חודש בלב הג'יהאד

בחורף 1989 כבר היה ברור שהממשלה הקומוניסטית והצבא הסובייטי שפלש לאפגניסטן כדי לעזור לה, לא מצליחים לדכא את המרד האיסלאמיסטי. המוג'הדין, הג'יהאדיסטים האפגנים שקיבלו נשק ואימון בסיסי מהמודיעין הפקיסטני ומהאמריקאים, הצליחו יחד עם ג'יהאדיסטים מתנדבים מרחבי העולם המוסלמי, להביס שני צבאות גדולים ומצוידים. מלחמת אפגניסטן הייתה וייטנאם של הסובייטים — והחממה שבה צמח והתפתח הג'יהאד העולמי.

הייתי אז חבר מערכת ירושלים של “טיים מגזין”, וכשנודע לי שבניו־יורק מחפשים כתב שיצא לאפגניסטן — הצעתי את עצמי. רציתי לראות מקרוב ולהבין מדוע קשה כל כך להביס את לוחמי האיסלאם הפונדמנטליסטי. לשמחתי, הסכימו להצעתי.

בעזרת ידידים אירופאים (ועשרת אלפים דולר) רכשתי דרכון דרום־אמריקאי, הצטיידתי בסיפור כיסוי ובאישורים מהמערכת בניו־יורק וטסתי ללונדון, לקבל ויזת עיתונאי לפקיסטן. עמית גרמני בעל קשרים עם המוג'הדין מארגון "חיזבי איסלאמי" האפגני נתן לי מספרי טלפון של אנשים בפשאוור, הבסיס העורפי של הארגון בפקיסטן. אלה, הבטיח, יעבירו אותי את הגבול ויחברו אותי אל הלוחמים באזור העיר ג'לאלאבאד.

בפשאוור דפק הכל כמו שעון. סיפור הכיסוי שלי עמד בתחקיר שערך לי מייג'ור קרקר מהאיי־אס־איי, המודיעין הפקיסטני האימתני, ואנשי החיזבי איסלאמי, שקיוו להשיג באמצעותי תוספת סיוע צבאי מוושינגטון, היו להוטים לסייע. במחנה פליטים אפגני בעיר הכרתי את אסדוללה, סטודנט צעיר עם אנגלית סבירה, שהסכים לשמש לי מתורגמן ומלווה תמורת סכום לא גדול.

למעלה מחודש ביליתי באפגניסטן עם אנשי החיזבי איסלאמי ולוחמי ג'יהאד שבאו מכל קצוות העולם המוסלמי להילחם בכופרים. חזרתי משם עם שתי כתבות שפורסמו בחג הפסח של אותה שנה, ועם תובנות שמשרתות אותי בעבודתי העיתונאית גם היום.

להלן קטעים נבחרים מהפרק “אין קץ לג’יהאד”, שמתפרסם בספר ”כתב חזית” (הוצאת “ידיעות ספרים”).

רון בן ישי, היום

ההכנות לקרב החלו מיד אחרי תפילת הבוקר. ראיתי את המוג'הדין טוענים מחסניות, מנקים את כלי הנשק ומשמנים אותם ומכינים צידה לדרך. כל לוחם בחר לעצמו את כלי הנשק שאיתו הוא יֵצא לקרב. זה היה אחד הביטויים לאינדיבידואליזם של המוג'הדין שאפיין אותם גם כפרטים וגם כקבוצות. הנשק הפופולרי ביותר היה מטול האר־פי־ג'י. את הפצצות נשאו הלוחמים בתרמיל גב תואם, שממנו היו שולפים את הפצצה המוכנה לשימוש כמו שהקשתים בימי הביניים היו שולפים את החיצים מן האשפה שהייתה מוצלבת על גבם. לכולם היו קלצ'ניקובים. צוות ה"תול"ר", התותח ללא רתע, נשא תותח וחצובה על הגב. גם זה היה נשק שלל. הבנתי מעבּד אל־ג'ליל, מוג'הד והחובש הקבוצתי, שאנחנו נלך לשם ברגל. הוא לא ידע להגיד כמה קילומטרים, אבל תקע לידי שקיק ניילון. היו שם צימוקים, תמרים מיובשים, גרגירי חומוס קלויים ושברי ביסקוויטים מארוחת הבוקר.

"קח", אמר בחיוך. חתימת זקן צעירה ומסולסלת עיטרה את פניו של החובש הצעיר, "אוכל יעשה אותך חזק", והוא טפח על כתפי והסב את פניו להסתיר את התרגשותו. היינו חברים למרות הבדלי הגיל בינינו ועבורו זה גם היה הקרב הראשון של חייו. לבסוף, אחרי מסדר יציאה קצר, התייצבו שני מוג'הדין משני עברי השביל היורד מהמוצב. הם החזיקו מעל ראשיהם בשתי קצותיה של יריעת בד שבה היה עטוף הקוראן המשותף, ספר גדול מכורך עור ירוק, שהיה כנראה רכוש החיזבי איסלאמי, ארגון המוג'הדין שאיתו הייתי. על יריעת הבד הייתה רקומה באותיות זהב ה"סורת אל־פאתִיחה", משל הם חתנים ההולכים לחופתם, וזאת בדיוק הייתה הכוונה, כפי שלמדתי מאוחר יותר.

המוג'הדין הסתדרו בשורה, נשקו לפרוכת ועברו מתחתיה כמו בְּשער, ויצאנו לדרך. השעה הייתה עשר וחצי. ה"שריונאים", שרובם היו שבויים מצבא ממשלת פקיסטן שערקו לשורות המורדים, הוסעו בטנדר אל הטנקים, שהיו מוסתרים, כך התברר לי, בחורשה סמוכה. קומנדר סאלם, הפנצ'ו וייה האפגני, התייצב בראש הטור, והתחלנו ללכת. סאלם דיבר כל העת אל תוך מכשיר קשר קטן שבידו.

מראיין את “קומנדר סאלם", מפקד השטח של המוג'הדין, ליד נגמ"ש השלל הסובייטי

התמקמתי במקום טוב באמצע הטור ושמעתי את פארוק, עב הגוף והעבדקן, מתפלל בלחש. פארוק הפקיסטני היה אחד האנשים שהתיידדתי איתם בזכות אופיו הנינוח והרך והאנגלית הטובה שבפיו. ידעתי שהיה חייל בצבא פקיסטן שנשלח על ידי האיי־אס־איי להילחם לצד המוג'הדין. לוחם נאמן להוראות שולחיו, כמו 20 אלף חיילים פקיסטנים אחרים שנלחמו לצד המוג'הדין. אני זוכר שבאחד הערבים הציע לי פארוק צ'ארס מתוך קופסת פח קטנה שהייתה ברשותו. בלילות, במערות טורה־בורה לא היה באמת מה לעשות והצ'ארס והנרגילות היו הבילוי היחיד. צ'ארס הוא בעצם הצורה הכי בסיסית של אופיום. הוא מופק מהפרג שגדל בשפע באפגניסטן, אבל הוא אינו עובר עיבוד כימי אלא רק מיובש, נטחן עד דק ומעורבב עם קצת חשיש, והמשתמשים מכניסים אותו מאחורי השפה התחתונה והוא פועל את פעולתו דרך ריריות הפה. הצ'ארס נפוץ מאוד באסיה. כשפארוק הציע לי אמרתי לו שמסיבות רפואיות אני לא יכול להשתמש בחומר הזה כי אני אלרגי וכו', אבל הסיבה האמיתית הייתה שפשוט פחדתי שבהשפעת הסם, אני עוד עלול, אולי אפילו בשנתי, לפלוט מילים בעברית או להגיד דברים שאחר כך אצטער עליהם. הרי גם בלי צ'ארס יש לי פה גדול, אלא שפה זה היה עלול לעלות בחיי. פארוק לא התעקש. הוא לקח קמצוץ נדיב של צ'ארס, שם בפיו והמשיך ללהג ללא הרף.

כעת, בטור ההולך לקרב הוצאתי את מכשיר ההקלטה ושאלתי את פארוק אם הוא פוחד למות. הבטתי אחורה, ראיתי שפניו ממש קורנות מאושר. "אינשאללה אל־עזיז. אנחנו המוסלמים לא חוששים למות. אנחנו מאמינים שהג'יהאד הוא מורשת אבותינו עוד מימי מוחמד. כשם שהם נלחמו עם אויבינו למען מטרה צודקת ואצילה — כך גם אנחנו. ואינשאללה, אלוהים הכל־יכול ייתן לנו ניצחון כשם שנתן להם, ואם נמות — נצטרף אליהם".

"היכן תצטרף לאבותיך?" שאלתי.

"אינשאללה, בגן עדן, אינשאללה".

בן ישי (מימין), מחובק עם “קומנדר רופור", מפקד הכוח המסתער של הג'יהאדיסטים

המילה "אינשאללה" חזרה בדברי פארוק ומוג'הדין אחרים, הן כשדובר בעניינים שברוח והן כשדובר באסטרטגיה, כמעט בכל חצי משפט. משמעות המילה היא לא "אם ירצה האל" או "אם ירצה השם", כמו אצלנו, אלא "אם רצה האל", כי באיסלאם, בניגוד לדת היהודית, הכל כבר הוחלט מראש. כלומר, מה שעתיד לקרות לנו, הכל־יכול כבר החליט עליו הרבה לפני כן, ועכשיו אנחנו רק עובדים על פי הרפרטואר שנכתב בידי אללה עוד מימי בראשית. תפיסה זאת היא הבסיס לתפיסת העולם הפטליסטית שמאפיינת את הפונדמנטליסטים והג'יהאדיסטים המוסלמים. היא גם הסיבה לכך שסכנת המוות אינה מהווה מרכיב מרכזי בשיקוליו של המוג'הד, שהרי אללה קבע מראש מתי יחיה ומתי ימות, והוא, בן האנוש, לא יכול לשנות זאת. ה"אינשאללה" היא אפוא אחד ממרכיבי העוצמה והמוטיבציה של המוג'הדין באשר הם וגם הסיבה המרכזית לכך שהאיסלאם הפנאטי רואה במודרנה רעה חולה ואילו האיסלאם הפחות פנאטי אינו עושה מאמצים של ממש להימצא בחזית הקִדמה הטכנולוגית והתרבותית.

השיחה עם פארוק התנהלה תוך כדי הליכה ובקול נמוך. שאלתי: "אתה לא חושש למות, אבל יש לך אישה וילדים".

"כן, אבל הם יהיו מאושרים שנתתי את חיי כדי ללכת בדרכו של אללה הכל־יכול. אחד מאיתנו ימות ועשרה יבואו תחתיו, אינשאללה. אחד נפצע, ואינשאללה עשרה באים להחליף אותו. אנחנו לא מפחדים. כמו שאנשים משתכרים ממשקה משכר, כך אנחנו שיכורים מאושר שזכינו ללכת בדרכו של אללה".

אז לא ירדתי לעומקם של הדברים. אבל היום, אחרי שראיתי את מעללי החמאס ואל־קאעידה והחיזבאללה, אני נזכר שוב ושוב במה שאמר לי פארוק, אללה ירחמו.

כעבור שעת הליכה בוואדי הצחיח הגענו למתחם משפחתי נטוש, מוקף חומות בוץ ובוסתן. בין העצים פיכפך פלג קטן. בתי הטיט המעורב בקש היו חרבים למחצה והמטע חדל מזמן לתת פרי. אבל הפלג זרם והעצים נתנו צל. שטח היערכות אידיאלי. השמש כבר הייתה בשיאה והיה חם. קומנדר סאלם פקד עלינו לנוח ולהמתין במקום, ואסדוללה הסביר לי שהוא רוצה לתת שהות לטנקים להגיע. בעוד אנחנו יושבים על יד הפלג, פארוק ועבּד אל־ג'ליל ועוד כמה מהלוחמים הוציאו מכליהם משחת נעליים ומברשות ועוד כל מיני קופסאות קטנות שלא הבנתי את מהותן. הם ציחצחו את הסנדלים שלהם בשכבה יפה של משחת נעליים שחורה והבריקו אותם למשעי. אחרים לקחו את הקופסאות הקטנות והתחילו למרוח מסקרה שחורה וכחל על העפעפיים וסביב העיניים.

"למה אתם מצחצחים נעליים ומתאפרים?" שאלתי את פארוק.

"כדי שכאשר נגיע לגן עדן, אינשאללה, נהיה יפים כשנפגוש את הבתולות".

הוא דיבר כמובן על 72 הבתולות שמחכות, על פי המסורת המוסלמית, לכל לוחם ג'יהאד ש"שַהַאד" — כלומר מת מות קדושים. הכרתי את המסורת הזאת מתוך קריאה ושמיעה, אבל פה, כשראיתי את המוג'הדין יושבים על שפת הפלג ורוחצים את פניהם, אחר כך מתאפרים ומצחצחים את רצועות הסנדלים המאובקות, הבנתי עד כמה מבחינתם זו לא אגדה כלל.

המתנו שעות עד שהטנקים הגיעו סוף־סוף ותפסו עמדות. אחר כך חיכינו שעה נוספת עד שצוותי המרגמות של קומנדר רופור טיווחו את מוצב האויב.

בינתיים הייתה כבר שעת אחר הצהריים מאוחרת. השמש סינוורה את חיילי הממשלה שבמוצב פרקנד אבל הם הבינו כנראה שהמתקפה ממשמשת ובאה והחלו לירות לכל הכיוונים. קמנו ויצאנו ממחסה העצים והשתופפנו מאחורי חומת טיט ובוץ נמוכה. חיילי הממשלה ראו אותנו וירו צרורות ארוכים מעל לראשינו. הצצתי מעל החומה, בין ענפיו של עץ סמוך, וראיתי את חיילי הממשלה במרחק של כ־300 מטרים מאיתנו, רצים מעמדה לעמדה במוצב.

מטוסי קרב ממשלתיים חלפו מעלינו והטילו פצצות בקרבת שני הטנקים והנגמ"ש אבל החטיאו והסתלקו מיד. הטנקים ירו כמה פגזים והצליחו להשמיד עמדה קדמית שהייתה ממש מולנו. או אז נתן קומנדר סאלם את האות בצעקות ובתנועות ידיים ואנחנו יצאנו להסתערות. לפתע נעצרה קבוצת החוד והמוג’הד שעמד בראשה חזר כמה צעדים על עקבותיו ופתח בוויכוח לוהט עם קומנדר סאלם. ביקשתי מאסדוללה שיסביר לי במה העניין. מסתבר שדרך האיגוף שנבחרה על ידי קומנדר סאלם לא נראתה לפקודו והלה הציע לעלות על היעד, במקום דרך הוואדי מימין — דרך הוואדי משמאל. לבסוף איבד סאלם את סבלנותו וכיבד את המוג’הד הווכחן בבעיטה בישבן. זה עבד. הכוח הקדמי יצא בריצה אל היעד — ואנחנו אחריו. קומנדר סאלם תיקן כל העת את אש הטנקים, כשהוא מקלל ללא הרף.

בן ישי מקבל את פרס ישראל משר החינוך בנט ביום העצמאות האחרון. "התובנות מאפגניסטן משרתות אותי בעבודתי העיתונאית גם היום"

לא הבחנו בשדה המוקשים עד שכבר היינו ממש בתוכו. בלהט ההסתערות ואבק הירי לא ראינו את הגלילים הקצרים והעבים בצבע זית כהה שהיו מלאים בחומר נפץ ואשר ביצבצו פה ושם בין הסלעים. אלו היו מוקשים קופצים. הבחנו בהם רק אחרי שאחד מהמוג'הדין דרך על התיל הדק שהיה מתוח בין שתי יתדות והמוקש קיפץ והתפוצץ כמטר מעל פני הקרקע. המוג’הד קרס על עקביו במרחק כמה עשרות מטרים מן העמדות הקדמיות של המוצב שמהן נורתה אש ללא הרף. היינו כמו מטרות־דְמות, אבל למזלנו, חיילי הצבא האפגני לא ממש כיוונו, אלא ירו דרך החלונות לכיוון המשוער שממנו היינו, להערכתם, צריכים להגיע. את מלוא מנת רסיסי המתכת של המוקש ספגו השניים שרצו אחרי המוג’הד שרץ ראשון והפעיל את המוקש. ידיהם ורגליהם של השניים שרצו מאחוריו הפכו עיסה שותתת דם של שרירים ועצמות. חבורת העבדקנים ששהתה במעלה הגבעה הסלעית, יורה וזועקת "אללה הוא אכבר", קפאה, אובדת עצות, משתוחחת במקומה.

אלה היו מי שביני לבין עצמי כיניתי בשם "אנשי לגיון הזרים" — הוואהבים הסעודים, הסודנים, וכנראה גם פלסטינים שהתייצבו בראש הכוח בהסכמתו של קומנדר סאלם. כשיצאנו לדרך, חשבתי ללכת עם הקבוצה הזאת ולתהות על קנקנם של אנשיה תוך כדי התקרבות ליעד. חשבתי שאווירת טרום הקרב, שבדרך כלל מקרבת בין אנשים, תפרוץ את מחסום ההתנכרות והשתיקה שהקימו סביבם. אבל פארוק אחז בידי ואמר לי, "אל תתקרב אליהם. אתה תלך איתנו, האפגנים. אם תלך איתם, הם יירו בך בגב. אנחנו יודעים שאתה איש טוב ורוצה לעזור לנו, אבל בשבילם אתה סתם כופר והם יהרגו אותך בלי להסס".

תאווב, מוג’הד גבוה ודק מקבוצת הזרים, התעשת, פנה לאחור ורץ אל אחד הפצועים כשהוא מתעלם מן המוקשים הפזורים סביבו. הוא הוציא מכיסו תחבושת לבנה רגילה וכרך אותה על הזרוע הפגועה. אחר כך הוריד מכתפיו את השמיכה, עטף בה את הרגל המרוסקת וחיבק את הפצוע. אסדוללה סיפר לי שהפצוע היה בן כפרו של תאווב, היכנשהו בעולם המוסלמי. הפצוע נאנח, ניכר היה בו שהתאמץ לשלוט בעצמו. רק עווית שחלפה מדי פעם על פניו הסגירה את ייסוריו. צעיר כבן 15 לערך, אחוז זעם, הרים קלצ'ניקוב לכתפו והחל לצלוף לעבר מוקש שבלט מן הקרקע מטרים ספורים מאיתנו. השאר צפו בו, משותקים מאימה, עד שלוחם שעמד בסמוך לו התעשת ובסטירת לחי אדירה הפיל את חמום המוח לאחור. ההתקפה נעצרה. קומנדר סאלם שאג בגרון ניחר ונופף בידיו בניסיון להקים את הלוחמים להמשך ההסתערות, אך לשווא.

הוויכוח עתה היה על הנתיב שבו יש ללכת כדי להיחלץ משדה המוקשים ולהגיע לבונקרים שעל ראש הגבעה. כמה צרורות מקלע שחלפו לפתע מעל הראשים שמו קץ לדיון. "דושמאן, דושמאן!" (אויב), צעקו המוג'הדין, והזרים קמו לפתע ויצאו בריצת אמוק במעלה הגבעה. האפגנים והפקיסטנים שנשארו מאחור ירו ממטולי האר־פי־ג'י ומהקלצ'ניקובים שבידיהם ושעטו גם הם במעלה הגבעה.

עד עכשיו אינני מבין כיצד לא עלינו על מוקש נוסף. בתוך דקה או שתיים כבר היינו בתוך המוצב. המוג'הדין רצו מבונקר לבונקר, זורקים רימונים, שואגים משמחה, מחפשים קלצ'ניקובים ומשקפות. מתברר שחיילי הממשלה ניצלו את המבוכה ואת ההפסקה בהסתערות כדי להימלט בריצה מן המוצב לעבר העיר. יכולנו לראות אותם רצים בשדה הפתוח, אבל את המוג'הדין עניינה עכשיו הביזה יותר מהכל. מחירו של קלצ'ניקוב סובייטי — לא מתוצרת סין — עם קת מתקפלת בשוק הנשק בפשוואר הגיע באותה עת ל־22 אלף רופיות פקיסטניות, כמאתיים דולרים — סכום שיספיק למחיית משפחה אפגנית במחנה פליטים בפקיסטן למשך כמעט שנה.

הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת. שכבת עננים אפורה רבצה על הנוף המדברי, ובאור הדועך אחזה בי לפתע תחושה חריפה שכבר הייתי כאן פעם.

החום הצהבהב של גבעות הלס השטוחות, הסלעים האפורים שמסביב והחמדה המנומרת צור שחור, הוואדיות הרחבים וכתמי הירק הפזורים פה ושם, היו כמו פלאשבק לשבועות שביליתי בשטחי האימונים של משאבי שדה ואזור קיבוץ רביבים שבנגב. מבט אחד על פסגות ההרים המושלגות, העוטרות את עמק הג'לאלאבאד משלושת עבריו, החזיר אותי לאפגניסטן.

באותו לילה הגעתי למסקנה שמיציתי את העניין. הימים הארוכים שבאו לסיומם בקליימקס של הקרב סיפקו לי סיפור יפה והצצה נדירה אל מה שאמור היה להיות הקדימון של מה שאנחנו חווים היום במסגרת מה שמכונה "האביב הערבי". לכן כשאסדוללה שאל אותי בלילה, כאילו לתומו, עד מתי אנחנו עומדים להישאר כאן, הבנתי את הרמז שקלע בדיוק למה שהרגשתי גם אני.

למחרת בבוקר שוב הגיע מפשוואר טנדר עם פיתות טריות וקצת ירקות. עליתי עליו עם אסדוללה הנאמן ולעת ערב כבר הייתי לבטח ב"גרין הוטל" שבפשוואר.

לא נחפזתי. החלטתי לנוח עוד יום־יומיים בפשוואר ואז לטוס לקראצ'י, לקנות כרטיס טיסה חזרה ללונדון ומשם לישראל. בבוקר יצאתי לטייל. הייתי לבוש כפי שהייתי מורגל בימים האחרונים ודי נהניתי מהעניין — בשֹלוואר קמיז מגוהץ למשעי, לראשי פאקול, והייתה לי תחושה שהשתלבתי היטב בסביבה. אם באפגניסטן זה עבד, אז למה לא פה? ראשית, הלכתי לבקר את המייג'ור קרקר מהאיי־אס־איי שמאוד שמח לקראתי ותיחקר אותי ארוכות על כל מה שראיתי.

עטיפת הספר

ידעתי שאני תלוי בו וכי אסור לי לעשות טעויות ולכן עשיתי את עצמי נלהב מהמוג'הדין, מגבורתם ומיכולותיהם; זייפתי את סינדרום לורנס איש ערב כפי שהכרתי אותו, וזה עבד מצוין על המייג'ור. הוא ראה בי חניך מצטיין, ואחרי ששתינו כוס תה בחלב נפרדתי ממנו. יצאתי לרחוב והתחלתי ללכת לכיוון המלון.

לפתע הבחנתי מולי באדם שהיה אמנם לבוש כמוני במדי מוג'הדין אפגני, אבל החזות שלו הייתה אירופית למהדרין. הוא היה מרוחק ממני כמאה מטרים ואני יכולתי להבחין בשיער הבלונדיני שביצבץ מתחת לפאקול שלו. כשהאיש התקרב זיהיתי לפתע את פניו. זה היה עיתונאי פיני שהכרתי בהלסינקי ב־1975 בזמן שסיקרתי את הוועידה לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. התיידדנו מאוד בשבוע שבו עבדנו זה לצד זה. עבדנו קשה אבל היו לנו גם כמה ערבים רוויי אלכוהול ושיטוטים אינסוף באור הקיץ שאינו נגמר בהלסינקי, גם לא בשעות המאוחרות של הלילה. בסיום הוועידה הוא הזמין אותי להתארח בצריף שבו היה מבלה את סופי השבוע בחוף של אחד מאלפי האגמים שפינלנד מנוקדת בהם.

ברגע הראשון שמחתי לקראתו, אבל מיד פשטה בגופי מין תחושת קור מתכתי, שהיא תסמין פיזי שמלוּוה אצלי בתחושת פחד פתאומי. חששתי שהאיש יזהה אותי ואז הוא עלול לפלוט, בלי להתכוון, שיש עיתונאי ישראלי בעיר, ובמקום כמו פשוואר השמועות התפשטו בתוך דקות גם בלי פייסבוק וטוויטר. ידעתי בבירור שאם המידע על היותי עיתונאי ישראלי יגיע לאוזני האיי־אס־איי או למוג'הדין, ספק אם אצא משם חי. המרחק בינינו הצטמצם ואני התכופפתי כאילו לקשור את שרוך הנעל שלי וחיכיתי עד שהוא חלף על פניי. נשמתי לרווחה כשהוא לא נעצר, אבל בעודי מתכופף הבטתי לאחור וראיתי שהוא הסתובב לעברי פעמיים. הוא כנראה זיהה אותי אבל לא היה בטוח. היום אני זוכר את הרגע הזה כנקודה שבה החל אצלי התקף חרדה. אינני פסיכולוג ולכן בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי, אבל הייתי אחוז בטרנס וכל מחשבותיי התמקדו באותו רגע בשאלה איך אני מסתלק מפה הכי מהר שאפשר ואיך, אם ישאלו אותי, אני מטשטש את עקבותיי.

לא הייתי רחוק מהמלון. עליתי לחדרי ודבר ראשון בדקתי פריט־פריט בציוד שלי לראות אם יש עליו כתובת בעברית או סימנים שיעידו על ישראליותי. לחרדתי, מצאתי שלקחתי עימי לאפגניסטן זוג גרבי צמר אפורים ששימשו אותי בצה"ל ובשירות מילואים. הגרביים עברו כביסות רבות, אבל עדיין על אחד מהם אפשר היה לראות, אם הסתכלת היטב, את האות צ' במטושטש. שרפתי אותם בכיור, השלכתי לאסלה והורדתי את המים. אחר כך ירדתי לאיש הקבלה ושאלתי מתי יוצא המטוס הבא לקראצ'י. הוא אמר: למחרת בבוקר.

שילמתי את החשבון במזומן, הוא הזמין עבורי מונית, נסעתי לשדה התעופה של פשוואר ושם, במבנה הנמוך והקטן ששימש טרמינל, ביליתי את הלילה. בערב יצאתי העירה, קניתי לי משהו לאכול וחזרתי לישון על הספסל בטרמינל.

למחרת בבוקר טסתי לקראצ'י. הלכתי למלון המפואר ביותר. שכרתי חדר ולא יצאתי ממנו שלושה ימים. הייתה אמנם באותו זמן טיסה יומית ללונדון של חברת התעופה הפקיסטנית או של חברת בי־אַיי־אֵיי הבריטית, אבל הטיסות היו מלאות ולא נמצא עבורי מקום, אלא חמישה ימים לאחר מכן. בשלושת הימים שהייתי בחדר במלון, חייתי בחרדה שהנה עלו על עקבותי ואו־טו־טו באים לעצור אותי.

התחושה הייתה כה קשה עד שכאשר הזמנתי שירות חדרים כדי לאכול, הייתי מבקש שיניחו את המגש מחוץ לחדר ולא ידפקו על הדלת. אט־אט הבנתי שאני נמצא בעצם בעיצומו של התקף חרדה, וכי אין לי ברירה ועליי לנסות להתמודד עם זה בכוחות עצמי. התחלתי לנתח את המצב, ביני לבין עצמי, והגעתי למסקנה שבעצם המפגש־לא־מפגש עם העיתונאי הפיני הוא שגרם אצלי להתפרצות של הפחד הלטנטי שהיה כנראה מודחק אצלי למן הרגע שהגעתי לפקיסטן ואחר כך לאפגניסטן. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי באזור מלחמה. זה היה מוכר לי היטב. אבל זאת כן הייתה הפעם הראשונה שהייתי בזהות בדויה, בסביבה שלא היה בה שום סיכוי שמישהו יבוא לעזרתי ויחלץ אותי בשעת צרה.

גם כשנפצעתי במהלך עבודתי במלחמת ההתשה, הייתי בטוח, אפילו בלי לתת על כך את הדעת, שיהיה תמיד מי שיבוא ויחלץ אותי, שיהיה מי שיפַנה אותי אחורנית. אבל עכשיו הייתי לבד. לבד ובזהות בדויה שידעתי שחוקר מיומן יכול לסדוק אותה בקלות, בוודאי אם יהיה מי שילשין.

ביום הרביעי לבשתי את השֹלוואר קמיז וחבשתי את הפאקול ויצאתי לשוטט ברחובות קראצ'י. שוטטתי ברגל, עדיין מביט ללא הרף לאחור לראות אם עוקבים אחריי. הלכתי לנמל. בשעת בוקר מוקדמת היו מונחים על רציפי נמל הדיג עשרות כרישים שניצודו באותו לילה ואשר סנפיריהם משמשים מאכל מגביר און בסין ובשרם מוגש במסעדות הטובות ביותר, גם באירופה. אכלתי סטייק כריש ונהניתי. דיברתי עם הדייגים והם סיפרו שהמצב הכלכלי לא טוב וכי הפליטים האפגנים, שאין להם מושג בדיג כי ארצם אינה גובלת בים, גונבים להם את העבודה.

באותו יום חזרתי לעצמי פחות או יותר. למחרת לפנות ערב הייתה צריכה לצאת הטיסה שלי ללונדון. הלכתי לקנות מזכרות. בשוק הגדול של קראצ'י היו פריטי ריהוט משובצי צדף נהדרים, היו גם שטיחים, והמבחר היה עצום.

בסוף בחרתי אוכף גמלים ושני שולחנות תה שניתן היה לפרקם ולשים במזוודה וכך עליתי על הטיסה ללונדון. אלכס גלעדי בא לפגוש אותי בשדה התעופה בהית'רו וכמעט חנק אותי בחיבוקים ובנשיקות.

חשבתי שבזה מסתיימת ההרפתקה האפגנית שלי, אבל טעיתי.