שבת 04 באפריל 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    גיל שיפר. צילום: מהאלבום המשפחתי
    7 ימים • 26.08.2018
    מה (לא) נשתנה
    שמעון שיפר מדבר עם בנו גיל, 42 , מגבעתיים

    העיתונים של אתמול לא נועדו רק לעטוף בהם דגים או מוצרים אחרים. הגיליונות המצהיבים של העיתון מספרים סיפור, חושפים מציאות שמובילה אותך למסקנה שלמעשה אין פתרון לבעיות קיומיות, ואם תרצו – הכל על פי המתבונן – שאנחנו נידונים לחיות כאן בלי אופק, בלי נכונות לשנות את המציאות.

     

    רוצים דוגמה? ביום שבת, 13 בדצמבר 1975, ישבתי בפתח חדר הלידה של בית החולים שערי צדק בירושלים והמתנתי ללידת בננו הבכור. שיפר הקטן לא התרשם מהמתח של הוריו והכאבים של אמו רחלה ז"ל, והחליט לצאת לאוויר העולם רק אחרי קרוב לעשר שעות.

     

    בינתיים ניצלתי את הזמן וחרשתי את גיליון "ידיעות אחרונות" של סוף השבוע. על פי סקר דעת קהל של העיתון: "רוב הציבור, 62 אחוז מהנשאלים נגד הקמת מדינה פלסטינית".

     

    העיתון סיקר בהרחבה את הפשרה שאליה הגיעה הממשלה בראשותו של יצחק רבין, שאיפשרה לקבוצה של מתנחלים מגוש אמונים לקבוע יתד בלב השומרון ולהקים את אלון מורה.

     

    שמעון שיפר עם בנו גיל (מימין). 42 שנה ושום דבר לא השתנה
    שמעון שיפר עם בנו גיל (מימין). 42 שנה ושום דבר לא השתנה

     

     

    ישראל גלילי, מהשרים הבולטים של המערך, קבע בראיון בעיתון ש"התנחלות אנשי גוש אמונים חמורה בעיניו יותר מפרשת אלטלנה". "הנכונות של חבורת מנהיגים ללכת לעימות עם צה"ל טומנת בחובה שואה. אצל אנשי גוש אמונים אש קודש ואש זרה משמשות בערבוביה", אמר גלילי.

     

    • • •

     

    42 שנים אחר כך, כשנתבקשתי לשוחח עם בן משפחה למען העיתון, שלפתי את המעטפה שבה כינסנו את כרטיסי הברכה להולדת בננו ואת גיליון "ידיעות אחרונות" של סוף השבוע החורפי ההוא, והצגתי אותו לפני גיל שיפר, ארכיטקט תוכנה בחברה האמריקאית סיילספורס, רס"ן במילואים שממשיך לשרת במילואים, בוגר מדעי המחשב, נשוי למאיה ואבא לשני בנים, ניר ואיתי.

     

    מה שהיה הוא שיהיה?

     

    "למען האמת, העיתון שהקדים את לידתי ביום אחד, מבטא מציאות, אם תרצה, של מצב די מייאש", משיב גיל. "שום דבר לא השתנה מאז. אף אחד בקרב המנהיגים לא מציב לפני הציבור תוכנית, אין אומץ, אין תעוזה אצל המנהיגים לעשות משהו.

     

    "הסכסוך בינינו לפלסטינים לא מנוהל בצורה נכונה. תראה את מעגלי האלימות שאנחנו חווים עם הפלסטינים בעזה. אחת לארבע שנים, שגם בהן לא תמיד שוררת רגיעה, מתחדשת הלחימה. ההנהגה הייתה חייבת לשאול את עצמה מה עושים עם הניצחון בכל מערכה. המטרה חייבת להביא לשינוי המציאות בינינו לשכנינו.

     

    "אני תמיד שואל את עצמי איך ישראל, שמוכרת כמדינה בעלת עוצמה צבאית שלא ניתנת לתיאור, ממשיכה להתנהג כאילו היא עדיין מדינה בהתהוות, ולא מגיעה להסדרים מניחים את הדעת. איך זה שהמנהיגים לא מתווים קו שיש בו אופק, ולא רק הצלחות טקטיות שמחזירות אותנו פעם אחר פעם לנקודת ההתחלה?

     

    "עם זאת, האחריות למבוי הסתום מול הפלסטינים לא מוטלת רק עלינו. הגיע הזמן שגם תושבי רצועת עזה ייטלו אחריות על גורלם. גם הם צריכים להציב אתגרים מול ההנהגה שלהם. לא הכל הוא בבחינת ישראל אכלה לי ושתתה לי".

     

    • • •

     

    משפחת שיפר חזרה לפני ימים אחדים מטיול ארוך בדרום־אפריקה, טיול בר־מצווה לניר הנכד הבכור שלנו.

     

    מצאת קווי דמיון בינינו לבין מה שהיה בדרום־אפריקה, האפרטהייד, אשמה שמוטחת בנו לעיתים קרובות?

     

    "אין כל מקום להשוואה המקוממת הזאת. המאבק שלנו נסב על זכותנו להקמת המדינה שלנו כאן. אין לנו תוכנית להגדרות גזעניות כלפי הערבים, הם לא נחותים מאיתנו, ניגוד מוחלט לתורת הגזע ששלטה במשטר האפרטהייד בדרום־אפריקה. מה שיש כאן, מקורו במאבק בין שתי ישויות: אנחנו טוענים לחזקה על הארץ, והערבים טוענים לחזקה על כברת האדמה שאנחנו חיים עליה".

     

    ואיך לתפישתך כל זה מסתדר עם חוק הלאום שנחקק לאחרונה בכנסת?

     

    "אני לא מכיר מספיק את הסוגיה הזאת. מכל מקום, לדעתי לא היה חכם מצד חברי הכנסת שדהרו עם החוק הזה ולא הסתפקו במה שנכתב במגילת העצמאות. חיינו עד חוק הלאום בסוג של סטטוס־קוו, אז למה לייצר רעש מיותר?"

     

    גיל מוסיף שהדיבורים של מועמדים לבחירות לעיר בצפון הארץ על הכוונה שלהם לייהד את העיר ולשלול מאזרחיה הערבים את זכויותיהם הבסיסיות שנועדו להבטיח שוויון מבטאת "תופעה מזעזעת".

     

    • • •

     

    נזכרתי שכשהגענו לאמריקה באמצע שנות ה־80, במסגרת שליחות של רשות השידור, הבחנתי שגיל לא היה מסוגל לשאת את המראות של העוני ושל חסרי הבית ששכבו בצידי המדרכות בניו־יורק.

     

    מה מטריד אותך בחיי היומיום כאן?

     

    "הפערים החברתיים אצלנו מציקים לי. לדעתי, הרשויות הממשלתיות חייבות לקדם את מה שנהוג להגדיר 'מוביליות חברתית'. ההבדלים בין אלה שיש להם לבין אלה שנותרים מאחור בלתי נסבלים".

     

    אינני יודע אם הדור שלי עמד במשימה החשובה ביותר: להשאיר לבאים אחרינו חותם של חיים במדינה שטוב לחיות בה, טוב לבחור בה, ולהרגיש סוג של גאווה.

     

    עכשיו הגיע תורך – מה אתה משאיר כאן לילדיך? מה מטריד אותך בכל מה שקשור למתרחש אצלנו?

     

    "מה שמטריד אותי בשנים האחרונות קשור באווירה הציבורית ששוררת אצלנו, אווירה בעלת ביטויים קיצוניים בשיח. אין עוד נכונות לשמוע דעות מגוונות, שונות מהדעות של הימין הקיצוני. זה לא היה כך בשנים ששירתתי בצה"ל (גיל פיקד על צוערים בבית הספר לקצינים, בין היתר — ש"ש). נוצר מצב שכל מי שלא אוחז בעמדות של הימין הקיצוני – נפסל. לא הייתי רוצה שילדיי יחיו במדינה כזאת".

     

    ועם זאת, מסכם גיל, "בסך הכל, אני לא מתלונן. אני מאוד מרוצה, יש לי משפחה טובה, עבודה מרתקת. אנחנו מקיימים אורח חיים במינון נכון של ערכים, בילויים וכל השאר".

     

    בכל הסקרים שמתפרסמים בישראל יש רוב מוצק של ישראלים שמצהירים כי טוב להם. ימנים ושמאלנים.

     

    השאלה שאין עליה תשובה היא אם כולם מרגישים טוב, אל מי עלינו לפנות כדי שיוביל לשינוי המציאות שלא השתנתה כאן ב־42 השנים האחרונות.

     


    פרסום ראשון: 26.08.18 , 23:07