"אם לא יהיו שתי מדינות, לראש ממשלת ישראל יקראו מוחמד". זה לא שלא אמרנו את זה אלף ואחת פעמים. אמרנו. אבל עכשיו אומר את זה האיש הנערץ ביותר על הימין הישראלי (אחרי נתניהו). קוראים לו דונלד טראמפ והוא אמר את הדברים בשיחה שקיים השבוע עם עבדאללה מלך ירדן. הוא קצת טעה. משום שכאשר זה יקרה, זו לא תהיה ישראל. ואם לא נתעורר מהקיפאון המדיני ומאשליית ה"הכל בסדר", זה יקרה יותר מהר משנדמה לנו.
ברקע נמצאת יוזמת השלום של טראמפ. והנה, נשיא ארה"ב, בכבודו ובעצמו, הבהיר השבוע ש"ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר במסגרת שיחות השלום, לאחר שכבר קיבלה את ירושלים". התגובה הרשמית היחידה עד כה הגיעה מסגן השר, מייקל אורן: "על ישראל לקבל כל מתווה שיוצע ... לומר 'כן' ואף 'כן, אבל', ולתת לפלסטינים להיות הסרבנים". לא ברור מה יהיו פרטי התוכנית. על דבר אחד אין ויכוח: הפלסטינים יגידו לא. ולכן חובה, ממש חובה, לאמץ את הגישה של אורן. ובעיקר, חובה למנוע את הפיגוע הזוחל שמוביל ל"מדינה אחת".
עורו המוסלמים
צריך להיות עיוור כדי לא לראות מה קרה השבוע באום אל־פאחם. למעלה מאלף בני אדם השתתפו בהלווייתו של אחמד מוחמד מחאמיד, שנהרג לאחר שניסה לבצע פיגוע בעיר העתיקה. הם לא מייצגים את כלל ערביי ישראל. רק בודדים ביצעו בעשור האחרון פיגועי טרור או סייעו לטרור. הבעיה היא שהמאות, אולי אלפים, שצווחו "בדם ואש נפדה את פלסטין" או "את השאהיד", מזדהים איתם. חה"כ הפורש זוהיר בהלול אמר בעקבות ההפגנה שצריך להבין את המצוקה שלהם. אחרים בתוכנו יגידו "זה הכיבוש, האפליה, הגזענות". לא נכון. ערביי ישראל נמצאים בצמיחה אדירה ובצמצום פערים. צווחות דומות מושמעות גם בלונדון ובברמינגהאם ובפרברי פריז. צווחות מאותה מחלקה הושמעו בחודש מאי האחרון, כאשר אלפים הסתערו על מסגד של האחמדים בעיר סיאלקוט בפקיסטן. הם מוחים נגד כיבוש? כאשר יש איסלאמיזציה והסתה - זו התוצאה. כאשר השייח' ראאד סלאח מטפטף את הארס שלו במערכה ראשונה, הטרור וצווחות ההמונים יגיעו במערכה השלישית.
הם לא הרוב. לא בברמינגהאם ולא באום אל־פאחם. אבל אין צורך ביותר ממיעוט נחוש ופנאטי כדי להשליט משטר אימים על קהילות שלמות. וכמו תמיד, המוסלמים הם אלה שמשלמים את המחיר. הפנאטים צווחים נגד יהודים ונגד כופרים, אבל 98% מקורבנות הג'יהאד, מעיראק עד ניגריה, מסומליה עד סוריה, הם מוסלמים. היהודים צריכים לדאוג בגלל אלה שצווחו בלילה שבין שני לשלישי באום אל־פאחם. המוסלמים צריכים לדאוג הרבה יותר.
השקרן כגיבור
ד"ר אדם רז, איש שמאל, פירסם פוסט וידיאו קצר שבו הוא חושף חמישה שקרים שמופיעים בספר חדש של אילן פפה. אין כאן שום הפתעה. פפה הוא אחד מגדולי התועמלנים האנטי־ציוניים בעידן הנוכחי. פרופ' בני מוריס כבר כתב מאמר תחת הכותרת "השקרן כגיבור", על סילופיו של פפה בעיקר בספרו הפופולרי ביותר, "הטיהור האתני של פלסטין". אין כמעט עמוד, כתב מוריס, ללא שקרים. בספרו החדש מנסה פפה להוכיח, למשל, שהיהודים בפלשתינה שנאו ערבים. לצורך כך הוא מצטט את איש העלייה השנייה, יונה הורביץ, שאמר כביכול כי קיבל בחילה או תיעוב (disgusted) כאשר גילה שבחדרה גרים ערבים. רז הלך למקור בעברית ומצא שאין זכר להתבטאות כזאת. פפה לא טעה בתרגום. הוא חייב לשקר כדי לנפק את הסחורה האנטי־ציונית שלו.
הבעיה היא שפפה הוא כנראה ההיסטוריון המצוטט ביותר בלימודי הסכסוך הישראלי־ערבי. אנשי אקדמיה, סטודנטים, עיתונאים ופעילים שותים בצמא את מחקריו רוויי הסילופים. מה דינו של היסטוריון ששנאתו לישראל מעבירה אותו על דעתו, ומחקריו הופכים לפמפלטים של תעמולה? במדעים המדויקים היה "חוקר" כזה נזרק לאחר חשיפת השקר הראשון. לא כך פפה. הוא הנלמד ביותר והמוזמן ביותר לכנסים על הסכסוך.
גם בישראל מופיעים כתביו של פפה ביותר מדי סילבוסים של קורסים אקדמיים. יש לו לא מעט מעריצים בין אנשי האקדמיה בישראל. מכיוון שאין דרך לחסום את השקרים הללו בחוק - לא נותר אלא לומר לסטודנטים שנחשפים לחומרים של פפה: לפניכם חומר תעמולה רווי שקרים. מרצים שמתעקשים ללמד פרסומים שלו, בלי להציג את ההפרכות, עושים עבודת רמייה.
אתיופים: סיפור הצלחה
הסרטון שהפך ויראלי שבו בחורה משכילה, רהוטה ומצליחה, עו"ד שלומית ברהנו, מספרת על גילויי הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה בכלל וכלפיה בפרט הגיע גם אליי. כל המפיצים והמגיבים מתכוונים כמובן להזדהות ולהתריע, ומרוב המוני המזדהים לא ברור כמה בתוכנו נותרו גזענים. ההזדהות עם ברהנו אינה מקרית. קהילת העולים מאתיופיה ממשיכה להעסיק את החברה הישראלית. כל גילוי גזענות זוכה לכותרת, וכל סדרת טלוויזיה חדשה שעוסקת בהם מספרת על הדרה, אפליה וגזענות. ועוד גזענות. זו מצוות משטרת התקינות הפוליטית.
זה לא שאין תופעות של גזענות. ודאי שיש. אפשר למלא סדרות על גזענות ועל ההיסטוריה של הגזענות כלפי פרסים, מרוקאים, רומנים, אולי גם יקים, ובוודאי נגד אתיופים, ויש מספיק חומרים להתבכיין בגללם עד קץ כל הדורות. זו האופנה. אפשר גם להניח שמיתוס הגזענות מטופח כדי לאפשר עוד ועוד תקציבים לארגונים שמאבק בגזענות הוא אחד מעיקרי הצדקת הקיום שלהם.
המציאות קצת שונה. כאשר עושים זום־אאוט מגלים שהקהילה האתיופית עוברת שינויים דרמטיים. המבחן איננו באחוז מקבלי הבגרות או המתקבלים לאוניברסיטאות, שהוא עדיין נמוך לעומת כלל הישראלים. המבחן הוא בשינוי לאורך זמן. בשנת 2007 שיעור התלמידים יוצאי אתיופיה בעלי תעודת בגרות שמאפשרת כניסה לאוניברסיטאות היה 20%, וב־2015 - 31%. בין 2011 ל־2016 היה גידול של 7.6% בשנה בשיעור מקבלי בי־איי. ספק אם בני עדות אחרות, בשנות ה־50 וה־60, השיגו שינוי כה מהיר. כך גם בתחום הכלכלי. בין 1997 ל־2016 עלה שכרם של גברים יהודים לא חרדים ב־17% ל־16.2 אלף שקל בחודש. שכרם של גברים יוצאי אתיופיה עלה באותו פרק זמן ב־44% ל־8,800 שקל.
יש פערים. ודאי שיש. העניין הוא שהם יותר פועל יוצא של נקודות פתיחה שונות מאשר של אפליה או גזענות. וכמו שטוען ידידי ורעי, דני אדינו אבבה, הסתרת ההצלחות והבלטת הגזענות פוגעות בקהילה. ובכלל, קשה קצת לשכוח שרבים מהעולים מאתיופיה הגיעו מאזורים שבהם לא הייתה מערכת חינוך מסודרת. זה היה עולם אחר. המעבר לישראל לא היה פשוט. אבל ככל שחולף הזמן, וזה מה שחשוב, הפערים הולכים ומצטמצמים. אלה חדשות טובות. וזו בדיוק הסיבה שלא נזכה לשמוע עליהן בשום פוסט ויראלי ובוודאי לא בסדרת טלוויזיה.
