באחד מימי החופש הגדול והנפלא שממש כעת מתפוגג לו, רגע לפני שעידו נכנס לסרט קולנוע עם יונתן, אמרתי לשניהם שאני אמתין להם בחוץ ואם במקרה הם לא מוצאים אותי או שהם יצטרכו עזרה, שייגשו לאיש מבוגר ויראו לו את מספר הטלפון שלי, שאותו רשמתי להם על היד. יונתן שהתעניין בכך שציינתי דווקא איש מבוגר הביט בי ושאל: אפשר לגשת גם לאישות?

באותו הרגע נמסתי מהטעות הלשונית המקסימה, אבל גם התעצב ליבי, משום שזה היה אחד מאותם רגעים שהם כה קסומים שאתה מתגעגע אליהם תוך כדי הווייתם.

כשאפרת חגגה ארבעים והיינו בחוף הים בזנזיבר הרגשתי את זה, הנאה שמהולה בעצב על כך שהחופשה עתידה להסתיים. גם בכל שישי אחרי הסעודה כשאנחנו יושבים בחוץ עם שמיכות, אני מרגיש את הגעגוע הזה למה שקורה עכשיו, כי אני יודע שהרגע הזה יחלוף ושהילדים יגדלו ויצאו מהבית ושאת רגעי הקסם האלה לא אחווה שוב.

יהיו רגעי קסם אחרים, אבל גם אליהם מן הסתם אתגעגע.

וכשיונתן שאל אם אפשר לגשת לאישות, ידעתי שאין לי עוד הרבה זמן ליהנות מהטעויות הלשוניות הקטנות האלה של הילדים שאני כל כך אוהב. הם גדלו והם כבר לא טועים יותר, השבח לאל. הם לא טועים ואני מתגעגע. יונתן הוא הקטן בילדיי והוא עולה לכיתה א'. לראשונה בחיינו הבוגרים אפרת ואני נתחיל שנת לימודים בלי ילד בגן.

הארה בשולי הטור שמן הסתם הורים רבים יבינו: אמרתי לילדים הגדולים שלי בעבר שאין שום דרך – ואני איש של מילים אבל למרות זאת – אין לי שום דרך להסביר אפילו מעט מהאהבה שיש לי לילדים שלי, אהבה מוחלטת שעולה על גדותיה ומציפה אותי באור יקרות. אני פשוט לא מסוגל לתאר, גם לא להם, איך הלב שלי יוצא אליהם בכל פעם שהדלת נפתחת והם פורצים פנימה בחיוכם המתוק.

ביקשו שאני אראיין אותך לעיתון, יונתן, אתה רוצה?

"אתה עובד בעיתון".

נכון, רוצה לעזור לי?

"אבל אתה עובד גם בהופעות".

נכון מותק.

"אז אני רוצה לעזור לך בהופעות".

אבל אני לא צריך. אני צריך עזרה בעיתון. ביקשו שאשאל אותך שאלות ואכתוב את מה שאתה עונה לי.

"תכתוב באייפד שלך?"

כן. אבל אני אשלח את זה לעיתון.

"אבל אתה עובד גם בטלוויזיה לפעמים, אז אני רוצה לעזור לך בטלוויזיה".

אבל אני צריך עזרה בעיתון עכשיו.

"אבל אתה באייפד עכשיו".

כי אני כותב את מה שאתה עונה לי לעיתון.

"אבל אמא, כשהיא עובדת, היא נוסעת לעבודה, למה אתה באייפד?"

כי אמא היא אישה רצינית. יונתן, אתה מתרגש מכיתה א'?

"כן".

ממה אתה מתרגש?

"מכיתה א'".

אה, חשבתי מכיתה ב'.

(יונתן צוחק). 

בוא נעשה משהו אחר, יונתן.

"אבוא איתך להופעה?"

לא. אין הופעה כרגע.

"אז תביא לי את האייפד?"

לא, אני כותב בו. מה שנעשה זה שאני אגיד לך מה אני מאחל לך לכבוד כיתה א', טוב?

"טוב".

אז ככה: אני מאחל לך שלא תחשוב בטעות שהשנים הקרובות נועדו להכין אותך לשנים שאחרי זה. שלא יכניסו לך לראש שאתה צריך ללמוד עכשיו 12 שנים כדי שכשתהיה מבוגר תסתדר בעולם. כי השנים האלה, יונתן, הן המאני טיים.

"מה זה מאני טיים?"

השנים האלה הן הרגע הגדול שלך. ההזדמנות שלך להיות מאושר. אתה כאן ועכשיו מתחיל מסגרת שאתה צריך למצוא בה את הקול שלך וליהנות מכל יום בנפרד. המזל שלך הוא שאתה הולך ללמוד בבית ספר שמבין זאת. זה בית ספר שההישגים פחות חשובים לו מהדרך, בית ספר שמה שקורה בהפסקות משמעותי אצלו לא פחות ממה שקורה בזמן השיעורים. ואני יודע, יונתן, שאני לא רב חשוב או איזה גורו -

"אבא שלך היה רב חשוב".

נכון. אבל תדע לך, יונתן, שכאשר אבא, גם אם הוא לא רב חשוב, מתפלל עבור הבן שלו, אלוהים מקשיב. ואבא מתפלל עליכם כל יום.

"בבית כנסת?"

לא. במיטה. בכל יום לפני שאני עוצם את עיניי אני נושא תפילה.

ריבונו של עולם, אני אומר בלחש כדי שאמא לא תתעורר, אנא ממך שמור על ילדיי, האר להם את הדרך הנכונה שילכו בה, עזור להם להיות שמחים בבואם ושמחים בצאתם, ושתהיה להם נחת רוח ושמחה פנימית ושלווה. ואז אני מבקש באופן מפורט יותר כל מיני בקשות יותר ספציפיות שקשורות לכל אחד מכם ומתייחסות לדברים ולאתגרים שיש לכם באותו שבוע ולעיתים גם ביום המחרת.

ובימים האחרונים אני מבקש בשבילך יונתן, שהכניסה לבית הספר תהיה לך טובה, ובחלק מהלילות אני מטריח את אלוהים ומפרט גם יותר – אני מבקש ממנו שיעזור לך להסתדר עם ההסעות ועם החברים החדשים, ושתרגיש עטוף ואהוב בכל רגע ביום, ושתמיד תהיה מובן.

והתפילות האלה אמנם יכולות להיתפש כמשהו קצת מוזר ולא רציונלי ואולי אפילו ילדותי, אבל אני לא יכול להפסיק אותן, גם משום שזה חזק ממני וגם משום שעד היום זה עבד, ואלוהים שמר עליכם, אז נראה לי שזו תהיה טעות להפסיק.

אתה איתי בכלל יונתן?

"מה?"

הקשבת לי?

"כן, קצת".

ומה חשבת על מה שאמרתי?

"אתה לא עובד קשה כמו אמא, נכון?"

נכון.