ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מימין: נעמה פלסנר, עו"ד שגית פרץ–דרעי, הרבנית דבורה עברון ומוריה תעסן מיכאלי
    המוסף לשבת • 23.08.2018
    ברוכות השוות
    הן נחשבו לקוריוז, אבל מה שהתחיל בשקט ברשתות החברתיות הוליד מהפכה: הפמיניסטיות הדתיות הפכו לכוח שמשנה את החברה | הן נלחמות באלימות מינית, תובעות רפורמה במקוואות, מוסמכות בהלכה — וגם רוקדות, מדברות על מיניות ובונות קהילה אלטרנטיבית | חן ארצי סרור, שמוציאה עכשיו ספר על התופעה, חוזרת אל ארבע מהגיבורות שלו, לשיחה על הניצחונות ועל המחיר שלהם
    חן ארצי סרור | צילום: דנה קופל

    כשביישוב של מוריה תעסן מיכאלי בישרו על לימוד דף יומי בבית הכנסת, היא שמחה. "הדף היומי" הוא מיזם עולמי ותיק ללימוד דף גמרא אחד ביום כחלק מאורח החיים של גברים דתיים שלא יכולים להשקיע את כל מרצם בתורה אך מעוניינים לייצר זמנים קבועים ללימוד. מוריה החליטה להצטרף ואף התכוננה ללימוד באופן עצמאי, כיוון שבשונה מגברים שמאחוריהם שנים רבות של לימוד מסודר, לנשים דתיות אין רקע מספק. הן לומדות הלכה באופן בסיסי ביותר ורובן המוחלט לא לומדות תלמוד כלל. "פיניתי את הערבים, עם כל הקושי לעזוב בית וילדים, ובדקתי שזה בסדר שאגיע. ישבתי מאחורי המחיצה לבד ולא דיברתי. רק הקשבתי לחבורה שלמדה יחד. לא הייתי שווה בין שווים. ובכל זאת, למחרת קיבלתי טלפון שמוטב שלא אגיע יותר. שהנשימות שלי מאחורי המחיצה מפריעות להם. זה היה המקום היחידי עבורי כאישה שחיה ביישוב קטן בבנימין ללמוד תורה, וגם זה נגזל ממני רק כי אני אישה. כבשת הרש. לא מחלתי ולא סלחתי".

     

     

    צילום: אלי דסה

    צילום: אלי דסה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    היום מוריה עוזבת את עבודתה בשירות המדינה לטובת לימודי הלכה גבוהים לנשים במכון למנהיגות הלכתית. לימודים קשים וסיזיפיים שבסופם תיבחן במבחנים זהים למבחני הסמיכה של הרבנות הראשית ולא רק שתילמד ותלמד תורה, אלא תוכל להשיב על שאלות הלכתיות.

     

    הפער הזה בין חוסר האונים וההדרה שחוותה מוריה לעתיד המרתק שמונח לפניה הוא סיפורן של הפמיניסטיות הדתיות בציונות הדתית. סיפור של נשים שהחלו כקוריוז, כמוזרות וחריגות, ובעיקר לא נלקחו בחשבון, ואז לפתע קיבלו קול ומקום. התהליך הזה קרה בין היתר בזכות הרשתות החברתיות. כאשר המהפכה הפמיניסטית־דתית הגיעה אל הרשת החברתית, כלומר לכל בית ולכל סמארטפון, לפתע עשרות אלפי נשים ניסחו ביד חופשית את הכאבים, ההתלבטויות וההישגים שלהן והבינו שהן לא לבד. הכוח הווירטואלי הפך לכוח אמיתי.

     

    מי יתחתן איתך

     

    כריכת הספר
    כריכת הספר

     

    את השינוי המגזרי והפמיניסטי אפשר לראות כמעט בכל תחום. ביחס לגוף ולמיניות, ביחס ללימוד תורה לנשים, ביחס לקיום מצוות ומקומן של נשים בבית הכנסת, בתפיסה של מנגנונים פוליטיים ורבניים, ובכינון זהות מורכבת, דתית וגם פמיניסטית. זה נשמע סותר, אבל "הדתיות החדשות" פה בשביל להוכיח יום־יום שזה דווקא עובד מצוין יחד.

     

    כאישה דתייה ופמיניסטית, גם אני מצאתי בקבוצות הללו מרחב בטוח. אבל לצד תחושת השותפות, הבנתי שקורה פה משהו גדול יותר. סיפור משמעותי מבחינה חברתית ואנושית שראוי לתעד ולספר בזמן אמת. אז יצאתי לפגוש את הדמויות מאחורי המסך לראיונות אישיים.

     

    כל אישה הוכיחה עד כמה האישי הוא פוליטי, והפוליטי הוא מאוד אישי. התופעה המרתקת הזו הפכה לספר ביכורים פרי עטי, "הדתיות החדשות", בהוצאת "ידיעות ספרים". לרגל צאתו שבתי אל ארבע מהדמויות הבולטות שפועלות בזירות שונות.

     

    הרבנית דבורה עברון (56) ממצפה נטופה שבצפון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית מבית רשת אור תורה סטון. מוריה תעסן מיכאלי (33), מגבעת הראל שבבנימין, בלוגרית ב"מתנחלות ברשת", עבדה בלשכות השרים אורי אריאל ומירי רגב, ומתחילה את לימודיה במכון למנהיגות הלכתית. עו"ד שגית פרץ־דרעי (38) מבית־שמש, פעילה חברתית ופוליטית, ונעמה פלסר (44) מירושלים, מטפלת גוף־נפש, מקימת "עבודה שבגוף" ופעילה בתחום המקוואות.

     

    מימין: הרבנית עברון, פלסר, תעסן מיכאלי ועו"ד פרץ־דרעי. "אנחנו כבר לא משוגעות בודדות, אנחנו ביחד"
    מימין: הרבנית עברון, פלסר, תעסן מיכאלי ועו"ד פרץ־דרעי. "אנחנו כבר לא משוגעות בודדות, אנחנו ביחד"

     

    אז איך אפשר להיות פמיניסטית ודתייה?

     

    הרבנית עברון לא מבינה מה השאלה. "אני פמיניסטית בגלל שאני דתייה. אני מאמינה בכל ליבי ברעיון של התגלות מתמשכת של הקדוש ברוך הוא בעולם, זה רעיון חסידי עתיק. מבחינתי פמיניזם זה חלק מאותה התגלות, זו חכמה בגויים תאמין. לאורך כל הדורות אנחנו רואים תיקונים שהחלו בתרבויות אחרות, למשל הלאומיות הביאה את הציונות. הפמיניזם שלי הוא תיקון עולם דתי בראש ובראשונה. הרשת החברתית כמובן מאיצה את כל התהליכים הללו, אנחנו כבר לא משוגעות בודדות, אנחנו ביחד".

     

    פרץ־דרעי: "הייתי משוגעת, מוזרה, מכשפה. והנה, הרשת החברתית נתנה לנו לגיטימציה. עד אז אנשים שיש להם יותר סמכות רוחנית היו מתווכחים איתי ובמשפחה היותר מסורתית היו צוחקים. מבחינתם הייתי הילדה המוזרה הזאת, שאומרים לה 'מי יתחתן איתך'".

     

    תעסן מיכאלי: "זה משפט שכולנו שמענו כנראה".

     

    פרץ־דרעי: "בהתחלה חשבתי שזה שוביניזם ישן, אבל אז הבנתי שאומרים את זה לכל הבנות בכל מיני דרכים, גלויות או סמויות. אל תהיו יותר מדי. יותר מדי חכמה, עקשנית, בולטת. תהיי ממוצעת, כדי שתתחתני. כי נשים יוצאות דופן לא מתחתנות".

     

    תעסן מיכאלי: "כיסוי הראש מגן עלינו מאוד מבחינה חברתית. עצם זה שאנחנו נשואות וילדנו כמה וכמה ילדים, זה אומר שאנחנו בסדר. שאנחנו לא מכשפות. זה תו תקן. פמיניזם מפחיד הרבה מהדתיים אבל כשאני דוסית, אחת משלהם, אולי יקשיבו לי.

     

    "בהתחלה אמרתי שאני לא פמיניסטית כי זו מילה שלא נתפסת טוב במגזר שלנו. הייתי אומרת: 'אני לא פמיניסטית, אבל...' ואז אומרת את הדברים הכי פמיניסטיים. זו הייתה הסתייגות אוטומטית כי זה נתפס כדבר שלילי. כשנכנסתי לקבוצה של 'פמיניסטיות הלכתיות' הבנתי שזו מי שאני. פמיניסטית־דתייה. הרשיתי לעצמי להיות מי שאני בלי להצטדק. זה לא שיש לי מקום אחר לפגוש נשים כמוני, אנחנו שגרירות בודדות".

     

    "זו בחירה מורכבת, איזו פמיניסטית את רוצה להיות", אומרת פלסר. "חוץ מהתמימות שאת מאבדת, אימוץ מבט ביקורתי עשוי לשאת איתו מרירות קיומית, אז כשראיתי שאני מתקרבת לשם נעצרתי. אני נאבקת כשקול פנימי קורא לי להצטרף לקרב, בוחרת מתי כן ומתי לא, ובין לבין נהנית גם מהזכות לשתוק, בתחושה שלא הכל על כתפיי.

     

    "הפמיניזם שלי הוא מקום שנובע יותר מהחיבור של הגוף־נפש ופחות מאג'נדות ורעיונות. עד לא מזמן נשים לא דיברו בינן לבין עצמן על הגוף שלהן, והנה היום אנחנו במצב שבו יש אינפלציה של מדריכות למיניות בריאה. לאישה הדתייה למעשה אין גוף עד החתונה. זה נורא להגיד את זה, אבל זו חוויה של המון נשים. הגאולה שלי התחילה דרך הלמידה של הריקוד. הרגשתי שאני בוכה מהגילוי הזה שיש לי מגע עם הגוף שלי, שאני שוכנת בו ממש, לא בשפה ההלכתית או הרפואית, אלא בשפה של הגוף עצמו לשם עצמו. והיום ההבנה הזו, שעד לא מזמן נחשבה לתגלית, נפוצה הרבה יותר. גם במאבק המקוואות ראינו את זה: כשאישה הולכת למקווה זו חוויה כל כך מבודדת. פתאום ברשת החברתית זה השתנה. יש לנו אפשרות לחלוק, לכעוס, לתת טיפים. להבין מה לגיטימי ומה לא".

     

    הרבנית עברון: "אחד הקשיים בפער בין המציאות לרשתות החברתיות הוא שהקצב ברשת החברתית הרבה יותר מהיר, ואז יש תחושה שכלום לא מספיק, ויש כביכול אכזבה. אבל החיים הם בשטח".

     

    תעסן מיכאלי: "פעם חברה שלי אמרה שאני ממש מסכנה, שתמיד אני רואה את העוולות בכל דבר. בקהילה שלי, שהיא העולם המתנחלי־ימני, אני תמיד אתפס כ'רפורמית'. היום אני חיה עם עצמי בשלום, אבל בתוך הבית זה הרבה יותר קשה. בעולם החילוני זה יכול להפתיע אותם לפגוש פמיניסטית מתנחלת, אבל הם הרבה יותר סקרנים כלפי זה".

     

    הרבנית עברון: "הם הרבה פחות שיפוטיים כי את לא מאיימת עליהם. כל התהליך של הפמיניזם הדתי משנה את המבנה החברתי והמשפחתי במגזר. אנחנו משנות סדר יום וקובעות על מה הציבור ידבר: על המקוואות, על אלימות מינית, על זנות, על מעמדות בבית הכנסת. זה כבר לא קוריוז".

     

    לא בודדות במקווה

     

    מאז שהפמיניסטיות הדתיות הפכו מקוריוז לכוח משמעותי, עולה תמיד שאלת המחיר מול הרווח. האם רגעי התסכול גוברים על רגעי הסיפוק, או להפך.

     

    "זה מורכב", אומרת פרץ־דרעי. "כשאישה יודעת תורה, אין לה איך להגדיר את עצמה. איך אני יכולה לקבל הכרה רשמית על הידע שלי? אני יודעת יותר תורה מהרבה גברים שפגשתי, אבל אם אני רוצה להציג את עצמי, מה אני אומרת? 'אני תלמידת חכמים'? אני לא אברך, לא דיין ולא רב. אז אני אומרת שאני לומדת ומלמדת תורה. זה כל כך מסורבל. אלו מקומות מתסכלים".

     

    פלסנר: "הבת שלי בת שש, קמה כל בוקר לסליחות וכל כך אוהבת את בית הכנסת, אבל ברור לי שיש גיל שבו העולם יאותת לה שבית הכנסת זו לא הטריטוריה שלה".

     

    תעסן מיכאלי: "נשים דתיות משלמות על הבחירות הפמיניסטיות שלהן מחירים כבדים גם מבחינה זוגית ומשפחתית. זה שאת התעוררת פתאום, זה לא אומר שבן הזוג שלך נמצא באותו מקום כמוך. לו לא היה רע עד עכשיו בתפילה או בקהילה. יש כאלו שבוחרות להצניע את הצד הזה, להיות פמיניסטית במקומות שלא נוגעים לבית ממש. ובית הכנסת זה אחד הדברים הכי משפחתיים שיש, אז הרבה נשים מוותרות. גם יש גבול לכמה אישה מוכנה להיות אופוזיציה.

     

    "הרשת החברתית נתנה מענה לחלק מהמחירים הללו, כי זה מפיג את הבדידות. פתאום יש אפשרות להיות אורחת בקהילות שכבר עברו את התהליך. ואחרי שאת מתנסה בתפילה בבית כנסת שנותן לך מקום, כל כך קשה לחזור אחורה".

     

    פלסנר: "יש סיטואציות קשות אחרות. כשאני מקבלת מהגבאי את ספר התורה בבית הכנסת שלנו לעזרת הנשים פתאום אף אחת לא ניגשת. יש את אלו שיגידו לך להחזיר אותו. לא תמיד יש שיתוף פעולה מצד נשים, אפילו להפך".

     

    תעסן מיכאלי: "אבל כמו שהקושי הכי גדול הוא במשפחה, אז ככה גם הסיפוק הכי גדול. עכשיו, כשנולדה לי בת, ציינו את השמחה בטקס ברית בינה לבין האל וקריאת שם. שנינו עשינו עם הילדים סיום מסכת, אמא שלי העניקה לה את השם כולל קריאת כל הפסוקים והברכות. זה היה מרגש כי זה יצירה חדשה, אבל מחוברת עמוק למשפחה ולמסורת".

     

    הרבנית עברון: "עוד לפני שנבחנתי כמורת הלכה, ליוויתי בבית הכנסת שלנו את הקוראות בתורה בשמחת תורה. פתאום אחת הילדות אמרה: 'אמא, שקט, הרבנית דבורה רוצה לומר משהו'. היא קראה לי 'הרבנית' כי זה מה שהיא ראתה. היא לא ביקשה ממני תעודה, זה מה שהמציאות שיקפה. כשמציאות שלא יכולנו לדמיין הופכת לנורמה זה הדבר הכי משמעותי".

     

    מנגד יש גם מלחמת חורמה בגיוס בנות, הדרת נשים, אמירות קשות כמו של הרב לוינשטיין שטוען ש'שיגעו לנו את הבנות' או הרב קלנר שקורא לכל אישה מצליחה 'בחורילה'. איך אתן עם זה?

     

    הרבנית עברון: "אני מנחה את בית המדרש של ראשי המכינות, אז זה פוגש אותי במקומות קרובים. זה מכעיס בעיקר בגלל שזו נמסרת כדעת תורה יחידה. יש פה מאבק איתנים על הכוח הציבורי במדינת ישראל, וחלק מהסיפור של ההדרה נועד להשתלטות שמרנית. זה שהחברה נותנת לגיטימציה שהסיפור המרכזי שנדבר עליו זה מעמד האישה וגוף האישה, זה מניפולציה".

     

    תעסן מיכאלי: "כשאני שומעת את הרבנים האלו זה מסביר לי למה אנשים מוחקים אותי ומתייחסים אליי באופן הזה. אני גרה ביישוב מול עלי, וזה כואב לדעת שאנשים מתחנכים לאור הרעיונות הללו מגיל ינקות עד גיל מבוגר. אנחנו אלו שמשלמות את המחיר של האמירות הללו".

     

    הרבנית עברון: "אנשים שומרי מצוות רגילים לתרגם את הערכים שלהם למעשים, ולכן הכי הגיוני שנשים דתיות תלכנה לצבא, כשבישראל צה"ל הוא הדבר הכי משמעותי. הפריחה המטורפת בגיוס לצה"ל ועוד לתפקידי איכות זו הצלחת החינוך הדתי, לא כישלון שלו. זה מה שהרבנים לא מצליחים להבין".

     

    פרץ־דרעי: "צבאיות כעשייה פמיניסטית זה דבר שלא מתיישב עם דעתי, חבל שזה תו התקן בישראל. זו תפיסה כל כך גברית של מבנים חברתיים, שהגנרל הוא הדגם שלנו. מיליטריזם נמצא אי שם הרחק למטה במטרות הפמיניסטיות שלי".

     

    אחד התהליכים הכי משמעותיים שקידם הפמיניזם הדתי הוא המאבק באלימות מינית.

     

    תעסן מיכאלי: "יש לנו המון קולות להשמיע. אנחנו צריכים להיות הראשונים להוקיע תופעות בזויות, ולפעמים קשה לי לראות מה בוחרים להשתיק במגזר ולמה. יש קטע כזה בכל חברה, 'תהיו בשקט, אל תקלקלו כי יש לנו מטרה גדולה יותר'. אנחנו לא רוצות לשתוק רק כי אותו פוגע מייצג ערכים אחרים שאנחנו מזדהים איתם".

     

    פרץ־דרעי: "המתאם בין השמרנות הדתית לבין המוכנות לקבל אנשים שפגעו מאוד מתסכל".

     

    פלסנר: "אחד הרגעים המרגשים עבורי היה אחרי שבוגרת של 'עבודה שבגוף' הזהירה בקבוצות הפמיניסטיות על כך שמי שתקף אותה בילדותה ונערותה עתיד להיות שליח ציבור בחגי תשרי ביישוב שלו. היא כתבה לי אחר כך שהתהליך ב'עבודה שבגוף' היה ריפוי שאיפשר התמודדות עם הפגיעה".

     

    בין אוחנה לאולפנה

     

    עו"ד פרץ־דרעי היא פעילה פמיניסטית מוכרת, אבל גם כזו שמקפידה להשמיע את הקול המזרחי בכל פורום: במרחבים פוליטיים, חברתיים ותקשורתיים. לפעמים נראה שיש קושי כפול לשאת זהות פמיניסטית־דתית וגם מזרחית. גם מול הבית וגם מול הפמיניסטיות הדתיות, שנחשבו עד לאחרונה למאוד אשכנזיות.

     

    מה יותר קשה, להיות פמיניסטית בחברה שוביניסטית או מזרחית בחברה אשכנזית?

     

    "מזרחית בחברה אשכנזית. בתוך המשפחה שלי תמיד יאהבו אותי אהבה שלא תלויה בדבר, אני משלהם גם אם הם לא יזדהו עם כל מה שאני אומרת. לעומת זאת החיבור שלי לפמיניזם הוא חיבור על בסיס רעיונות, וכשאני מביאה עוד רעיונות כמו המזרחיות, אז הברית הזו נחלשת. אם אני צריכה לסמוך על מי יכניס אותי הביתה מהגשם אני יודעת מי זה יהיה, ואלה לא יהיו הדתיים הליברליים. אולי לא כולם אוהבים פמיניסטיות, אבל זו דעה מכובדת במשפחת הדעות. לדבר על מזרחיות זו לא עמדה אידיאולוגית שעומדת בשורה אחת עם כלל מאבקי הזכויות. זה למתג את עצמך כבכיינית, כמדומיינת".

     

    הקמת את פורום הנשים של הבית היהודי וכיהנת כיו"ר הפורום. אחרי פרשת אלי אוחנה עזבת. מה קרה שם?

     

    "התגובה הגזענית של הציבור הדתי־לאומי אחרי השריון שלו הבהירה לי שזה לא הבית שלי באופן הכי חד שיש. אבא שלי היה חבר מרכז מפד"ל, סבא שלי היה חבר מרכז מפד"ל, וככה גם אני. אחרי הפרשה ההיא אבא שלי אמר לי בכאב: 'כל החיים הצבעתי ב' ועכשיו לא אצביע ב'. מה הם חושבים עליי? שכדורגלן זו הדמות שמייצגת אותי?' הרי הייתה פה גזענות כפולה. גם עצם השריון של אלי אוחנה, וגם התגובה הדוחה. אלי הוא אדם נהדר ויקר, אבל הביאו אותו בשביל למשוך קהל מזרחי. ומה זה סטריאוטיפ מזרחי? מישהו שעובד עם הרגליים. זה מזעזע אותי עד היום.

     

    "שמעתי על השריון הזה ברדיו דקה אחרי שישבנו עם בנט וחברי הכנסת בישיבת מרכז והם לא אמרו מילה. ובכל זאת, כתבתי: 'ברוך הבא אחי'. כי גם אם זו לא הבחירה הראשונית שלי, ודאי שאכניס אותו בסבר פנים יפות. למה כשינון מגל שוריין אף אחד לא קם לצעוק? אל תמציאו שמפריע לכם שהוא חילוני. מפריע לכם שהוא מזרחי, כדורגלן. הדמות שבאולפנות ובישיבות אמרו לנו שאסור להיות. הגל העכור הזה שעלה מתהומות הציונות הדתית הבהיר לי כמה אנחנו לא רצויים. פעם אמר לי מישהו: 'את נראית ש"סניקית'. למה? כי אני אלגנטית, כי אני על עקבים, כי אני עם עור כהה ומדברת בח' וע'. וההדרה הזו קיימת לא רק במרחבים הפוליטיים אלא גם במרחבים פמיניסטיים".

     

    הרבנית עברון: "לצערי שגית צודקת. אנחנו לוקות באשכנזיות־יתר בעולם המדרשות, בדיוק כמו הישיבות. אם אני אספר סיפור מבית סבא, זה דברי תורה. אבל אם שגית תעשה את אותו דבר — זה פולקלור. אנחנו צריכות לסלוח לעצמנו ולהכיר בטעויות שעשינו מול הציבור הספרדי. אנחנו עושות טעויות שדומות לטעויות של גברים מול נשים. אבל במקום לתרץ, צריך להודות שטעינו".

     

    ומה צופה העתיד?

     

    פלסר: "אני סקרנית. באמת שאי־אפשר לדעת. הרי לא דמיינו שדברים ישתנו בקצב הזה".

     

    הרבנית עברון: "אני לא יודעת מה יהיה, וזה לא חשוב. לפעמים חושבים שכל אישה דתייה ופמיניסטית כבר מחשבת את הקץ, ויש לה עשרים מהלכים קדימה בשביל לעקור משהו מהשורש. זה לא נכון. יש איזו הכנעה בסיסית בתפיסת העולם שלי, אני עוד חוליה בשרשרת מסירה של אלפי שנים, ואין לי שום עניין לשבור אותה או לקעקע אותה. החוט הזה, שלא במהרה יינתק, הוא מהות הכל, ולכן השאלה 'מה יהיה בסוף' לא רלוונטית עבורי, כי מדובר בתהליך שנמדד בשעון של הנצח".

     

     


    פרסום ראשון: 23.08.18 , 17:09