמדות הקבלה השונות דוברי אנגלית. אישית אני ממילא מעדיף לדבר בחו״ל בפנטומימה. אבל תסבירו לי איך יכול להיות שרופא שבא לבדוק אם לאחד הילדים יש נקע או שבר ביד, אינו דובר אנגלית? איך בדיוק הוא סיים רפואה? הבחור מדבר איתי באמצעות גוגל טרנסלייט ואני תוהה: בנאדם, חלק גדול מהחומר מופיע רק במאמרים באנגלית, מה אתה עושה בעצם עם כל המידע החסר הזה, אתה מאלתר?
משהו על האירופאים: אנחנו אוכלים ארוחת ערב מחוץ לחדר. אני מנופף לשלום לגרמנים שאוכלים בדירה לידנו. הם מביטים בי המומים. אחד מהם מנופף חזרה. הם לא מעוניינים בתקשורת. אחר כך מתברר שהם גם צילצלו לביטחון להתלונן שאחד הילדים עבר מהצד של הדשא ולא מהכביש וכך פלש לטריטוריה שלהם. ילד בן תשע שהתבלבל בדרך הפר את מנוחתם. הם שקטים ומנומסים אבל אתה מביט בהם, וזה נראה קצת כמו סרט אילם. הם בשממה מוחלטת. יש לנו כישראלים הרבה מה ללמוד מהם על התנהלות במקומות ציבוריים, אבל לפעמים נראה שיש שם איזו אגרסיה כבושה. ועצב גדול. אתה נוסע בכפרים בדרום צרפת, ומצד אחד יש יופי שמכה בך: כבשים רועות, שדות ירוקים, גגות אדומים ועצים לרוב. אבל דבר אחד חסר: ילדים. אנחנו רגילים לראות טרמפולינות בחצר, מגלשה, עגלה או שתיים, כמה זוגות אופניים - חיים. כאן בדרום צרפת זה לא קיים. המולת הילדים שאנו מכירים איננה ובמקומה מככבת לה דממה מעיקה וצורבת.
בדרך חזרה הביתה קיטרו הילדים שלא הספקנו להיות גם בפארק אירופה. חשבתי על מה שקרה במגזר שלי בשנים האחרונות (אולי זו תופעה כללית, לא יודע). אני הייתי בחו״ל לראשונה בגיל 30, אם אני מתעלם לרגע מעשרת החודשים בצבא שבהם שהיתי בגזרה המזרחית בלבנון. עליתי על מטוס לראשונה בגיל 25, כאשר טסתי לאילת. אני זוכר שאפרת ואני הצטלמנו בשדה דב ליד המטוס. פתטי? בעיניי זה מתוק. באמת התרגשנו. כך היה כל הדור שלי, זה מה שהיה מקובל במגזר: בקיץ נוסעים לטייל בצפון או בדרום, לא לצימר אגב, גם לא לבית מלון. היום פארק חבלים בגבול שווייץ זה מובן מאליו בשביל הילדים. הדבר הכי קרוב לפארק חבלים שהיה לנו זה שאלחנן תפס אותנו בביצים ודרש שנשרוק.
ולגבי התחושה ששכחתי משהו, כשהגענו הביתה לאחר שמונה ימים התברר מה: המזגן. השארנו את המזגן בבית דלוק. שבת שלום.
