ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אביטל דיקר
    7 ימים • 23.08.2018
    החיים אחרי אגפא
    השחקנית לשעבר אביטל דיקר לא מתגעגעת לעולם הזוהר. מי שתיזכר לעד כגיבורת הסרט המיתולוגי "החיים על פי אגפא" ‑ מספרת על ההטרדות המיניות הקשות שספגה מבמאים ומפיקים, המחיר ששילמה על היופי והפרסום והניסיונות לפרוץ את גבולות התדמית של הבלונדינית השברירית. עם ספר נוער חדש שכתבה על מלחמת גוג ומגוג בירושלים, היא מסבירה מדוע היא כל כך חרדה מעתיד המדינה, ולמה היא מהרהרת לפעמים במערכת יחסים זוגית, עם אישה
    אלון הדר | צילומים: רמי זרנגר

    אביטל דיקר עדיין זוכרת את הצעקה ההיא. ״כשמלחמת ששת הימים הסתיימה, אבא שלי, שהיה קצין חבלה במילואים, לא חזר הביתה", היא מספרת. "במשך כמה שבועות החזיקו את אמא שלי בחוסר ידיעה. היא הייתה מגיעה מדי יום לקצין העיר ומנסה להבין מה קורה. ילדה בת 26 עם שתי תינוקות, אני ואחותי הקטנה, שאומרים לה: ׳נו ניוז, גוד ניוז׳. ואז הגיעו סבא וסבתא לביקור, וסבא לקח אותי למטה, ופתאום שמעתי את אמא שלי משחררת צעקה חדה. הייתי בת שנתיים, אבל הגוף שלי כבר הבין שמשהו נורא קרה״.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    זה היה תחילתו של מסע כואב ומדמם. ״הוא מת בעקבות פגיעת פגז ישירה, לא נותרו ממנו כמעט שרידים, והממסד הדתי סירב להכריז על מותו ובמשך תקופה ארוכה אמי נחשבה עגונה. לאחר שסוף־סוף הוא הוכרז כמת, רצו לקבור אותו בקבר אחים, היא לא הסכימה. רצתה שתהיה כתובת לילדות שלה״.

     

    עד כמה המוות המוקדם של אביך השפיע עלייך?

     

    ״אבא שלי מת במלחמה. ושום דבר שהמדינה תעשה לא יפצה, יחזיר או יצדיק את המוות המיותר הזה. למדתי מוקדם מאוד שאנחנו פיונים קטנים במשחק שמורכב מאינטרסים וכסף. זה לא כאב שעובר. קשה למלא בור כזה. בכל יום זיכרון הוא נפתח מחדש. בכל פעם שמישהו אומר את המילה אבא, הכאב מתעורר. אתה לא מתגבר עליו, אתה לומד לחיות איתו. מה זה הסלוגן הזה — טוב למות בעד ארצנו? לא טוב למות נקודה״.

     

    בתפקיד עורכת הדין

     

    במשך שנים גילמה דיקר תפקידים של יפהפייה שברירית ואניגמטית או בלונדינית זוהרת וטיפחה מיתוס של נערת לילה זוהרת ופרובוקטיבית, שזכתה לאינספור אזכורים במדורי הרכילות והפפראצי. המצלמות התאהבו בשחקנית שגילמה תפקידים אייקוניים ב״החיים על פי אגפא״ ו״הקיץ של אביה״, וכן בסדרות טלוויזיה כמו ״אסתי המכוערת״, אבל בעשור האחרון היא התרחקה מהן. כתבה ספרים, סיימה לימודי משפטים ועבדה כעורכת דין. ״באיזשהו שלב אמרתי אני לא רוצה יותר קשר לעולם המשחק. הרגשתי שזה לא עושה לי טוב, זה לא מבטא צדדים שונים בי״.

     

    באיזה מובן?

     

    ״אתה כל הזמן תחת עדשה ומחכים לך בסיבוב. צילמו אותי עולה על טוסטוס ופירסמו תמונה שלי בתחתונים. המרחק בין פרגון לרוע מאוד דק בישראל. בונים עלייך פנטזיה, דמות גדולה מהחיים ולא נותנים לך להשתחרר ממנה. רצתי יום אחד לסופר לעשות קניות לפני הצגה, הולכת עם מלא שקיות ובא אדם מולך וצועק: אביטל דיקר, תורידי את המשקפיים! אמרתי: לא יכולה. אמר: ׳יא פלצנית, מי את, חפשי מי שיעשה אותך׳. אתה חשוף להמון ביקורת. אני זוכרת שיצאתי משירותים, ומישהו אמר: ׳מה אביטל, את הולכת לשירותים?' ירדת לפיצוצייה באחת־עשרה בלילה ולא הסתרקת? אומרים שאת מוזנחת וחושבים שאת מסוממת. או חולת נפש. מותר גם לי יום אחד לא להסתרק״.

     

    כמה דפים מרומן שכתבה ועוררו עניין בהוצאת ספרים, סימנו לה את פתח המילוט. היא פירסמה את הספר ״מאז הלילה ההוא״, ובהמשך ״יומן על רומן שהיה״. לפני שבע שנים התחילה ללמוד משפטים במרכז הבינתחומי. ״מקצוע של גדולים. להוכיח לעצמי - הילדה המופרעת - שאני יכולה. גם בעלה של אמא שלי היה עורך דין ועולם המשפט התארח בסלון שלנו בימי שישי. גם אמא שלי התחילה לעבוד איתו כעורכת דין״.

     

    לא ניסית לשלב בין המשחק לעולם המשפט?

     

    ״איזו חברה תיקח אותי ברצינות, אם אשחק בטלנובלה?״

     

    ואיך זה להיות עורכת דין?

     

    ״נורא. עבדתי בדיני יוצרים. הייתי מגיעה לבית משפט, והשופט חשב שעובדים עליו. אחרי כמה חודשים הבנתי שאם אני רוצה לשמור על שפיות, אני צריכה לעזוב את עולם המשפט. קשה לי לייצג אנשים שאני לא מאמינה בניקיון כפיהם. אז עזבתי והתחלתי לכתוב את הספר האחרון. כשאני לא יוצרת, הנפש שלי מתכווצת. עד היום לא העזתי לומר לעצמי שאני סופרת, אולי זה יקרה״.

     

    החודש יוצא לאור ספרה ״השער האבוד״ (הוצאת ״עם עובד״), שבמרכזו פנטזיה אפוקליפטית על מלחמת גוג ומגוג בהר הבית כשבתווך משולש רומנטי של שלושה בני נוער - מוסלמית, נוצרי וישראלי־יהודי, שמנסים למצוא את הגאולה לפשעי השנאה שמתחוללים ברחובות עיר הקודש.

     

    למה בחרת לכתוב ספר נעורים?

     

    ״כי בני נוער נמצאים בשלב שבו אתה יכול אולי לפתוח את הראש. חלון הזדמנויות, דקה לפני הסיום. אחר כך הם נסחפים לאותם דפוסים, אמונות ונורמות שכולנו חונכנו עליהן. כולם שבויים של ערכים שמעולם לא שאלנו אם הם מתאימים לנו או לא. ילדים בגיל ההתבגרות מחפשים מישהו שיראה להם את השונה״.

     

    איזו מתבגרת היית?

     

    ״מערכת החינוך לא ידעה איך לאכול אותי. לא יכולתי לשבת בשיעורים. היו מורים שהיו מוכנים לתת לי ציונים גבוהים רק שלא אגיע לכיתה”.

     

    גם כאן המוות של אביה הטיל צל כבד. “לאמא שלי היה מאוד קשה להתמודד עם האובדן, אבל כילדה וכנערה לא ממש הבנתי מה עובר עליה. היא ניהלה מאבק הישרדות מאוד קשה כאלמנת מלחמה עם שתי בנות. הייתה גם תחושה שהחברה הישראלית לא מקבלת אותה. הפורמט של אלמנה נחשב אז מאיים והקושי שלה חילחל אליי. לשמחתי, כשהייתי בת 12, אמא שלי התחתנה עם איש מדהים ומבריק שגידל אותי ואת אחותי הקטנה כבנותיו. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה דמות של גבר משמעותי בחיים. הוא הכניס הרבה שמחה ואור הביתה״.

     

    אבל דיקר תמיד הרגישה אאוטסיידרית. “באופן אינטואיטיבי הרגשתי ששום דבר שגדלתי עליו לא היה נכון. תמיד הרגשתי לא שייכת. גדלתי בחברה כאילו ליברלית, אבל מאוד שמרנית. משפחה אשכנזית במלוא מובן המילה. בית תרבותי, אבל בעצם, רק הכסף והמעמד באמת חשובים. כשבאתי ואמרתי, אני רוצה ללמוד משחק ותיאטרון, זה היה שוק. לא עושים את זה במשפחות כמו שלנו״.

     

    למרות זאת, ואולי דווקא, למדה משחק ב״ניסן נתיב״ ובמכון של לי שטרסברג בניו־יורק. לאחר הלימודים עברה ללוס־אנג׳לס והצטלמה לכמה סרטים הוליוודיים. אבל התפקיד שלעולם יזכרו לה היה ריקי ב״החיים על פי אגפא״, שעליו גם קיבלה את האוסקר הישראלי. ריקי היא בחורה מעורערת בנפשה שנקלעת לאותו לילה אלים בבר התל־אביבי, מוטרדת מינית על ידי חבורת חיילים, מנהלת סטוץ עם בלש משטרתי שהציל אותה (שולי רנד) ולבסוף מתאבדת בקפיצה מהמרפסת.

     

    לטוב ולרע, במשך שנים לא הצליחה להימלט מהדמות שדיין טווה בכישרון. ״כולם חשבו שאני יכולה לגלם רק ילדה נוירוטית ואבודה״.

     

    אסי דיין. נביא
    אסי דיין. נביא

     

    למרות זאת, את הסרט עצמו היא עדיין אוהבת. ״בזמן שצילמנו את הסרט כולם, אבל כולם, באו לאסי וביקשו שישנה את הסוף״, היא מספרת. ״אמרו: הוא נוראי. קיצוני. טו מאץ'. הופך את הכל לפלקט. לא מזמן הייתה הקרנה של העותק הדיגיטלי של הסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים, אתה מקשיב למשפטים ומבין ששום דבר לא השתנה. הטקסט, והסוף, גאוני. אסי היה סוג של ישעיהו ליבוביץ חילוני. הוא הצליח לתפוס את הבדידות והקיטוב בתל־אביב״.

     

    בסרט "החיים על פי אגפא". "הנציח את הבדידות והקיטוב בתל־אביב"
    בסרט "החיים על פי אגפא". "הנציח את הבדידות והקיטוב בתל־אביב"

     

    את אותו עולם אלים ושוביניסטי חוותה על בשרה. ״מה שאז עברתי, היום היה נחשב פלילי. מקרים מזעזעים שלקח לי הרבה זמן להתאושש מהם. במאי שאומר לי בחזרות, אני צריך להדגים, קופץ עליי ומדביק לי נשיקה. במאי בתיאטרון שאומר לי, תישארי בסוף היום לחזרה - ומתנפל עליי. ברחתי משם כל עוד נפשי בי. אלו דברים שקרו כל יום כמעט. היה איזה שחקן שהיה נכנס לחדר ההלבשה של הנשים לפני ההצגה ומתפשט כי ככה בא לו”.

     

    התלוננת?

     

    “לא, ואני מצטערת שלא דיברתי. פעם אחת התייעצתי לאחר מקרה קשה אם ללכת למשטרה, וקיבלתי עצה מפורשת: אם תתלונני, לא תעבדי יותר בתעשייה״.

     

    ובהוליווד?

     

    ״שלחו אותי למפיק מפורסם לשיחה. הוא אמר: אתן לך איזה תפקיד שאת רוצה, אבל בואי תקפצי איתי לסוף שבוע, המטוס שלי מחכה. ברור לך שאם לא תבואי, הלך התפקיד. וזה מה שאכן קרה״.

     

    ההטרדות המיניות רק הגבירו את היחס המורכב שהיא מנהלת עם המראה שלה. ״כשאתה מבין כמה כוח ועוצמה החברה מייחסת למראה, זה כובל אותך ואתה משלם מחירים כבדים. את לא יודעת מה לעשות עם זה, ומצד שני, חרדה לחיות בלי זה״.

     

    במקצוע הזה היופי הוא לא יתרון?

     

    “שום דלת לא נפתחה לי בגלל המראה שלי, להפך. המראה שלי רק הזיק. כל מה שהשגתי זה למרות המראה, לא בזכותו. רוב האנשים שרואים סוכרייה, רוצים אותה. ואם הם לא מקבלים, הם מתנהגים בהתאם. כשאתה לא נכנס למיטה עם גברים, הם לא מחבבים אותך במיוחד. כמו שהדלת נפתחת, ככה היא נטרקת. בפרצוף, בחוזקה״.

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    הכוח שבלבד

     

    דיקר כבר לא במקום הזה, כמאמר השיר המפורסם מתוך “החיים על פי אגפא”. לראשונה, למשל, היא לא נמצאת בזוגיות. "שנים לא הרשיתי לעצמי להישאר לבד. תמיד היה לי בן זוג, מעבר בין מערכת יחסים אחת לשנייה. הלבד היה הפחד הכי גדול שלי".

     

    מאיפה זה בא?

     

    "כאמור, גדלתי במשפחה בורגנית בצפון תל־אביב והרגשתי לחץ מאוד גדול. זה מתחיל כבר בגיל 20. אמירות כמו ‘כשאת תתחתני’ או ‘מתי אהיה סבתא’. וגם אני נכנעתי. כאישה את מבינה שלא משנה לכמה הישגים מקצועיים לא תגיעי, אם אין לך בעל וילדים את בעצם שום דבר. את יכולה להיות ד"ר לפיזיקה ולזכות בפרס נובל, אם אין לך משפחה וילדים אין לך זכות קיום. גבר מקבל רוח גבית מהחברה להתמקד בקריירה, לצבור הישגים".

     

    אבל התחתנת שלוש פעמים!

     

    "בפעם הראשונה הייתי בת 24, למדתי משחק בניו־יורק והתבלבלתי בין זה לבין החיים. זו הייתה חוויית התבגרות וסצנות מסרט. התחתנו בסיטי הול בניו־יורק. זה נראה לי מאוד רומנטי, איך אפשר לפספס חוויה כזו. אתה יודע כמה סרטים צולמו שם! הוא היה אמריקאי חמוד, מפיק מסיבות איטלקי. שנינו היינו ילדים וידענו שזה לא הולך להחזיק מעמד. לכן כשהחלטנו להיפרד זה לא הפתיע אותנו. גחמת ילדות״.

     

    והשנייה?

     

    ״הייתי בלוס־אנג׳לס, עברתי ניתוח אפנדיציט וידיד שלי שהיה סופר ואיש עסקים, החליט לקחת אותי, כפיצוי, לטיול באירופה. נסחפנו והתחתנו. גם שם היה ברור שזה לא יימשך לעד. שוב, סרט, רומן".

     

    ועם האבא של הבנות שלך, הבמאי גבעון שניר?

     

    ״אלו היו הנישואים האמיתיים שלי. ידעתי מה אני רוצה, רציתי ילדים מהאיש הזה. הייתה לנו תקופת חיים מרגשת, מאתגרת. היינו שמונה שנים ביחד. הוא איש מקסים, ונולדו לנו שתי בנות מהממות: נינה (17) ולילו (15)".

     

    ואגדות לא נמשכות לנצח?

     

    ״זה מתחיל מאוד יפה, שני בני אדם מתאהבים. ואז נוצרת המסגרת: חובות, משכנתה, ילדים. הכסף הולך לסופר־פארם במקום למסעדה או טיול לחו"ל. ואתה כל הזמן עייף וזה פועל נגד האהבה. מתחילים תסכולים. כמו שמצפים ממך להכיל בכל מצב את הילדים שלך, ככה אתה נדרש לעשות לבני הזוג. וזה לא טבעי״.

     

    איך עברו השנים הראשונות לאחר הגירושים?

     

    ״זה נורא וקשה. אומרים שגירושים זה הכי קרוב למוות. עברתי את כל השלבים של פרידה: אופוריה שאתה מקבל את החירות שלך שוב. מחזרים אחריך וזה נורא כיף. אבל אחרי כמה חודשים באים הכאבים, הדיכאונות, הכעס ואז ההשלמה. אתה בוכה על כישלון. כבת למשפחה שהתא שלה לא היה נורמטיבי, מאוד רציתי שלבנות שלי יהיו אמא ואבא באותו בית ושהכל יהיה אידיאלי כמו גלויה. לכן אתה מרגיש נורא. איכזבת״.

     

    רגשות אשם?

     

    ״מלא ועדיין. נשים תמיד אשמות, לא בסדר, לוקחות הכל על עצמנו. אתם הגברים מזהים את זה ויושבים על זה. קראתי שיש חברה ישראלית שמפתחת שיטה לגזור את הדנ"א. אי־אפשר לגזור לי את רגשות האשם?״

     

    לאחר הפרידה חוותה כמה מערכות רומנטיות ומתוקשרות, למשל עם איש הפרסום משה גאון. ״בסופו של דבר מה שעובד זו החברות. האם אתה משכיל ליצור איזשהו דיאלוג בגובה העיניים. אבל מאוד קשה לייצר את הדיאלוג הזה, כולנו מותנים לשחק את המגדר. לא בטוחה שלי יש אומץ. זה יישמע אולי טיפה מוזר, אבל האנשים שאני מקבלת מהם את הדוגמה הכי טובה לזוגיות, אלו האנשים מאותו מגדר. אין את האלמנט של משחקי התפקידים של הגבר והאישה. זה מאפשר כנות ויחסים מדהימים״.

     

    נו...

     

    ״האם אי פעם אוכל למצוא את זה או שיש לי את האומץ ללכת עד הסוף - אני לא יודעת״.

     

    ובינתיים?

     

    ״לא רע לי ככה. לקח לי הרבה שנים להגיע למצב שיחסית טוב לי עם עצמי ואני לא צריכה להיות תלויה בגבר או בזוגיות. כשהולכים למקום של הפחד הכי גדול שלכם, שאצלי הוא הלבד - שם מגלים את הכוח״.

     

    דיקר. “לקח לי הרבה שנים להגיע למצב שיחסית טוב לי עם עצמי ואני לא צריכה להיות תלויה בגבר או בזוגיות"
    דיקר. “לקח לי הרבה שנים להגיע למצב שיחסית טוב לי עם עצמי ואני לא צריכה להיות תלויה בגבר או בזוגיות"

     

    הספר שכתבת מציע משולש רומנטי.

     

    ״שניים־שניים נכנסו לתיבה, אבל אנחנו בשנות ה־2000. למה תמיד צריך להחליט? היכולת שלך לחוש אהבה לא מוגבלת לבן אדם אחד. הסקס הפך לזמין ומנוכר, היום אנשים מתחילים לחפש אהבה״.

     

    גם גברים?

     

    ״גברים נדרשים לשחק אותה מאצ'ו, לזיין כמה שיותר, להיות החזק - זו דרישה שהם לא תמיד עומדים בה. הם משדרים שהם מכונת סקס חרמנית, אבל לאחר הפעם המאה - הם ירצו לקום בבוקר עם מישהי שהם מכירים, מישהי שירצו לגעת או להריח״.

     

    בינתיים היא אמא לשתי מתבגרות, אתגר לא פשוט. ״הן מקסימות ומהממות, אבל שיעברו כבר את גיל ההתבגרות - אני מאחלת לי ולהן״.

     

    באיזה מודל הורות את מאמינה, מכיל וסימביוזי או מציב גבולות?

     

    ״קראתי שדווקא מהמקום הנשי, המכיל, נוצר איזה דור של ילדים אגואיסטים, שחושב שהכל סביבו והכל מגיע לו. פעם ילדים הלכו אחרי ההורים, לא היית קשוב לכל פיפס של הילד. היום זה הלך לקיצוניות השנייה. ובעיניי, ההכלה המלאה משיגה את התוצאה ההפוכה: ילדים שמרשים לעצמם להתנהג בצורה לא מכובדת מול ההורים וקשה להם לראות את הסביבה. אני לגמרי לוקחת את האחריות. בדיעבד הייתי משלבת את המודלים״.

     

    הגדולה מתגייסת בשנה הבאה.

     

    ״הן גם אומרות לי בגאווה: 'אמא, אנחנו רוצות להתגייס לצבא'. איך? איפה ההתחבטות?״

     

    למה להתחבט?

     

    ״ישראל מעולם לא הייתה בטוחה יותר, האיום האיראני הוא קשקוש אחד גדול מאת נתניהו. מדהים אותי שהם נבחרים כל פעם מחדש. ליבוביץ כבר אמר: אנחנו לקראת מות הציונות״.

     

    גם בספר החדש היא לא מפחדת להבעיר אש. ״הדמוקרטיה נעלמה. החופש שלך לדבר חופשי בלי לפחד שירביצו או יאיימו עליך - לא קיים יותר. אני סובלת, אני מפחדת, חיה בתחושה שאני צריכה ללכת מפה, אבל לא מוכנה לשתוק. צריך לומר אמירה לפני שיהיה מאוחר מדי, אי־אפשר לקרוא למה שקורה פה דמוקרטיה. בתקופה האחרונה עברה בכנסת אסופת חוקים פשיסטיים. החקיקה לא מוסרית, מפלה באופן גס. אני לא רואה את העתיד של הבנות שלי במדינת ישראל, הוא לא יהיה אפשרי בעוד כמה שנים״.

     

    הספר מדבר על מלחמת גוג ומגוג.

     

    ״האלימות בספר מתארת מצב קיים: אנחנו נמצאים במלחמת תרבויות. אם אתה מעמיד את האבנים הקדושות - הכותל, מסגד אל־אקצה - מול החיים, במה אתה בוחר? ואם תשאל את בנט או איילת שקד, הם בוחרים באבנים. אז אין יותר מקום לאנשים כמוני במדינה ואני בשלב כזה או אחר אצטרך ללכת או שאמצא את מקומי בכלא על מה שאני אומרת. אבא שלי נפל על האדמה הזו, סבא וסבתא שלי ייבשו ביצות והקימו את המדינה. תנו לי לומר את דעותיי בלי לפחד על חיי. זה מה שאני מבקשת״.

     

    אולי תסריט האימים שלך נובע מכך שהפכת את הקיצוניים בכל צד לחזות הכל.

     

    ״היום אין הבדל בין המוסלמים הקיצוניים ליהודים הקיצוניים. ראית את החרדיות בבית־שמש שמסתובבות ונראות כמו תיבות דואר? ממש כמו בערב־הסעודית. יש רב שמורה לאישה לשבת בסוף האוטובוס, יש רב שלא מוכן שזוג גברים יוכל להקים משפחה - זה לא גוג ומגוג?״

     

    יש המון אלימות יהודית.

     

    ״כשיהודים שרפו ילד פלסטיני, זה לא אותו טרור? אלו כבר לא מקרים חריגים. מערכת החינוך מחנכת אותנו לשנוא את האיסלאם, כמו שברשות ובעזה מחנכים בבית הספר לשנאה. חינוך נכון גורם לילד לשאול שאלות ולפקפק בהכל״.

     

    בספר סגרת חשבון גם עם הממסד הדתי.

     

    ״יש הרבה רבנים עסקנים שמנצלים את הדת כדי להשיג כוח, שררה ותאוות בצע. אלו אנשים ציניים שמזהים את הפחד של המאמינים והרצון שלהם לנחמה. הרמב״ם היה מתהפך בקברו אם היה רואה חלק מהרבנים שפועלים היום, אלו עובדי האלילים״.

     

    והדמות של אלוהים שלך בספר היא של אדם שמח.

     

    ״אני מאמינה באלוהים. והוא ממש לא כועס. נהפוך הוא. הוא אוהב, מחבק, נדיב, עליז, תומך. בשמו האנושות רצחה מיליוני אנשים. לו רק היה יכול לתבוע את בני האדם״.

     

    alonihadar@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 23.08.18 , 00:45