רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 24.08.2018
    מעשה בשני שלטים
    נחום ברנע

    אלי אלון הוא בלוגר, שמרבה לכתוב על ההיסטוריה של ארץ ישראל. לא מזמן טייל במרכז הישן של בית־שאן. בין בתי הבזלת השחורים ראה שלט חדש עם שם רחוב שלא ידע על קיומו – דרך רחבעם זאבי (גנדי). אלון לא התעצל. הוא הלך למשרדי העירייה, לברר על שם מי נקרא הרחוב, על שם זאבי או על שם חיים שטורמן, כמו שאומר השלט על קיר הבית ממול. הייתה שם גברת שענתה לשאלותיו באדיבות רבה. כן, שטורמן שונה לזאבי. זה מה שהחליטה ועדת השמות. מחכים רק לאישור של משרד הפנים.

     

    שמח וטוב לב פנה הבלוגר אל המקלדת ובישר לקוראי הבלוג שנפל דבר בבית־שאן – שטורמן הפך לזאבי.

     

    עברו ימים אחדים, והפוסט הגיע לקיבוץ עין חרוד מאוחד, 19 ק"מ מבית־שאן. טלי בשור, 61, חברת הקיבוץ, היא נכדתו של חיים שטורמן. בו בערב נסעה לבית־שאן, לראות במו עיניה מה עוללו לרחוב על שם סבה. סימן החיים היחיד ברחוב היה מסעדה חלבית כשרה, "רוזליה" שמה. מה שם הרחוב פה, שאלה את הטבח. לא יודע, אמר. שטורמן, גנדי, בגין. העירייה עושה בלגנים.

     

    אני רוצה לראות במו עיניי, אמרתי. קבענו שלשום אחר הצהריים בבית־שאן, מתחת לשלט של גנדי. הצטרפו אלינו בעלה של טלי, ניב, ואחותה רוני דרורי, מושבניקית מתל עדשים. הסיפור היה שונה ממה שחשבה טלי, קצת פחות מסעיר והרבה יותר משעשע – האין־סיפור הכי ישראלי שיש.

     

    העובדות פחות חשובות: ערפאת ואבנרי | צילום: אי־פי
    העובדות פחות חשובות: ערפאת ואבנרי | צילום: אי־פי

     

     

    חיים שטורמן היה חבר מרכזי בארגון השומר, איש ביטחון, מאבות ההתיישבות בעמק, מוכתר תל עדשים, ממייסדי קיבוץ עין חרוד – גיבור בחייו, גיבור במותו. בספטמבר 1938 הרכב שבו נסע עלה על מוקש בדרכו לטירת צבי, מדרום לבית־שאן. לו ולאשתו עטרה נולדו שלושה ילדים – משה, תמה ודבורה. משה נהרג בקרב באוגוסט 1948, סמוך למקום שבו נהרג אביו. בנו של משה, חיים, נהרג ביולי 1969, בפשיטת הקומנדו הימי על האי המצרי גרין. על חלקו בקרב עוטר בעיטור המופת. בנה של תמה, אמיר ברין, אחיהן של טלי ורוני, נהרג בתעלת סואץ באוגוסט 1970. עטרה שטורמן, הסבתא, לא הזילה דמעה בארבע ההלוויות. "המלכה האביונה", קרא לה הסופר יורם קניוק. בישראל הישנה, זאת שקדמה למירי רגב, היא הייתה דמות נערצת.

     

    רחוב שטורמן חצה את בית־שאן הישנה מצפון לדרום. הוא התחיל בכביש 90 – כביש שמחבר את מטולה לאילת – התעקל וחזר לכביש 90. רובו לא היה סלול. ב־1992 נפטר מנחם בגין. העירייה חתכה את קצה שטורמן והוסיפה אותו לשדרות בגין. ב־2001 נרצח זאבי.

     

    רפי בן־שטרית, ראש העיר היום, היה אז סגן ראש העיר. "משה פלד מבית השיטה, חבר של גנדי, טילפן ולחץ", הוא מספר. "הבן, פלמ"ח זאבי, ניהל פה מפעל. אמרנו, למה לא".

     

    טקס חנוכת "שדרות רחבעם" התקיים באוקטובר 2006. רב קרא פרק תהילים, ראש העיר דאז, ז'קי לוי, נשא נאום, ואחריו נציג המשפחה ונציג עמותת מורשת זאבי – תהיה המורשת מה שתהיה. משפחת שטורמן לא הוזמנה. "לא חשבנו עליהם בכלל", מודה בן־שטרית.

     

    גיבור: שטורמן | צילום: בית שטורמן
    גיבור: שטורמן | צילום: בית שטורמן

     

     

    בבית־שאן לא נוהגים למסמר שלטים עם שמות רחובות על חזיתות הבתים; לפחות לא בשכונה הזאת. מציבים עמוד עירוני עם שלט, וסוגרים עניין.

     

    איפה רחוב זאבי? לא ייאמן, אבל בעיר רווחות שתי גרסאות. בגרסה אחת מחזיק בן־שטרית; בגרסה הנגדית מחזיק ז'קי לוי. בן־שטרית התמודד לפני חמש שנים עם לוי, ראש בראש, וניצח אותו בהפרש של 99 קולות. משפחת לוי לא סלחה; גם לא מפלגת הליכוד. עכשיו מתמודדים השניים שוב, והמלחמה ניטשת, לחיים ולמוות.

     

    הכל מתחיל במסעדה כשרה, בס"ד, ששמה "אמא". בעל המסעדה רצה למשוך קליינטים. הוא חמד את העמוד העירוני שעליו התנוסס השלט עם שמו של זאבי. על השלט הלביש שלט גדול, שמפרסם את המסעדה. ליתר ביטחון, הוא ריתך את שלט הפרסומת שלו לעמוד העירוני. אמא העלימה את זאבי.

     

    לפני שנתיים שאל אחד התושבים בפייסבוק, איפה השלט של רחוב זאבי. השאלה נותרה באוויר, עד שאבי אזולאי, דובר העירייה, החליט לעשות מעשה. הוא הזמין עמוד חדש ושלט חדש. את שלט הפרסומת לא הוריד – לא מעצבנים בוחרים לפני בחירות. בחודש שעבר הוצב העמוד ועליו השם המפורש.

     

    מוחרם: בן־שטרית | צילום: אלעד גרשגורן
    מוחרם: בן־שטרית | צילום: אלעד גרשגורן

     

     

    השלט מופנה דרומה, לכיוון שטורמן. זאת גרסת בן־שטרית; לא נכון, אומר ז'קי לוי. השלט צריך להצביע מזרחה. זאבי לא חתך את שטורמן – הוא חתך את הרחוב הניצב, שאול המלך, שפעם נקרא רחוב הרצל. לפי גרסת לוי, בעל המסעדה לא רק ריתך את השלט – הוא גם סובב אותו.

     

    בעירייה אמרו אז שמתאים לתת לזאבי רחוב שפונה מזרחה, לעבר ירדן. ירדן היא המדינה שאליה יועברו הערבים במסגרת הטרנספר. שאול המלך הולך מזרחה; שטורמן הולך דרומה. הגיאוגרפיה תומכת בגרסה של ז'קי לוי.

     

    "יש בעיר עשרות רחובות יתומים, שאין להם שם", אומר אזולאי. "אני לא מבין למה היו צריכים לקחת קטע של רחוב שנקרא כבר על שם מישהו אחר".

     

    בעלי "רוזיליה" קבעו שלט משלהם, על קיר המסעדה: רחוב חיים שטורמן. שטורמן מצד אחד של הרחוב, זאבי ממול. "זה לא שלט של העירייה", אומר אזולאי. "זאת יוזמה פרטית". בבית־שאן מכבדים יוזמות פרטיות.

     

    אתמול התקשרה טלי בשור לז'קי לוי. "תבטיח לי שאם תנצח בבחירות, תנקה את הרחוב ותסובב את השלט", ביקשה. לוי הבטיח.

     

    הנסיך הובס

     

    כמעט כל בית־שאן הישנה נטושה. מה שתוכנן להיות מרכז תיירות, בילוי ועסקים, עם הקניון שנחנך על ידי נתניהו, בניין הסראייה שבו ישב הממשל המחוזי בימי הטורקים והבריטים, בתי הבזלת – נראה כמו תפאורה למערבון ספגטי. פה ושם זרק קבלן פסולת בניין. עצים בני 100 שנה ויותר נכרתו.

     

    בארבע אחר הצהריים האוויר עומד והשמש קופחת. חז"ל אמרו שאם ארץ ישראל היא גן עדן, בית־שאן היא פתחו. אם ארץ ישראל היא גן עדן. הפמליה סביבנו הולכת וגדלה: אייל יפה, חבר קיבוץ מעוז חיים שנקרא על שם שטורמן; שמשון ברזאני, עורך דין, רואה חשבון ותושב; שרון רביב, עורך אחד משני המקומונים, אויב מוצהר של ראש העיר הנוכחי; אבי הרועה, בעל אתר אינטרנט מקומי, מבקר חריף של שני הצדדים ("הלך הזרזיר אצל העורב", אמר לי).

     

    ראשות עיר היא משרה כפוית טובה: ראש העיר הנבחר שוכב במיטה שהציע קודמו. ההחלטות המשמעותיות ארוכות טווח. עוד לפני שהטביע חותם משלו, הוא צריך להתייצב מחדש בקלפי. במקרה של בית־שאן הקושי כפול, משום שראש העיר הקודם, המובס, מתמודד על התפקיד מחדש.

     

    "בגלל שהתושבים לא בחרו בנסיך, מענישים את העיר", אומר בן־שטרית. "גם פה יש אצולה, נסיכים, לא רק ברחביה".

     

    לטענתו, כנקמה על התבוסה הליכוד הפנה עורף לבית־שאן, עיר ש־51 אחוז מבוחריה הצביעו מחל. "חמש שנים לא היה כאן שר אחד של הליכוד. עכשיו הם באים – ישראל כץ, חיים כץ, איוב קרא, מירי רגב, מפזרים הבטחות ומקוששים בוחרים לפריימריז".

     

    לפני שנה התפקד לכולנו, המפלגה של כחלון. "כחלון עוזר", הוא אומר, "הוא היה כאן חמש פעמים. דרעי עוזר, בנט, אלי כהן, גלנט. באים לבקר, עונים לטלפונים. כשאני מטלפן אל שרי הליכוד, הם לא עונים. כל שנה מתקיים טקס זיכרון עירוני לפיגוע שהיה בסניף הליכוד בעיר ב־2002. שישה אנשים נהרגו בפיגוע. בעבר הם היו באים. מאז שאני המזמין, הם מחרימים.

     

    "אני אומר, אני לא צריך אותם. אנחנו עיר חזקה ועירייה חזקה. העיר מתרחבת – בחמש השנים שלי נוספו 1,000 נפש. החינוך בנסיקה דרמטית. שלושת התיכונים שלנו ברשימת המצטיינים. אנחנו יכולים בלעדיהם".

     

    מארבעה יוצאים שניים

     

    ההחלטה על מינוי הרמטכ"ל הבא עדיין לא התקבלה, והכל פתוח. עם זאת, מתבקש לעשות קצת סדר בדברים. ארבעת האלופים מתחלקים לשתי קבוצות: מבחינת אביב כוכבי ויאיר גולן זוהי המשוכה האחרונה – או מינוי לרמטכ"ל או אזרחות; מבחינת ניצן אלון ואייל זמיר זאת התמודדות כפולה: על תפקיד הרמטכ"ל ותפקיד הסגן. שנתיים בתפקיד הסגן תורמים להצלחת כהונתו של רמטכ"ל. זה נכון במיוחד לגבי האלוף זמיר, איש מצוין, שמאחוריו רק קדנציה אחת כאלוף, בפיקוד דרום. ספק אם אצה לו הדרך.

     

    העיכוב בהחלטה, כתוצאה מאי־כינוסה של ועדת המיון, הוא עניין טכני. תפקיד הוועדה הוא לבדוק אם יש משהו בעברו או בקשריו של מועמד שפוסל אותו. הסיכוי שתתגלה בעיה כזאת אצל ארבעת המתמודדים, אפסי. ההחלטה תיפול בסופו של דבר בין ליברמן לנתניהו. היצר מושך להחלטה מקורית, מפתיעה, החלטה שתבהיר לכולם מי הבוס. הניסיון מושך לכיוון ההפוך.

     

    העולם ההוא

     

    אורי אבנרי הלך לעולמו השבוע. ההערכה שזכה לה במותו, מגיעה לו. הוא היה איש מוכשר ואמיץ. לשבועון שערך, "העולם הזה", הייתה השפעה גדולה על השיח הציבורי בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, עד שדעך. חבל שלא קיבל פרס ישראל לתקשורת. כפוליטיקאי הוא היטיב לשחות נגד הזרם, למנף את הכוח המוגבל שנתנו לו הבוחרים, להכתיב סדר יום. אבותינו אמרו, אחרי מות, קדושים אמור. יפה אמרו, אבל להגזים לא צריך. כמה ממספידיו של אבנרי שיבחו אותו בצדק על שלא חשש לשחוט פרות קדושות. מי שהופך אותו עכשיו לפרה קדושה, פוגע במורשתו.

     

    כוחו של אבנרי העיתונאי היה בנכונות שלו לפרסם סיפורים שהעיתונים הממסדיים חששו לפרסם. השבועון שלו היה אאוטלט, מוסד שאיפשר לחברה מהודקת מדי, חנוקה על ידי השלטון המתמשך של מפלגה אחת, להתעשת ולשאוף אוויר. זה נכון לגבי הפוליטיקה, אבל נכון גם לגבי מגמות חברתיות ותרבותיות. כמו מהגרים אחרים, הוא היטיב להבין את צמיחת הישראליות.

     

    מידע שזורם היום אל כתבים חוקרים בגופי תקשורת שונים או מגיע לרשת החברתית, יכול היה להתפרסם בשנים ההן רק במקום אחד. כעורך, אבנרי ידע להכשיר עיתונאים וצלמים חסרי ניסיון, לנסוך בהם רוח לחימה, לשכתב אותם ולהגיש את פרי עבודתם בכותרות שחורות ענקיות, נטולות פרופורציה. הוא היה גאון בשימוש שעשה בכוח האדם הדל שעמד לרשותו.

     

    כל הסיפורים היו מרעישים: עניין של סגנון. חלקם היו מבוססים; חלקם היו מופרכים. אבנרי היה חניך של העיתונות הגרמנית הצהובה של שנות ה־30 של המאה שעברה. הוא לקח ממנה את השימוש המתוחכם, המניפולטיבי, הדמגוגי, בכותרות ובתצלומים. שאלתי פעם את אחד הצלמים הוותיקים של "העולם הזה" מדוע שמעון פרס נראה בתצלומים שלו אחרת ממה שהוא נראה בחיים, הרבה יותר מכוער, הרבה יותר מאיים. "זה פשוט", אמר. "ההוראה שקיבלתי היא לצלם אותו רק מלמטה".

     

    הוא למד מהגרמנים כמה אפקטיבי יכול להיות קמפיין שנאה: החוכמה היא להכות באותו פטיש על אותו מסמר שבוע אחר שבוע. אם המכה הראשונה תחטיא, השנייה או השלישית יפגעו. הולכים על כל סיפור, על כל אויב, בכל הכוח. אין ספקות; אין חרטות; עצם הקמפיין חשוב יותר מהעובדות שהוא מציג. העיתונאי, העיתון, מהלך בדרך כשעיניו חסומות, כמו פרד. הן רואות רק את הדרך שבחר ללכת בה.

     

    לפעמים החברה יוצאת נשכרת מסוג העיתונות הזה: הרעים נדפקים; הטובים מנצחים. לפעמים קורה ההפך. היורש הלגיטימי של סוג העיתונות הזה נמצא היום ב"דה מרקר", היומון הכלכלי של "הארץ".

     

    אני לא בטוח שאבנרי ראוי לשבח על חלקו בפרשת קסטנר, שהסתיימה ברצח. באותן שנים השבועון היה כפוף לאג'נדה הימנית, שלוחת הרסן, של שמואל תמיר. אני לא בטוח שהוא ראוי לשבח על תרומתו של העיתון להתאבדויות של אברהם עופר ויעקב לוינסון. אני לא בטוח שהוא ראוי לשבח על הדרך שבה תקף והשמיץ את שלום כהן, שהיה שותפו בעיתון ובסיעה עד שרבו; אני לא בטוח שהוא ראוי לשבח על כתבת השער "קדימה לדמשק", שקראה לצה"ל לפלוש לסוריה. היא לא מתיישבת עם הדימוי הרטרואקטיבי שלו, כאיש שנולד לשלום.

     

    הייתה לנו נסיעה אחת משותפת, לאירוע שלום כלשהו, בוונציה. היה מעניין לראות אותו מקרוב: איש יפה, יפה גם בזקנתו; חכם; מנוכר; נטול אירוניה. כשהתיישבנו בבית קפה, הוא סירב לשבת כשגבו אל הדלת. "ככה רצחו את סירטאווי", אמר (עיסאם סירטאווי היה פוליטיקאי פלסטיני מתון, שנרצח ב־1983 בפורטוגל). חייכתי. לא חשבתי שאבנרי היה פחדן. ההפך מזה. אבל הוא מאוד החשיב את חיוניות קיומו.

     

    את החופש מספקנות והביטחון המוחלט בצדקתו הוא הביא איתו לפוליטיקה. הראיון עם ערפאת, ב־1982, בביירות, הוא קו פרשת המים. מצד אחד, הישג עיתונאי מזהיר ומפגן נדיר של אומץ לב, אישי וציבורי. מצד שני, זלזול מוחלט בעובדות. הוא כל כך רוצה לחבק את ערפאת, שהוא מסרב להקשיב למה שערפאת אומר. כשהראיון פורסם, הייתי במילואים, בכפר סיל, פרבר של ביירות. התפעלתי עד בלי די מההישג העיתונאי. כשהשתחררתי וקראתי, חטפתי מכה. כתבתי שהוא לא בא לשאול שאלות, הוא בא לחפש עבודה.

     

    הוא המשיך לא להקשיב לערפאת, עד מותו.

     

    ההפסד כולו שלנו

     

    בעוד שבוע מסיים רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות" ב(כמעט) שמונה השנים האחרונות, את הקדנציה שלו. מוקדם להספיד אותו: הוא איש צעיר. אני בטוח שנכונו לו עתידות, בניהול ובעריכה של גופי תקשורת. ההפסד כולו שלנו; הרווח של אחרים. אומרים ש"ידיעות אחרונות" פיצח את הקוד הגנטי של הישראלים, של הישראליות. אם זה נכון, ירון הוא הטוב במפצחים: בכותרות שהוא מנסח, בעיתונאים שהוא שוכר, בקמפיינים שהוא יוזם.

     

    הוא חריג גם בכישוריו כמנהל. הוא ניווט את העיתון בשנים לא קלות לעיתונות המודפסת בכלל, ול"ידיעות אחרונות" במיוחד. ראיתי אותו במצוקתו, כשנאלץ לפטר עיתונאים, ביניהם גם חברים קרובים. הרבה מנהלים בתקשורת התמודדו בשנים האחרונות עם הקללה הזאת. רון הוא אחד הבודדים שנשאר מוערך ואהוב – גם על ידי חלק ממפוטריו.

     

    אני מרגיש צורך לומר את שבחו משום שנכתבו עליו לאורך שנים, וגם השבוע, לאחר ההודעה על פרישתו, לא מעט דברי הבל. עורך עיתון צריך להיות קודם כל נאמן לקוראיו. רון ירון עמד במבחן בהצטיינות.