רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: נטעלי רון־רז
    המוסף לשבת • 23.08.2018
    נוחו בשלום בביתכם
    "אני רוצה למות כאן בבית", אמרה אמו בת ה־91 של הסופר חגי ליניק והציתה סיגריה | המשפט המטלטל הזה הוציא אותו למסע שבו גילה כי יותר ויותר קשישים מבקשים לעצום את עיניהם בפעם האחרונה בין קירות מוכרים, ולא בין חולים במחלקה הפנימית | ישנם גופים ורופאים שמסייעים להם למלא את מבוקשם, יש אפילו קורס הכנה לקראת הסוף, וכמובן שצריך גם למלא טפסים | ביום שבו 100 אלף איש ילוו בבית את יקיריהם אל מותם, למדינהכבר לא יהיה מונופול על המוות
    חגי ליניק | איור: נטעלי רון־רז

    הטלפון צילצל, על הצג הופיעה המילה "אמא". אנחנו לא מפטפטים, היא לא אוהבת לדבר בטלפון. ביקשה שאגיע, היא רוצה לשוחח בעניין מסוים. באתי. התיישבנו במטבח. היא הציתה סיגריה והודיעה שהיא רוצה למות בבית. "לא הגעתי עד גיל 91 כדי שאמות על מיטה במחלקה פנימית באיזה בית חולים. בילדותי הנשים ילדו בבית והזקנים מתו בבית, זה היה טבעי. אני רוצה שתבטיח לי: בלי בית חולים. אני לא רוצה שיקשרו אותי למכונות. וללא כאבים".

     

    אמרתי לה שאני לא רופא, היא השיבה שאני אסתדר. אמרתי שאף אחד לא מת בריא, היא ענתה שמוות זו לא מחלה, וחוץ מזה אפשר לשכב חולה בבית, לא חייבים לרוץ לבית חולים. היא לא פוחדת למות. מכאן הכל מתחיל, הפחד הוא המוליך אל בית החולים. היא לא פוחדת ולא רוצה שיחברו אותה למכשירים מאריכי חיים באופן מלאכותי. היא לא רוצה שיתייחסו אליה בבית החולים כאל מישהי שהולכת למות, היא לא רוצה לחיות מבלי להיות. היא אמרה: "הכי טוב למות מות נשיקה, אבל בשביל זה צריך הרבה מזל".

     

    אף אחד לא הולך לבית חולים כדי למות, אבל בפועל כל השנים זו הכתובת.

     

    ניסיתי להבין את הרצון שלה. "אני לא רוצה למות בחברה זרה, לא רוצה שאדם מת ישכב במיטה לידי כל הלילה, לא רוצה לשמוע אנשים גוססים, לא רוצה שכוח עזר או אחיות יהפכו אותי מצד לצד כמו חבילה. לא, לא, לא ולא. אבא שלך מת בבית וגם אני רוצה למות בבית". אמרתי שאבא היה חולה סופני, היא טענה שזה לא משנה, "מוות הוא מוות".

     

    השחקן שמואל וולף במיטתו. לאחר שההצגה תעלה אולי הוא ימות, כאן בבית | צילום: שאול גולן
    השחקן שמואל וולף במיטתו. לאחר שההצגה תעלה אולי הוא ימות, כאן בבית | צילום: שאול גולן

     

     

    צילצלתי לחברים, לכולם יש או היו הורים קשישים. הראשון אמר, "אם היא תחלה בדמנציה, אז רק כרית. ממילא אין בן אדם בגוף אלא רק סבל אין־סופי. וכמובן, לא לשכוח לספור בלב עד עשרים". השני הציע שאולי הפתרון הטוב ביותר יהיה להעביר אותה בבוא הרגע לקיבוץ, בית לקשיש, היחס שם חם והם יודעים איך לשדך לאדם את מותו. השלישי אמר, "בשביל מה היא שילמה כל החיים מס בריאות? בית חולים, רק בית חולים, תשב ליד המיטה שלה ותשגיח שיטפלו בה יפה". הרביעי אמר: "אל תעשה כלום, תראה שהדברים יסתדרו. לאמא שלך יש נינים, מי שיש לו נינים מובטח לו מקום בגן העדן".

     

    חיים מצפירה לצפירה

     

    צילצלתי לרופא כדי לבשר על רצונה של אמי ולהתייעץ כיצד עליי להשיב על בקשתה למות בבית. הבנתי מהשיחה שבקשתה אינה מקרה ייחודי אלא גל שילך ויגבה. אם כך, מדובר בניצנים של תופעה. קשישים בריאים בגופם ובנפשם מבקשים לסיים את חייהם בבית, לעצום את עיניהם בפעם האחרונה בין קירות מוכרים.

     

    היכולת למות ללא פחד היא שמעניקה את תחושת חיי הנצח. הם ניצחו משהו, חלפו מעל למחסום הזמן. בלילה, לפני שנכנסתי למיטה, צפה במוחי המחשבה שבהחלטה של אמי למות בבית טמון רצונה הנחוש להפקיע מהחברה את זכויותיה על הגוף שלה.

     

    מאיה ליניק. "בשביל למות מות נשיקה צריך הרבה מזל"
    מאיה ליניק. "בשביל למות מות נשיקה צריך הרבה מזל"

     

     

    מאז קום המדינה, בתהליך ארוך שהחל מכור ההיתוך ועד למלחמת הזהויות והמגדרים, החברה בישראל הפקיעה את זכויותיו של האזרח. ההפקעה החלה מהניתוח הקיסרי, דרך ברית המילה, חיסונים, חינוך, צבא, נישואים, דיור, מוות. כעת, לעת זִקנה, הקשיש משיב לעצמו את זכויותיו. הזכות למות בבית היא זכות בסיסית ואינה נתונה בידי החברה. המדינה קמה, מתבגרת ומזדקנת עם מחולליה.

     

    על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר הקשישים מעל גיל 80 שחיו בישראל בשנת 2017 הוא 257,180. בשנת 2020 הצפי הוא ל־300,160 קשישים מעל גיל 80. מדינת ישראל הגיעה לשלב הזקנה, ומספר הקשישים שימותו בשיבה טובה ילך ויגדל. אולי הם סוף־סוף יאזרחו את המוות. הרי אצלנו במדינה המוות הוא תמיד צבאי, ביטחוני. הקשישים נפטרים ונקברים בקומות.

     

    "מוות הוא מוות". במשך 70 שנות קיום המדינה, כתוצאה מהמלחמות, היחס של החברה בישראל למוות מלווה בתחושת אסון. במעגל החיים, חללי המלחמות איכלסו את משבצת המוות. איך זה קשור? קשור.

     

    "מוות הוא מוות". המוות בישראל הוא חומר גלם, פועל שחור בידי החברה. פעמיים בשנה "שתי דקות צפירה" מזכירות לא רק את המתים, אלא גם את ההורגים. יש סדר בממלכה. עד היום, מאחורי כל חלל הסתתר הורג. החברה שלנו מושתתת על סגידה לשכול. היום, כאשר מספר הקשישים הנפטרים הולך וגדל, אי־אפשר יהיה להמשיך ולהתעלם מהמוות הטבעי, זה שמגיע בסוף החיים. מות הקשיש יתפוס את הנתח הראוי לו בחברה. ב־2017 נפטרו 24,132 אלף קשישים. המספרים ילכו ויגדלו עם השנים. המוות משנה את פניו, הוא מתאזרח.

     

    פרופ' עמיה ליבליך, המנחה של קבוצת "קפה מוות"
    פרופ' עמיה ליבליך, המנחה של קבוצת "קפה מוות"

     

     

    הנה אידיאל: ברגע ש־100 אלף בני אדם ילוו בבית את הוריהם אל המוות, משהו פנימי, היולי, בתפיסתם את החיים ישתנה, ומתוך כך יחסם לחברה שהיא המדינה ישתנה. אולי נפסיק לפחד. אני מאמין שהחשיפה האינטימית למות ההורים תשנה את היחס למוות, כי אי־אפשר להישאר אדיש למות הורים. או־טו־טו התהליך יחדור לתרבות, יכתבו על כך שירים, סיפורים, יביימו סרטים. בתנאי שלא תפרוץ שוב מלחמה נוראית שתטרוף את הקלפים ונחזור למצב שבו מחזורים שלמים של צעירים יימחקו מהמפה.

     

    הקוד הפנימי המתנהל בין האזרח למדינה הוא קוד המוות, אשר מקפיץ את חרדותינו מרבצן ומעצב את צעדינו. בעקבות גלי פטירת הקשישים, בעיקר אם המוות יתרחש בין כותלי הבית, המבט של 100 אלף בני המשפחה במות הוריהם ישנה בהכרח את יחסם למת. המוות יחלחל לתא המשפחתי. נביט בו בעיניים מפוקחות, הוא ישתלב בחיי היומיום, ומתוך כך היחס לקוד הפנימי המתנהל בין המדינה לאזרח ישתנה. נפסיק לפחד מהפחדות המדינה.

     

    המוות יפסיק לשמש כמנוף פעולה נגדנו. ראו הפצצה מאיראן. הופ - היא בכותרות כדי להציף בקרב אזרחי המדינה באופן מניפולטיבי את חרדת המוות, הופ - היא יורדת מסדר היום ומשתחררת אנחת רווחה.

     

    האם ההורים הקשישים המבקשים למות בבית יפקחו את עיניהם של בני המשפחה? האם השפעת מותם של הקשישים על כלל האוכלוסייה היא בגדר חזון? אידיאל? מציאות נרקמת? ימים יגידו.

     

    למרות שמוות הוא אירוע שמתרחש מחוץ לחיים, כפי שטוען הפילוסוף, השפעתו מכרעת על החיים. יש פתגם במרוקאית האומר "מה יגיד המת לזה הרוחץ את גופו". במילים אחרות, מה תהיה השפעתו של המת על החיים הנשארים מאחור - הרי בין המתים לחיים זורם דמיון חשאי.

     

    המתמטיקה של החיים

     

    סיפור:

     

    הפעם הראשונה שראיתי אדם מת בביתו הייתה בתל־אביב בסוף שנות ה־80, ברחוב קטן מאוכלס בבתים בעלי קומה אחת וחצר. הזקן שכב בחדרו. שרר חום קיצי תל־אביבי, והחלונות היו פתוחים. אנחנו, השכנים הצעירים, דיברנו בלחש. הפליא אותי מדוע לא מפנים את הקשיש לבית החולים. אשתו ישבה עם חברותיה בסלון הפתוח אל הרחוב והן פיטפטו חרש. מתוך רפלקס למוות המתקרב לא הצלחתי להבין מדוע לא עושים הכל כדי להחזיקו בחיים. הוא שכב במיטה הזוגית, ראשו סמוך לקיר ורגליו לכיוון החלון. מדי פעם אחת הנשים נכנסה אל החדר וישבה לידו. מחלון חדרי השכור הבחנתי בנשימותיו הכבדות. אשתו אמרה שזה הסוף ואין מה לעשות, עדיף שישכב כאן, במיטה שלו. לאחר יומיים הוא מת. אם אני לא טועה, הוא היה בן 80. בפעם הראשונה ראיתי משפחה מקבלת את מות האב מתוך השלמה ואיפוק ושוזרת את מותו אל תוך מהלך חייה.

     

    במהלך החיפושים "מה עושים ברגע האמת ואיך מקיימים הבטחה שניתנה?" הגעתי לחברת "צבר רפואה", גוף מלווה המעניק טיפול פליאטיבי (מונע כאב). בית חולים ללא קירות. שוחחתי עם נציג החברה. הם מגיעים אל בית הנוטה למות ומטפלים אך ורק בסימפטומים, ולא בתהליכים ביולוגיים. המיקוד הוא באיכות החיים, הם אינם מתעסקים בהארכת החיים. במילים אחרות: הם מקילים - שלא יכאב - ובמידת הצורך מעניקים תמיכה נפשית, כי הקשיש על סף מותו צריך להילחם גם בייאוש. אם חלה החרפה במצב הקשיש, והמשפחה רוצה לאשפז אותו, הם יעניקו טיפול תומך במקביל לטיפול בבתי חולים. במקרה שהקשיש חוזר לביתו, חברת צבר רפואה לוקחת על עצמה את האחריות הרפואית, משגיחה ומעניקה סיוע וטיפול עד לרגע האחרון. המומחיות של צבר רפואה היא להשאיר את החולה בבית ככל שניתן. קופות החולים נושאות בעלות הטיפול.

     

    חברת צבר רפואה אינה החברה היחידה המעניקה מערך אשפוז־בית וטיפול תומך בימיו האחרונים של הקשיש. חברה נוספת המעניקה לקשיש מערך אשפוז־בית היא חברת "שר"ן". יונתן בן־כנען, מנכ"ל משותף, אומר: "יש הכרה של משרד הבריאות וקופות החולים ברצון של הקשיש לסיים את חייו בביתו. הרפואה והפסיכולוגיה מעודדות את התהליך. מספר הקשישים עולה, וזו אוכלוסייה בעלת אמצעים שתיקח אחריות על סוף חייה". ד"ר איב ביטון, מייסד חברת שר"ן: "במשך שנים, בכל פעם שמישהו מת, לא חשוב באיזה גיל, מישהו אחר היה אשם בזה. החברה, המערכות הרפואיות. היום כולם מבינים שמותר גם לסיים את החיים, ובוודאי מותר לסיים את החיים בכבוד, בבית".

     

    בצפון פעילה גם חברת "הוספיס גליל עליון", שהמוטו שלה הוא "אתם לא לבד".

     

    ההוצאה הכספית הגבוהה ביותר של בתי החולים על הלקוח היא בחודשי חייו האחרונים. משרד הבריאות בנה תוכנית לאומית לפיתוח מודעות הציבור לנושא הבחירה היכן למות. בחירתו של הקשיש למות בבית חוסכת למערכת הרפואית המון כסף. לפעמים החיים הם מתמטיקה.

     

    באינטרנט מצאתי את "שירותי המרכז להנחיות רפואיות מקדימות של משרד הבריאות", שם אפשר להוריד את הטפסים שבאמצעותם יכול הקשיש להורות מראש על הפסקת טיפול רפואי מחזורי (דיאליזה, כימותרפיה), וכן לחתום על טופס הנחיות מקדימות לטיפול רפואי עתידי בחולה הנוטה למות. המדינה מעודדת מיתה בבית, או במילים עדינות - מאפשרת למאושפז לא להאריך את חייו.

     

    טופס א' - "מיופה הכוח יוכל לקבל כל החלטה בדבר טיפול או אי־טיפול בנותן ההנחיות, כמפורט בטופס. בחירה בחלופה זו פוטרת את נותן ההנחיות מצורך בקבלת הסבר מרופא/אחות מוסמכת על המונחים הרפואיים".

     

    טופס ב' - "סמכותו של מיופה כוח מוגבלת רק להסכמה לקבלת טיפול מאריך חיים".

     

    טופס ג' - "מאפשרת לבחור באופן מפורט מאיזה טיפולים רפואיים להימנע או לא להימנע".

     

    מתוך שיחות עם רופא:

     

    "אנחנו פוגשים יותר ויותר חולים שמבקשים למות בבית. בני המשפחה מגיעים עם טפסים חתומים, כולל אפוטרופסות רפואית. תשמע סיפור, לפני כמה שבועות הגיע חולה בהכרה מלאה, כשבני המשפחה מצוידים בטופס אפוטרופסות רפואית. הם מבקשים לא לתת לאביהם אנטיביוטיקה. האב מבקש אנטיביוטיקה, אבל יש לו צוואה רפואית שמורה לא לטפל בו. אני לא יודע מה לעשות ועל כן אני פונה לוועדת האתיקה. הוועדה עונה לי שאם הוא צלול, הוא מחליט על הטיפול בו, למרות שחתם על טופס אפוטרופוס רפואי לבניו. בניו, נאמנים לאביהם, מבקשים ממני לא לתת אנטיביוטיקה. האב, נאמן לעצמו, מבקש אנטיביוטיקה. אמרתי לבני המשפחה: תשמעו, אם אתם רוצים שהוא ימות קחו אותו הביתה, כאן במחלקה אני נותן לו אנטיביוטיקה. נתנו לו אנטיביוטיקה. האיש התאושש, קם מהמיטה, אני מגיע בבוקר למחלקה, רואה אותו יושב ליד המיטה מחויך. כעבור יומיים הוא הלך לשיקום, חטף דלקת ריאות, הגיע לפנימית ומת. עכשיו תגיד לי מה נכון לעשות".

     

    צילצלתי לרופא משפחה בעניין הטפסים. צריך לחתום על טפסים נגד הארכת חיים. הרופא אמר שלא חייבים את כל הטופסולוגיה. אם הרופאים ימליצו ללכת למיון, אל תיקח אותה. אתה לא חייב. אמרתי לאמי שצריך לחתום על טפסים — היא תחתום. צריך לחתום על טופס אפוטרופסות רפואית — היא תחתום. סיפרתי לה על צבר רפואה ועל חברת שר"ן. היא שאלה אם הם נותנים שאכטה רפואית. שאלתי אותה מאיפה היא יודעת על מריחואנה רפואית. היא ענתה ששמעה מחברות. אמרתי שכל עוד היא בהכרה היא תחליט כיצד לנהוג. היא שאלה מה חדש.

     

    מתוך שיטוט במרשתת עולה שבעולם המערבי כ־70 אחוז מהאוכלוסייה הקשישה מצהירים על רצונם לסיים בבוא היום את חייהם בבית. באנגליה, לדוגמה, מחקר שנעשה בשנת 2016 מעלה כי 70 אחוז מהאנשים שנשאלו השיבו שרצונם למות בבית. בפועל, המספרים צונחים מטה באופן דרסטי. למה 70 אחוז מהקשישים מבקשים למות בבית ובפועל פחות מחמישה אחוזים אכן מתים בבית בסופו של יום? כי במשולש קשיש־רופא־בני משפחה, הצלע החלשה ביישום מותו של הקשיש בבית היא בני המשפחה.

     

    משיחה עם רופא האמון על טיפול בקשישים המבקשים למות בביתם התברר לי שכאשר הידרדרות הקשיש מתחילה והוא מאבד את הכרתו, תוקפת את המשפחה בהלה. "חשוב לסדר את הראש לפני ולא לאבד את הראש בעת הידרדרות המצב הבריאותי".

     

    ד"ר איב ביטון: "למרות שהקשיש מבקש לסיים את חייו בבית, בפועל האקט הסופי מתרחש בחדר מיון. הפחד של בני המשפחה מהמוות הוא פחד קמאי, ותפקידנו להכין את בני המשפחה איך זה נראה ומה קורה ברגע שזה קורה".

     

    למרות שמדברים על המוות ומתכוננים, קשה לדמיין את המצוקה. ההורה מאבד את ההכרה, ובני המשפחה, מתוך אינסטינקט, רצים לבית החולים. ברגע האמת השיקולים משתנים, המשפחה מקבלת רגליים קרות ומעבירה את האחריות למערכת הרפואית. למות זה אף פעם לא פשוט. אולי הקשיש לא מפחד מהמוות, אבל למרות תיאום הציפיות גם הוא וגם בני משפחתו מפחדים מהאופן שהמוות יגיע.

     

    הלכתי להתייעץ עם עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה שמנחה את קבוצת "קפה מוות". חברי הקבוצה משוחחים פעם בשלושה שבועות במשך שנה על המוות המתקרב. איך מתמודדים איתו, איך מוצאים בו משמעות. הנאמר בפגישות חסוי. "את הקבוצה מאכלסים אנשים מכל המינים ומכל הסוגים", מספרת פרופ' ליבליך. "כמו בכל קבוצת שיח ולמידה החלוקה היא שני־שלישים נשים ושליש גברים. אף אחד מהם אינו סובל ממחלה ואינו בתהליך של אֵבל עכשווי. הם באים כי המחשבה הזו על המוות נמצאת אצלם בדרג קצת יותר גבוה משאר האוכלוסייה. יש היפתחות לנושא המוות, הוא קצת יוצא מהארון".

     

    סיפרתי לאמי על הקבוצה, אולי היא מעוניינת להצטרף. היא סירבה, אין לה צורך בשיחות מקדימות. ציטטתי באוזניה מדברי הפרופסור לפסיכולוגיה: "הצורך במשמעות לקראת הסוף הוא מאוד גדול, והמשמעות היא למות בכבוד". אמי ניענעה בראשה ואמרה: "אז תדאג שזה יהיה בכבוד".

     

    המהפכה הפאסיבית

     

    שוחחתי עם מספר קשישים, ניסיתי שוב ושוב לפצח את המהות הטמונה ברצון הקשיש למות בביתו. מאיפה הרצון הזה נובע. הבנתי שהם רוצים להיפרד; שהם לא מעוניינים שירחיקו אותם למקום שבו כולם מתים. ברגעים האחרונים הם מזיזים את הרפואה הממוסדת הצידה. עדיף קצת פחות חיים על פני איבוד צלם אנוש. מוות הוא לא מחלה, הוא פרידה. הם רוצים לדעת מי יחזיק אותם כשימותו. הם לא רוצים לאבד את העבר שלהם לפני המוות. הם יודעים לעשות את ההפרדה בין גורם המוות לעצם המוות. הם לא מפחדים למות, הם פוחדים מהדרך. בבית המוות יותר נוח. הם חשים בטוחים שברגע שייפלו אל החשיכה האופפת את חוסר האונים, בני המשפחה יישאו אותם על גלי המורפיום עד לסוף.

     

    מספר הקשישים המתים בביתם בישראל נע סביב אלף בשנה. זהו מספר מטעה, כיוון שברגע האחרון בני המשפחה רצים עם הקשיש לחדר מיון. אם נבחן את מספר ימי אשפוז־בית שהחברות חושפות, נגלה שמספר הקשישים שמתחילים את התהליך בבית גבוה בהרבה.

     

    המשולש קשיש־בני משפחה־רפואה תומכת נמצא בשלבי התארגנות. יתפתחו מקצועות תמיכה שישמשו את הקשיש ובני משפחתו עד לרגע האחרון ומעבר לכך. התלות בבתי החולים תרד. תפקידו ישתנה. הוא יחדל להוות שחקן יחיד בתחנתו האחרונה של הקשיש. הרפואה הגריאטרית תצא מבתי החולים ותיכנס אל הבתים, החיידק הטורף ייעלם כזרז מוות מהסיבה הפשוטה שרמת ההיגיינה הביתית גבוהה מזו הנהוגה במחלקות הפנימיות שבבתי החולים. אפשר להניח שהמדינה תשלם למשפחות כסף כדי שיקיריהן ימותו בבית. הנוסחה היא כלכלית, התוצאה חברתית. העומדים למות יחוללו את ניצני המהפכה האזרחית. לא לעולם חוסן.

     

    המהפכה תהיה פאסיבית. אני זוכר שמפלגת הגמלאים קיבלה בבחירות 2006 שבעה מנדטים. זו הייתה אמירה שעשויה לחזור על עצמה, אך באופנים שונים. הרעיונות היצירתיים לשינוי פני החברה לא יגיעו מהכנסת. הם יקרמו עור וגידים בתא המשפחתי. אם הדבר המפחיד ביותר את האדם יתרחש בביתו, תשתנה ההיררכיה של המוות בחברה הישראלית, ומתוך כך סדרי העדיפות ישתנו. אולי הקשישים במותם יחרישו טיפה את המטאפורה, "ועכשיו גבירותי ורבותיי נא לקום, שתי דקות צפירה".

     

    הגעת לתא קולי

     

    צלצלתי לחברה קדישא כדי לנסות ולברר האם מות הקשיש בבית היא תופעה שהולכת וגדלה.

     

    "הלו", ענו לי.

     

    שאלתי, בנימוס, האם מספר הנפטרים שהם אוספים מהבית עלה בשנים האחרונות.

     

    "זה נתון שבמוקד אין לי אותו. אין לי את מסד הנתונים מולי. תתקשר לחברה קדישא במוהליבר".

     

    צילצלתי — תא קולי. צילצלתי שוב - תא קולי. למחרת צילצלתי שוב, מישהי הרימה את השפופרת: "לא מוסמכים להשיב". נתנה לי מספר טלפון של עוזרת המנכ"ל. צילצלתי — תא קולי. למחרת שוב צילצלתי — המכשיר חובר לפקס.

     

    סיפור:

     

    שמואל וולף, חבר קשיש, שחקן תיאטרון בעברו, שוכב חולה בביתו. הוא אינו מסוגל להזיז את גופו, דיבורו חלש, וכדי להבין את דבריו הצמידו מיקרופון לפיו. הוא משותק, אין לו כוח. הוא לא מסוגל לאכול בכוחות עצמו, אבל הוא מביים הצגה. איזו הצגה, אני שואל. "החלום האמריקאי", של אדוארד אולבי בתרגום עמוס קינן. עושים בכל שבוע שתי חזרות, כאן אצלו בבית. אני שואל איך הוא נותן לשחקנים את הוראות הבימוי. הוא עונה: "בשתיקה". לאחר שההצגה תעלה אולי הוא ימות, כאן בבית. הוא ממתין לזה, הוא רוצה למות כמו שהוא חי, בראש צלול ודמיון עובד. הוא רוצה שהצחוק ייגע בו.

     

    יש קשישים הצועדים אל מותם תוך כדי אחיזה בהרגלי החיים שפיתחו. אתה מת כמו שאתה חי, אלא אם הדמנציה טורפת אותך.

     

    סיפור:

     

    רופא מומחה למחלה שבה לקה הבעל הסביר לזוג חבריי שלא נותר לרפואה מה לעשות, ושלח אותם לחדר מיון כדי שיתאשפזו במחלקה. הם המתינו כשעה בחדר מיון. אשתו, בהחלטה של רגע, קבעה: "הולכים הביתה". הם נכנסו לאוטו ונסעו לבלות את הזמן הנותר בבית. לאחר כמה ימים הבעל החל לשקוע ולאבד את הכרתו. באחד מרגעי הצלילות שאל: "כבר מתתי או שאני עדיין חי?"

     

    אולי המוות בסביבה הביתית ישיב לחיים את "המילים האחרונות של המת", ביטוי שנבלע במסדרונות בתי החולים ומוסדות הסיעוד. אולי הבית הוא שאיפשר את הנינוחות הטמונה בשאלה שנשאלה, "כבר מתתי או שאני עדיין חי?"

     

    התקשרתי לחברה קדישא - תא קולי.

     

    לא זול למות בבית. למרות שבשנת 2005 נחקק "חוק החולה הנוטה למות", המעניק לכל אדם אשר רופא קבע כי תוחלת חייו אינה עולה על שישה חודשים ליווי רפואי ללא כל עלות, עדיין זקוק הקשיש לתמיכה משפחתית וטיפול 24/7. המשפחה נדרשת לבחור מתוכה "מטפל עיקרי" שירכז את הטיפול באביו או אמו, להכין חדר למטפל, לעיתים להרחיב את דלת השירותים והמקלחון. יש שרוכשים מיטה אשר משנה מצבי שכיבה באמצעות לחיצה על כפתור. על המשפחה לגייס את המטפל החיצוני ולהתקשר עם עמותות המעניקות סיוע. לעיתים המוות מכוער.

     

    ככל שבני המשפחה מאוחדים בדעתם לאפשר לקשיש לסיים את חייו בבית, כך הקשיש יסיים את חייו באופן ראוי יותר. מה הקשר? מורפיום ומינון. המורפיום ניתן נגד הכאב, המינון הגבוה מקצר את "הימים האחרונים". תפקידם של בני המשפחה, ברגע מסוים, לבקש מהרופא להגדיל את המינון שמוליך לנשימה האחרונה. אם בני המשפחה לא מאוחדים, הם לא מבקשים. מישהו צריך להגיד לרופא להגדיל את המינון ומתקיימת הסכמה בשתיקה בנושא המורפיום, המלאך הגואל. כדי שההסכמה בשתיקה אכן תתקיים, דרוש אמון הדדי בין בני הבית. זאת אחת הסיבות לפער הגדול בין רצונו של הקשיש למות בבית לבין יכולתם של בני המשפחה לממש את רצונו. בסופו של יום מישהו צריך לפתוח את הפה ולקחת את האחריות. אף אחד לא קורא מחשבות.

     

    למות ביום כיפור

     

    מתוך שיחות עם רופא:

     

    לקט בקשות שבני המשפחה מבקשים מהרופא: אם יום כיפור חל בימים הקרובים, בני המשפחה רומזים אם אפשר שהמוות יתרחש ביום כיפור. בקשה הפוכה: אם ערב פסח חל ביום־יומיים הקרובים, הבקשה היא להחזיק את הגוסס בחיים עד לאחר חול המועד. גם את המוות אפשר לתמרן.

     

    התקשרתי לחברה קדישא כדי לשאול האם מספר הנפטרים הנאספים מהבית עולה מדי שנה — תא קולי. "נא להשאיר הודעה קולית, בסיום ההקלטה נא לנתק".

     

    אתמול שאלתי את אמי אם היא משוכנעת במאה אחוז שהיא רוצה לסיים את חייה בבית. היא ישבה על הכיסא הקבוע שלה במטבח, שתתה קפה שחור ללא סוכר, ואמרה: "מאה אחוז", ולפתע קמה וגררה אותי להביט בעציץ החדש שקנתה בסופר. שאלתי אותה שוב אם היא בטוחה במאה אחוז. היא הביטה בי ואמרה: "אל תדאג, לא אתחרט, אני לא ילדה קטנה". אמרתי לה שלא מעט בני משפחה נבהלים ברגע האחרון ורצים לחדר מיון. היא ענתה: "ילדים לא צריכים לפחד מההורים שלהם".

     

    לסיכום:

     

    האם מספר הקשישים הנפטרים בכל שנה יעלה? כן.

     

    האם בכל שנה מספר הקשישים שיבחרו למות בבית יעלה? כן.

     

    האם בכל שנה מעל 100 אלף בני משפחה ילוו את הוריהם אל מותם? כן.

     

    האם מות הקשיש בביתו יצית תפיסה שונה של המציאות בישראל? נחיה ונראה.

     

    סיפור:

     

    יש לי שכן. אמו גססה. הימים חלפו, בלילה האחרון הוא ישב ליד מיטתה ודיבר אליה. לא כאן בישראל, בצרפת. היא נאבקה. הוא אמר לה: "הכל בסדר, עשית את כל מה שאת יכולה למען הבנים, הבנות, הנכדים, כולם מסודרים, חיים טוב, בריאים. את יכולה לשחרר, ללכת, זה בסדר". היא נשמה נשימה אחת עמוקה, שיחררה ומתה. יש מי שמאזין.

     


    פרסום ראשון: 23.08.18 , 19:24