משהו קטן וטוב
ויש גם בחור אחד, צעיר ורזה, שתמיד מסתובב עם כובע, אבל כל פעם יוצא עם כלב אחר. את זה ממש לא הצלחתי להבין. כמה כלבים יש לבחור הזה, ואיך יכול להיות שהם כל כך שונים זה מזה? פעם הוא מטייל עם לברדורית זקנה שבקושי זזה ולמחרת עם גורה חמודה שנראית כמו חצי תחש חצי שנאוצר ‑ מי היה מאמין שכזה דבר אפשרי בכלל? וכך, יום אחרי יום, בשעות קבועות, ובכל פעם עם כלב אחר. איך זה יכול להיות?
במשך כמה חודשים עקבתי אחריו וכבר חיברתי לי בראש כל מיני סיפורים עליו: אולי הוא מוציא כלבים של אוליגרך מסתורי, שיש לו מיליון כלבים בחצר אבל אין לו זמן לטייל איתם? אולי הוא חוטף כלבים מבעליהם ואז מטייל איתם להנאתו, רגע לפני שהוא מוסר אותם לצער בעלי חיים ומספר שמצא אותם ככלבים אבודים?
ואז, בוקר אחד, ראיתי אותו עם כלבה מעורבת קטנה שמיד התחילה לשחק עם הכלבה שלנו. וכשעמדנו אחד ליד השני, התחלתי לגשש ושאלתי אותו אם הכלבה שלו. הוא אמר שלא, שהוא רק מוציא אותה עבור אישה מבוגרת מאוד, שלקחה גורה כדי שתהיה לה קצת חברה עליזה, מפני שהיא רוב הזמן נמצאת לבד בבית. וכשחקרתי אותו קצת יותר, הוא סיפר לי שהוא חבר בעמותה שנקראת "חברים לעת זיקנה", שהחברים שבה עושים כנראה את הדבר הכי יפה, נכון וחיובי בעולם פחות או יותר.
מתברר שהרבה אנשים מבוגרים שסובלים מבדידות לוקחים חיית מחמד, אבל מתקשים לטפל בה. וכשמדובר בכלב, קשה להם להוציא אותו לטיולים ארוכים, במיוחד אם מדובר בגור שאוהב וצריך לרוץ ולהשתולל. כאן נכנסים לתמונה אנשי העמותה המגיעים לביתו של הקשיש/ה כמה פעמים בשבוע ומוציאים עבורו את הכלב/ה. ואם צריך הם גם לוקחים את הכלב/ה לטיפולים, חיסונים או לתספורת. "זה מדהים", אמר לי הבחור, כמה אנשים מבוגרים יש שחיית המחמד שלהם היא החברה היחידה שיש להם במשך שבועות. ומדובר באנשים שיש להם ילדים ונכדים, כן? אבל אף אחד לא בא.
מה המסקנה? באמת שאין צורך להכביר במילים. תיכנסו לגוגל לאתר של "חברים לעת זיקנה", יש שם טלפון. תתקשרו ותירשמו ותתחילו לעשות משהו טוב. ולפני שאתם עפים על עצמכם, תזכרו שזה בסך הכל אגואיזם טהור. כי כמה שתיתנו, תקבלו חזרה פי אלף.
לפנייה לכתב/ת 
