חמישי 15 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סימה
    המוסף לשבת • 24.08.2018
    שורפים גשרים
    שר התחבורה מספר שקיבל שבחים מלשכת ראש הממשלה על התנהלותו במשבר הגשר, אבל במקביל דאגו בלשכה לשגר לעברו עוד ועוד חיצי ביקורת, כי אם כבר שיפדנו את כץ, למה לא להניח אותו על הגריל | חוץ מנקמה מאוחרת על משבר הרכבת, יכול להיות שנתניהו משתעשע ברעיון של קואליציה בלי חרדים? | ותראו מי מחפש דווקא לבנות איתם ברית
    סימה קדמון | איור: איתמר דאובה

    תנועה לאחור

     

    רון חולדאי יכול להמשיך את חופשת הקיץ שלו בנחת. מלאכת הקמפיין שלו נעשית בידי אחרים. אחרי שהפך את עצמו לפני שבועיים למושיע האירוויזיון, בעזרתה האדיבה של הממשלה שכמעט גרמה לביטולו, קשה להפריז בנקודות שבהן זכה ביומיים האחרונים ראש עיריית תל־אביב המתמודד שוב על תפקידו. כי מה יותר חשוב לתושבי תל־אביב ממועמד שנלחם בכפייה הדתית, שלא ממצמץ מול החרדים. חולדאי שוב יצא השבוע מגן החילוניות התל־אביבית, ומי שעזר למצב אותו ככזה הוא לא אחר משר התחבורה, שבא לקלל ויצא מברך.

     

    קשה להאמין, אבל האיש שרק לפני שנתיים עמד באומץ מול החרדים ומלחמתם בעבודות הרכבת בשבת וחטף על כך מראש הממשלה, נמצא עכשיו באותו סיפור - אבל במהופך. בסיפור הרכבת האשים נתניהו את ישראל כץ שהוא מאיים על שלמות הקואליציה. כץ לא נכנע, וזכה לתשואות מהציבור הכללי. אבל נראה שהתגובה הבהולה שלו הפעם, והמהירות שבה ניסה לצאת מקו האש - קשורה לאותו ניסיון מר מלפני שנתיים.

     

    אין עוררין שכץ רוצה להיות ראש ממשלה. הוא עצמו מעיד על כך. יכול להיות שהוא מרגיש שבקונסטלציה מסוימת זה עשוי לקרות, ואפילו בקרוב. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו מבחינתו זה להפוך לאויב השבת בעיני החרדים שעימם, עד למשבר הרכבת, דווקא היו לו יחסים טובים.

     

    נתניהו | צילום: אלכס קולומויסקי
    נתניהו | צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    מה שהדליק את הגפרור הייתה הודעת נתיבי איילון, בשיתוף עם עיריית תל־אביב, על ביצוע עבודות להקמת "גשר יהודית" להולכי רגל ורוכבי אופניים, שיחבר בין מזרח העיר למערבה. התגובה של כץ הייתה שמדובר בהודעה מקוממת ומיותרת. חולדאי היה על הכוונת וספג את מרבית האש מכיוונו של כץ. זאת למרות שההחלטה לבנות את הגשר בשבתות כדי לא להשבית את נתיבי איילון בימי חול, אושרה על ידי כל הגורמים המקצועיים, ובהם גם משרד התחבורה. כץ האשים את חולדאי בשיקולים פוליטיים, לקראת הבחירות לראשות העירייה. כאילו שההחלטה של כץ - בתחילה להעביר את העבודות לאמצע השבוע ולאחר מכן לדחות את ההקמה בחצי שנה לפחות - אינה נגועה באותם שיקולים בדיוק.

     

    קיבלתי החלטה נכונה מבחינה ערכית ומקצועית, אומר כץ. חולדאי עשה כאן מהלך פוליטי ציני והוציא הודעה מתגרה ומקוממת - בשביל לצבור הון פוליטי ולפגוע בחרדים. בדרך הוא היה מוכן לפגוע במאות אלפי נהגים שנוסעים באיילון מדי סוף שבוע. הדבר הזה לא יקרה. מאותה סיבה התנגדתי לביטול עבודות הרכבת בשבת לפני שנתיים ועמדתי מול לחצים קשים מאוד של החרדים וראש הממשלה, כדי לא לפגוע בחיילים ובנוסעי הרכבת. הפעם המצב שונה, הוא אומר. כמו שאין לסגור את איילון באמצע שבוע תוך פגיעה במאות אלפי נהגים, כך לא סביר לעשות את זה בשישה סופי שבוע בשביל להתקין גשר הולכי רגל.

     

    אני, כשר, קובע את העיתוי ואת סדר העדיפויות הלאומי, אומר כץ. הרכבת החשמלית מירושלים תחל לפעול בקרוב תוך ביצוע החלפה בנתב"ג. רק אחרי השלמת החִשמוּל באיילון, ניתן יהיה להגיע בנסיעה ישירה לכל תחנות תל־אביב ולכל רחבי הארץ. חשיבות העבודות על קו הרכבת עולה על הצורך בגשר הולכי רגל שעל הקמתו מדברים כבר עשר שנים.

     

    ואת כל זה, שאלתי, לא ידעת קודם?

     

    בנט | צילום: אוהד צויגנברג
    בנט | צילום: אוהד צויגנברג

     

     

    ידעתי, הוא אומר, אבל לא ידעתי שאושרו עבודות בסופי שבוע. בחיים לא הייתי מאשר להשבית את נתיבי איילון לשישה סופי שבוע בשביל גשר להולכי רגל. זה הזוי ומטורף. אלה בדיוק המקומות שאני מתערב בהם, ולא בפעם הראשונה: קביעת מדיניות וסדר עדיפות.

     

    אבל לא את חולדאי צריך כץ להאשים. מה שהקפיץ את הנושא הייתה התערבות ראש הממשלה. כל עוד הסיפור היה מסתיים בביקורת של ליברמן והאופוזיציה - מילא. אבל כשבסביבת נתניהו מוציאים הודעה, שלפיה לא סביר לעצור את התנועה בנתיבי איילון באמצע השבוע - זה כבר נותן לסיפור נפח אחר.

     

    בראיונות איתו סיפר כץ שהוא דווקא קיבל מסרון מיואב הורוביץ, ראש לשכת ראש הממשלה, ששיבח אותו על הופעתו והביע את תמיכת ראש הממשלה בו. אבל כץ הרבה יותר מתוחכם ומנוסה מזה. הוא הרי יודע יותר מכל אחד אחר איך מתנהלים הדברים בלשכה. הורוביץ מסמס על הופעה טובה, וגורמים אחרים מוציאים לתקשורת ביקורת. תנחשו מה מחלחל יותר לדעת הקהל. ואם זה לא חילחל מספיק, הגיעה למחרת מלשכת ראש הממשלה אמירה שאינה משתמעת לשתי פנים: "הטעויות של השר כץ מתחילות להרגיז. איך קורה שמגיעה בקשה לעבודות בשבת ובמשרד התחבורה לא מזהים מראש את הנפיצות, לפני שזה מתפתח לכדי משבר". כי אם כבר שיפדנו את השר כץ, למה לא להניח אותו על הגריל.

     

    אי־אפשר לדעת מה גרם לנתניהו להוציא את ההודעה. האם זו נקמה בכץ, שלפני שנתיים סיבך אותו בנושא הרכבת וגרם לו לאבד מנדטים לטובת לפיד, או שאולי יש פה משהו הרבה יותר עמוק. שהרי בדיוק כפי שכץ בטראומה מיחסיו עם החרדים בעקבות סיפור הרכבת, נתניהו בטראומה מיחסיו עם הציבור הימני־חילוני, שלא מוכן שיפגעו בשגרת חייו ושעשוי לנוע מתמיכה בליכוד לתמיכה בליברמן או בלפיד.

     

    זה לא סוד, וגם נכתב כאן לא פעם, שהחרדים הולכים וממאיסים עצמם על נתניהו. הוא בעצמו אמר להם שיש גבול לדרישות שלהם. האם ההודעה שלו השבוע, שלא ניתן לבצע את העבודות באיילון באמצע השבוע, מסמנת שנתניהו בוחן קואליציות אחרות? שהוא מאותת לציבור החילוני שמה שהיה לא יהיה?

     

    כשמוסיפים לכך את התיקון לחוק הפונדקאות שנתניהו הבטיח להעביר בניגוד לעמדת החרדים, ואפילו את חוק הגיוס - יש מצב שנתניהו התעייף מהגחמות, הדרישות והלחצים הבלתי פוסקים של הפוליטיקאים החרדים. אלו ששום דבר לא מספק אותם, ושום ג'סטה או ויתור לא משביעים את תיאבונם.

     

    אין אח ורע

     

    אירועי השבוע, ובעיקר היחסים המתוחים שבין ליברמן לבנט, מעוררים את השאלה האם ניתן יהיה לשחזר את הקואליציה הנוכחית לאחר הבחירות. זה לא סוד שבנט מעוניין בתיק הביטחון בממשלה הבאה. זה לא סוד שאין שום סיכוי שנתניהו ייתן לו אותו. בין שתי האלטרנטיבות, ליברמן או בנט, אין שום ספק במי הוא יבחר.

     

    בנט מכיר בעובדה שהוא פרסונה נון־גרטה, ושאם ניתן יהיה, ראש הממשלה ישאיר אותו ואת שקד מחוץ לממשלה. הוא גם מבין, שכדי להגיע למשא ומתן הקואליציוני מעמדה של כוח, הוא צריך שותף. אח, אפשר לקרוא לזה. כפי שהיו הוא ולפיד, שתפרו ביניהם ברית שאף אחד מהם לא נכנס לממשלה בלי השני.

     

    קשה לבנט למצוא בן ברית כזה. ליברמן הוא יריב מר. דרעי ובנט ביחסים לא טובים. כחלון מעדיף את ליברמן על פני בנט, ועם גפני יחסיו גרועים. מי נשאר? נכון, סגן השר ליצמן.

     

    במערכת הפוליטית שמו לב לאחרונה לברית חדשה שנרקמת בין שני ראשי המפלגות: בנט מהבית היהודי וליצמן מיהדות התורה. ליצמן חושש שנתניהו ישאיר אותם בחוץ, או לפחות לא יתאמץ כדי לפתור את המחלוקת בינם לבין ליברמן בנושא חוק הגיוס, ואז הם לא יוכלו להצטרף לממשלה. בנט, כאמור, משוכנע שנתניהו ילך רחוק מאוד עם הרצון להשאיר אותו מחוץ לממשלה. גם אם זה אומר קואליציה עם לפיד, למשל.

     

    בין שתי הפרסונות האלה מתקיימים מגעים אינטנסיביים על שותפות של אחרי הבחירות. ההשערה הרווחת היא שתהיה פה שותפות אד־הוק, ולפיה אף אחד מהם לא ייכנס לממשלה בלי השני. נכון, אם נתניהו יחליט ללכת על לפיד, הברית הזאת לא תעזור. אבל אנחנו כבר יודעים מה קורה במשאים ומתנים קואליציוניים, ועל נטייתו העקרונית של נתניהו לבחור בשותפים הטבעיים שלו.

     

    בינתיים היחסים בין ליצמן לבנט מתחממים. מספרים, שכל בקשה של ליצמן ממשרד החינוך מטופלת בלשכת בנט כ־VIP, ושהוא מוכן ללכת רחוק עבור ליצמן גם בנושא מועמד חרדי לראשות ירושלים.

     

    דבר אחד בטוח: ליצמן אולי ייאבק על כך שבנט יהיה בקואליציה, אבל לא יוכל להביא אותו למשרד הביטחון.

     

    חללית האב

     

    מי שמחפש תשובות ללמה זה קרה, ומה באמת היה שם, ומי אמר למי ובאיזה עניין - לא ימצא אותן כאן. גם אנשים ציניים, שהרשתות החברתיות מלאות בהם, מוזמנים להעביר דף.

     

    הספד, הם יכנו בלעג את הדברים שייכתבו כאן. כאילו מדובר בתגובה היסטרית על הדחה של אחד המשתתפים בבית האח הגדול, ולא על פרידה כואבת מרון ירון. פרידה ממי שהיה במשך שנים ארוכות האיש הדומיננטי, המשפיע, ובה בעת אהוב ומוערך על כל כך הרבה אנשים שמקום עבודתם הוא ביתם השני.

     

    הדברים האלה הם המיית לב, אם לא שברו. ונדמה לי ששותפים להם עשרות, אולי מאות אנשים, שלהם הודיע השבוע עורך "ידיעות אחרונות" כי הוא עוזב את העיתון. הוא עשה את זה במכתב מרגש - הנה עוד משהו שאנשים לא יודעים עליו, כמה הוא מיטיב לכתוב - אחרי חודשים של שמועות. 

     

    והוא עשה את זה בראש מורם, באצילות, מבלי להטיח האשמות או להתבכיין. רק מי שמכיר אותו היטב, יודע בתוך איזו מערבולת רגשית הוא נמצא. באיזה כאב הוא נפרד ממקום עבודה שבו הוא צמח מתפקיד זוטר יחסית ועד לעורך הראשי. אם יש משהו שלא תהיה לגביו מחלוקת בין עובדי העיתון, הוא שרון ירון היה במשך שנים רבות, עוד לפני שמוּנה לעורך הראשי, הלב של "ידיעות אחרונות". הלב בשתי המשמעויות שלו: גם מקור החיים שלו ומרכזיותו, וגם הנשמה שהוא העניק לו. באכפתיות, בדאגה לעובדים, בהיותו מענטש.

     

    במהלך חיי המקצועיים עברתי לא מעט עורכים, מהטובים והמוכשרים. רון הוא הצעיר שבהם. ובכל זאת, למרות גילו, יותר מכל אחד אחר היו בו כעורך גם תכונות של אבא, שנדרשות ממי שעומד בראש מערכת כל כך סבוכה וקשה לניהול: הסמכותיות, האחריות, אומץ הלב, הגיבוי המוחלט לכפופים לו, היכולת להפריד בין עניינים מקצועיים לאנושיים, התחושה שהצליח לתת לעובדים שיש מי שדואג להם. שאתה לא משוגר לעולם כדי שתסתדר לבד, אלא אתה מחובר כל הזמן לחללית האם. או האב, במקרה זה. 

     

    רון היה בעיני כולנו הסמכות העיתונאית העליונה. העין שיודעת להבחין בין עיקר לטפל. שמסוגל להחליט באבחה אחת שכדאי להעביר טקסט מסוים לפתיח, כי זה עיקר הדברים. או לוותר על משהו אחר, כי זה פשוט לא לעניין ולא מיטיב עם הכותב. הוא היה צנטרליסט במובן הטוב של המילה. העיניים שלו סרקו אלפי מילים ביום לפני שירדו לדפוס. זה גם מה שעשה עם הכותרות, התמונות, הגרפיקה ואלפי הפרטים הקטנים שמלווים הוצאת עיתון יומי.

     

    למרות שחייו היו מרוץ אחרי האקטואליה, הוא מעולם לא התעייף, לא התעצל. התלהבותו סחפה רבים שהתקשו להבין מהו מקור האנרגיה, ואיך הלהט הזה לעולם אינו כבה. לא פעם החליף כותרת ראשית רגע לפני הסגירה, דרש להפוך עמודים ולדחוף פנימה אייטם שזה עתה הגיע, כשבעיתונים אחרים כבר כיבו את האורות מזמן.

     

    אני יכולה להעיד רק על עצמי, אבל נדמה לי שזה נכון גם לפרשנים וכתבים אחרים, שלמרות ניסיונם הרב ובקיאותם, לא היו שקטים לפני שרון התייחס לטקסט שלהם - לטוב או לרע. והוא אף פעם לא היה עסוק מדי ובטח לא עצל מכדי לעשות את זה.

     

    קשה למנות את מספר הפעמים שהתווכחתי או רבתי איתו בנושא מסוים. לא פעם זה הגיע לצעקות. לא תמיד השתכנעתי - אבל בפעמים שלא, כמעט תמיד התחרטתי. הוא צדק. העין העיתונאית הייחודית שלו ראתה את מה שאני לא ראיתי. וכשהיה אומר "כתבת כבר טורים יותר טובים" - זה היה מבחינתי יום שחור.

     

    אבל השבחים, הפרגון, ברכות יום ההולדת המושקעות. האופן שבו ידע להודות לאדם על עבודתו לא רק בפניו, אלא בפני כל העיתון. המיילים לאנשי המערכת אחרי כל פרויקט, ומילות ההערכה שלו למי שעבדו והשקיעו. הוא מעולם לא שכח אף אחד, ואם חלה במקרה טעות - מיהר לתקן ולהתנצל.

     

    ורוחב הלב. ההומור גם בשעות משבר. הסקרנות והעניין שגילה כלפי חייהם האישיים של הכפופים אליו. מאז שהודיע על פרישתו הוא מקבל מאות רבות של מיילים ומכתבים מאנשים שמבכים את עזיבתו, ומספרים סיפורים אישיים כיצד התנהגותו האנושית כלפיהם נגעה בנפשם.

     

    זה לא עניין של מה בכך. להיות בתפקיד תובעני כל כך שדורש החלטות קשות ולא פעם אכזריות - מנטרל לא פעם את תכונות האנוש שלך. היעדר הזמן, האינטנסיביות, כמעט לא מאפשרים מקום למחוות אישיות. אבל רון שילב את שני הדברים באופן מעורר הערצה. הוא היה קודם כל בן אדם שהעוולות, הכיעור וגועל הנפש שכרוכים במקצוע הזה לא השחיתו את נפשו. את האמפתיות שלו, את ההגינות, את החמלה, במקום שאין בו כמעט מקום לחמלה. זה לא עמד בניגוד לכך שמדובר באדם עם חוט שדרה ומחויבות עקרונית וערכית למקצוע - רחוק מאוד מהדמות שיש מי שמנסים לבנות לו.

     

    רון לא היה רק עורך שלי. הוא היה חבר. מישהו שסמכתי עליו, על האופן שבו ידע להרגיע, לתמוך, לגבות, להיות תמיד שם. שם מילולית - במערכת, מהרגע שמתחילים לעבוד על העיתון ועד אחרי חצות כשירד לדפוס. וגם במובן המטפורי. תמיד שם, איפה שהוא לא יהיה, ממשיך לעבוד גם בזמן חופשה או מחלה, זמין לכל דורש.

     

    את הטורים שלי הייתי משגרת קודם אליו. זו הייתה העין הראשונה, המכרעת. זו שקבעה לשבט או לחסד. להפסיק עם ההרגל הזה אחרי 20 שנה, יהיה עבורי קשה מלהיגמל מעישון. 

     

    לעיתים היינו מדברים אחרי הסגירה של העיתון. הוא היה עדיין שם, בלשכה שלו, עם אדרנלין בשיא, כאילו לא עברו עליו עכשיו שעות מתישות של הכרעות חשובות, של תחרות מטורפת עם הזמן, של לחץ שרק פרפקציוניסטים כמוהו יודעים מה המשמעות שלו. הוא היה שולח לי צילום של העמוד הראשון, גאה כמו אבא ששולח תמונה ראשונה מחדר הלידה.

     

    הייתי חושבת עליו עושה את דרכו הביתה בשעת לילה מאוחרת בכבישים הריקים, עדיין סוגר בטלפון בעיות אחרונות שהתעוררו, הופך בראשו שוב ושוב את העיתון. איפה טעה, מה יכול היה לעשות אחרת, מקשיב למבזקים כדי להיות בטוח שהכל נכנס כמו שצריך. וכל זה כדי לקום מחר בבוקר ולהתחיל מהתחלה.

     

    רבים כתבו השבוע על הזכות שהייתה להם ללמוד מהטוב ביותר. אני מרגישה שזכיתי לא רק ללמוד מהטוב ביותר - גם להכיר מישהו שעשה את המקצוע הזה לטוב יותר.

     

    sima-k@yedioth.co.il