yed300250
הכי מטוקבקות
    |
    7 ימים • 27.08.2018
    חייל של שוקולד
    חמש שנים הרגיש עודד ברנר (מייסד "מקס ברנר"), שהפה שלו חסום. חמש שנים שבהן נאסר עליו, בצו בית משפט, בעקבות סכסוך עסקי ‑ למכור ולייצר שוקולד. עכשיו הוא מדבר, לראשונה, על ההתמוטטות הכלכלית והטלטלה הרגשית שעבר, ואיך הפך כמעט בן לילה משף–כוכב בינלאומי לאחראי משמרת בבית קפה, שקם לפנות בוקר כדי לנסוע באוטובוס לעבודה. רותי רוסו ביקרה במקום הטרי והלוהט שפתח במרכז מנהטן, המוקדש לפולי קקאו, ושמעה ממנו גם איך שמירת שבת מצילה אותו מחטא היוהרה
    רותי רוסו, ניו־יורק

    "שוקולד הוא הדף והמכחול שלי. הוא שפת האם שלי. הוא הדרך שלי להביט על העולם ולהגיד מה אני חושב עליו. אני כבר בן 50 ולא אלמד שפה חדשה בלי להרגיש בה מהגר. חמש שנים שהפה שלי היה סתום. סגרו לי אותו. מבחינתי, אם לא יכולתי לדבר על שוקולד ‑ לא יכולתי לדבר על כלום. עכשיו סוף־סוף אני יכול להתפוצץ. חייב להתפוצץ. לתת את כולי. את כל מה שיש לי להגיד על החיים, על משפחה, על חברות, על ניו־יורק, על אהבה וחמלה וגאווה וענווה, לספר את זה כמו שתמיד סיפרתי - דרך שוקולד".

     

    את המונולוג הזה שוטח בפניי איש השוקולד הבינלאומי עודד (ממקימי “מקס ברנר” בעבר), בעודנו יושבים במקום החדש שפתח לאחרונה בגריניץ' וילג', באזור הכי רותח במנהטן: בלו סטרייפס (פסים כחולים), המוקדש כולו, איך לא, לקקאו ולשוקולד.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    זה אמצע הקיץ עכשיו, כמה שבועות מאז שהמקום נפתח, אבל אין ספק שמדובר בלהיט ענק בהתהוות. ברנר ("מקס" בפי כולם, אם כי שמו עודד) מופיע כאן בכתבות שער, תוכניות טלוויזיה, המלצות נלהבות בבלוגים ורשתות חברתיות ותיוגי אינסטגרם. בהתאם, התור בחנות הקטנה הולך ומתארך, והוא נעשה פחות ופחות זמין לשיחות איתי. ברנר עסוק מדי: מזריק לקרואסון את הנוטלה שפיתח, מוזג משקה המכונה clouds ("עננים") מברז בירה מוזהב, מצטלם עם לקוחות נרגשים, מדבר עם משקיעים שרוצים לפתוח סניפים ביפן או בחוף המערבי או באמירויות, או מחלטר כבריסטה, מאחורי הדלפק, כי העובד בדיוק הבריז.

     

    משקה “עננים", על רקע פולי קקאו
    משקה “עננים", על רקע פולי קקאו

     

    אם הייתם פוגשים אותו לפני שבע שנים, בתקופת השיא שלו במה שהייתה אז מעצמת מקס ברנר הבינלאומית בבעלות שטראוס ‑ בחיים לא הייתם מאמינים שהנסיך הזה יעזור בקופה. עמד מאחוריו מה שמכנים "קורפורייט", צוות ניהול מסיבי, והוא שימש כ"פנים" שמקדימה: על האריזות, מעל דלת הכניסה, ביחסי הציבור - chocolate by the bald man – שוקולד על ידי האיש הקירח. הוא בטח לא היה צריך לפנות שולחנות.

     

    אבל בפרק הזמן שעבר מאז הספיק ברנר לאבד את "מקס ברנר" ואת כל נכסיו וחסכונותיו, להיכנס לצינון מקצועי בהוראת בית משפט, ללמוד על הרמב"ם, להתחבר ליהדות ולעבור שיעור בחיים על היבריס וכוחו המשחית ועל צניעות וכוחה של משפחה. ולכן היום אין לו שום בעיה להחליף את הבריסטה או לנקות שולחן כשצריך.

     

    עוגיות שוקולד עשירות ושמנמנות
    עוגיות שוקולד עשירות ושמנמנות

     

    דברים קורים

     

    "התחלתי כאדם מאוד רוחני ונאיבי", מספר ברנר, אחרי שניגש אליו לקוח ישראלי ומתוודה שהוא עוקב אחריו מאז ימי מקס ברנר ברעננה ‑ הסניף הראשון, הפצפון, בשכונה צדדית, שפתח הצעיר יליד רחובות לפני יותר מעשרים שנה, יחד עם מקס פיכמן ‑ זיכרון רחוק שחוזר אליו היום עם הפתיחה של בלו סטרייפס. שוב הוא מגייס עובדים, עובר על דו”חות, נועל בלילה ובאופן כללי, אחראי על הכל.

     

    בין שני הפרקים האלו בחייו נרכשה מקס ברנר על ידי שטראוס והפכה למותג בינלאומי עם סניפים באסיה, באוסטרליה, בארה"ב, וכמובן שגם בישראל. ברנר עבר לארה”ב, התחתן עם לירון, הפך אבא לשניים (נלי בת העשר ונורי בן הארבע) וחי את החלום האמריקאי. “אבל האמת היא, כמישהו שהיה שם”, הוא אומר, “אלו חיים מאוד מתסכלים. לא אהבתי את החיים האלו. את הפער בין מה שחלמתי למה שהייתי באמת”.

     

    אלא שאז, ב־2011, כשעדיין עבד עבור חברת שטראוס, ברשת מקס ברנר ‑ פתח ברנר את בית הקפה ליטל בראון בניו־יורק. כשנה לאחר מכן, ב־2012, תבעה אותו שטראוס בטענה שהפר סעיפי אי־תחרות בחוזה מולה. במסגרת הסכם הפשרה הוטלו על ברנר שלל איסורים ‑ בין היתר נמנע ממנו להשתמש בשמו או בכינוי המזוהה עימו, “האיש הקירח”, נאסר עליו למכור פרלינים ומנות שוקולד שמזוהות עם מקס ברנר ולהשתמש בסכו”ם או כלים שאינם חד־פעמיים. המגבלות הוטלו עליו למשך חמש שנים, עד מארס 2017.

     

    מה קרה, איפה נפלת בסוף?

     

    "עם הכסף הניו־יורקי בסטייל הניו־יורקי באה גם השחצנות הניו־יורקית, הגאווה, התחושה שאתה מוגן ואי־אפשר לגעת בך. וזה כל כך קיצוני שאתה כל הזמן בודק את גבולות ההרס שאתה יכול לייצר ועדיין להישאר למעלה”.

     

    בימי הזוהר. "ההצלחה הכל כך קיצונית, גרמה לי לבדוק את גבולות ההרס שיכולתי לייצר ועדיין להישאר למעלה" | צילום: צביקה טישלר
    בימי הזוהר. "ההצלחה הכל כך קיצונית, גרמה לי לבדוק את גבולות ההרס שיכולתי לייצר ועדיין להישאר למעלה" | צילום: צביקה טישלר

    לא חשבת שתסתבך כל כך?

     

    “בשלב כלשהו החלטתי לפתוח בעצמי רשת בתי קפה ושוקולד. קראו לה 'ליטל בראון', עם שלושה סניפים בעיר. הזמנתי את החברים ממקס ברנר לפתיחה. הייתי דביל ולא ראיתי בזה שום בעיה. יאללה, עוד בית קפה בעיר בין מיליונים. אבל בצד השני ככל הנראה לא ראו את זה בעין יפה, כי בעצם התחריתי במותג שלי. הגענו לבית משפט. הוצאתי את כל הכסף שהיה ולא היה לי על עורכי דין. 700 אלף דולר נשפכו על כלום ובסוף אמרתי שאני מסכים להכל. מוכן לחתום על מה שיבקשו רק שזה יפסיק. חתמתי על הסכם אי־תחרות לחמש שנים”.

     

    מה זה אומר?

     

    “קודם כל שאסור לי להתעסק עם שוקולד, לדבר על שוקולד, להגיד שוקולד, בשום אופן ובשום צורה. אבל גם אסור לי להגיד 'ברנר'".

     

    אבל זה שם המשפחה שלך?!

     

    "נכון..." הוא אומר ומתגלגל מצחוק, "ההליך הסתיים בזה שאסור לי להגיד את שמי".

     

    המממ... נשמע שהפסדת.

     

    "לגמרי. אבל הליך כזה הוא כמו פצצת אטום עם הדף. גם כשהוא מסתיים ונדמה לך שזה מאחוריך ואתה יכול להתחיל מחדש, ההדף ממשיך להלום בך בכל מקום. איפה שאתה שם את היד הכל מתפוצץ. הכל מתרסק. הכל ממוקש. משקיע רוסי, למשל, פתח זיכיון לבית הקפה שלי ברוסיה ועוד אחד בדובאי. משהו ממש קטן, אבל צילמו אותם ומתברר שבהסכם חתמתי גם שאסור בשום מקום שקשור אליי להגיש אוכל בצלחות או עם סכו"ם. רק דברים שאוכלים בידיים. בניו־יורק זה עוד איכשהו אפשרי, ברוסיה ממש לא. אני מתקשר לבעלים ברוסיה ואומר לו, 'אתה לא יכול יותר למכור אוכל בצלחות', והוא חושב שאני צוחק עליו. אז גם הוא תובע אותי. ואז מגיעה עוד תביעה ועוד תביעה ועוד אחת, ופתאום יש שקט. אין יותר מה לקחת ממני. אכלו את כל הקופה. בפעם הבאה שמישהו מתקשר אליי וצועק ומאיים שיתבע אותי אני עונה לו בשוויון נפש: 'גו אהד. אתה יכול לתלוש את השערות, לא ייצא ממני יותר כלום'. מוזר אבל מגיעה עם זה גם שלווה מסוימת".

     

    איך נראה הבוקר שאחרי היום שבו הפסדת הכל?

     

    "בהתחלה אתה לא יודע איך לקום בבוקר. איך תחיה. ממה תשלם לבית הספר של הילד. הייתי מתעורר ב־4:30 בבוקר, עולה על אוטובוס ונוסע לעשות משמרת כבריסטה בבית קפה ואחר כך בתוך מנהל משמרת במקום אחר. אני זוכר את עצמי עומד בתחנת האוטובוס, בחורף, קופא מקור, חושך מוחלט בחוץ, וחושב, ‘רק שלא יראו אותי פה’”.

     

    שנה לפני כן נפגשנו בניו־יורק, גרת בדירת פאר ענקית בווילג' והופעת בפריים־טיים בטלוויזיה. איך זה מרגיש להיות מלך העולם ביום שלישי ולעבוד כבריסטה ביום רביעי?

     

    "מאוד־מאוד מביך. בהתחלה אתה רק מקווה שאף אחד לא יראה אותך ולא ירחם עליך. אבל במרחק הזמן אתה מבין שזה תהליך הכרחי. כמו הקלישאה הזאת, שבשביל למצוא את עצמך אתה חייב להפסיד את עצמך קודם".

     

    ואיפה המשפחה בכל זה, איפה לירון אשתך?

     

    הקול של ברנר רועד. זה די מפתיע. אני מכירה אותו הרבה שנים וליוויתי אותו לאורך שנות השיא, ההתרסקות, ההתאוששות וההקמה של בלו סטרייפס. הוא תמיד צוחק. גם כשהוא מדבר על המשפט, הוא מתפקע מצחוק תוך כדי. אבל עכשיו הוא מתקשה להוציא מילה.

     

    "לירון פשוט מדהימה", הוא אומר ונאבק בדמעות, "היא אמרה לי כל הזמן שלפעמים ברגעי משבר, צריך להיות טכני. לא להסתכל על הגל המטביע, אלא לפרק את החיים למשימות קטנות ולא לשקוע בחרדות ובמחשבות וברחמים עצמיים. לא להיכנס ל'למה זה קרה לי?' דברים קורים. לכולם. כל הזמן. ואז צריך לקום מוקדם בבוקר, לעבוד, לנסות להציל מה שאפשר".

     

    היא לא כעסה עליך? הרי אתה אומר בעצמך שזאת הייתה אשמתך.

     

    "לא כעסה ולא האשימה וגם לא נתנה לי להאשים את עצמי. הייתה רק מעשית, מנהיגה. יש אנשים כאלה שיש בהם פשוט איזה מגע אלוהי. שהם יותר טובים ויותר חזקים ובטוחים בעצמם ולירון היא כזאת.

     

    “אף פעם לא הייתי מיסטיקן, אבל היה משהו בנפילה הזאת, שהכריח אותי לעבור דרך כל תחנות ההתנשאות שלי, דרך כל חולשה או תכונה רעה שבי ולהתמודד איתה. כל מה שסלדתי ממנו, שנראה לי סימן של עליבות ובינוניות ‑ ששייך לעובדים שלי ולא לי ‑ הפך לשגרת חיי.

     

    "גרנו שנים במרכז העיר, בבית גדול ויפה. הייתי מסתכל על אנשים שמגיעים לעיר מבחוץ ומרחם עליהם, ואפילו קצת בז להם בליבי. כשהמשפט התקדם היינו חייבים לעבור למקום זול יותר. עברנו לברוקלין ושכנעתי את עצמי שזה יותר מגניב ונכון ולא רק עניין כלכלי. אבל המצב הידרדר במהירות ולירון הודיעה שאנחנו לא יכולים להמשיך לשלם 12 אלף דולר בחודש. שצריך להרחיק לניו־ג'רזי. ניו־ג'רזי! מי גר בניו־ג’רזי?! זה היה הדבר הכי גרוע בעולם מבחינתי. ואני זוכר שבאיזה סוף שבוע אחד, לקחנו מתווכת ונסענו לראות בתים בג'רזי. היא מראה לנו את הבית הראשון בתקציב שלנו ואני אומר לה, 'תגידי, את צוחקת עליי?' ואז מראה לנו עוד בית ועוד בית וכולם בדיוק אותו הדבר ולירון עוצרת אותה ואומרת, 'ניקח את הראשון'. ארזנו ועברנו, ועוד אחרי שמכרנו את האוטו”.

     

    והתרגלת?

     

    "זה הרבה יותר מאשר להתרגל. זאת התנקות. בהתחלה לא העזתי להזמין אנשים אליי הביתה. עכשיו אני עדיין גר בג'רזי ומארח בשמחה. זה הבית שלי. זאת תחושה של כוח".

     

    בלי חרטות

     

    רכבת R עוצרת בדיוק ביוניון סקוור. בחוץ מחכה שוק האיכרים המפורסם של הכיכר, עם תוצרת נפלאה במחירים שערורייתיים. ראש שומר אחד עולה 3.5 דולר. אנשים מעמיסים שקיות. ממול ניצב הסניף המפורסם של מקס ברנר עם האיור הענק של הפנים של עודד, המעטר את הכניסה ואת האריזות. בשנה שעברה נמכרה רשת מקס ברנר, על כל סניפיה, ב־18 מיליון שקל. עודד ברנר עצמו נמצא ממש מעבר לפינה, מרחק 300 מטר משם, בבלו סטרייפס. אבל נראה כאילו 300 מטרים של תהום מפרידה ביניהם.

     

    בלו סטרייפס קטנה ושכונתית, אין בה אפילו מטבח, ומשדרת אורבניות מקומית. מאחורי הבר – הצוות הצעיר של ברנר. מרקוס, בחור גבוה, רזה ואקסצנטרי, לא “מכין קפה”, הוא מאמין בו, כמו כת. יש לו קעקועים של חלקי הבריסטה על הידיים, וקעקוע של cold brew על האצבעות. "אנשים מקעקעים 'אמא'", הוא צוחק, "אני חרטתי על עצמי קפה". לידו קלריס היפהפייה מצרפת, רקדנית של ריהאנה, ואיתה מיה השחקנית העדינה ואייבן המקסיקני. ניו־יורק, בקיצור.

     

    מרקוס מגיש לשתי בחורות צעירות כוסית טעימה ממשקה העננים החדש שיצר למקום, והן צועקות בהתרגשות ומזמינות כוס גדולה וטראפל שוקולד ענק. כשהן שואלות מי בעל המקום, ברנר ניגש ומציג את עצמו. "מאיפה הרעיון הזה? מה הרקע שלך?" הן תוהות. כשהוא מספר להן שהוא המייסד של מקס ברנר, הן מביטות זו בזו ומגחכות. אין באמת סיכוי שהאיש הזה שהביא להן מפית הוא מקס ברנר. הן מסיימות לאכול, יוצאות החוצה וחוזרות כעבור שתי דקות מתנשמות. "אנחנו לא מאמינות!! זה באמת אתה! עשינו גוגל!! אתה חייב להצטלם איתנו!!" ברנר מחייך ונכנס לפוזיציית סלפי.

     

    "אני לא מתחרט על כלום", כותב ברנר על גבי אריזות המוצרים שלו, המכוסות בטקסטים צפופים, מונולוגים של אבא המספר לבתו את סיפור חייו.

     

    מה זה הסיפור הזה שמופיע פה בכל מקום?

     

    "אחרי שהכל התפוצץ, הייתי מרכיב את נלי על אופניים בשכונה והיא רצתה לשמוע שוב ושוב סיפורים על מקס ברנר, המקום החלומי הזה שכל החברות שלה מכירות, ונקרא על שם אבא שלה, ורק היא לא ביקרה בו מעולם. לפחות לא בגיל שהיא זוכרת".

     

    נלי לא הייתה אף פעם במקס ברנר?

     

    "בסוף, אחרי כמה שנים, הלכנו, והיא נורא התרגשה לטעום את כל הדברים ששמעה עליהם. אבל הסיפור עצמו היה לי חשוב. בסוף זה מה שיש לך. סיפור. כל יצירה היא סך הסיפורים שמאחוריה והעומק והכנות שלהם. לכן גם לא אכפת לי שמעתיקים ממני. להעתיק מנה תמיד אפשר. סיפור זה כבר יותר מסובך".

     

    איך מספרים סיפור בחנות שוקולד?

     

    "הייתי צריך לתת דין וחשבון. לנלי. לכולם. לעצמי. אי־אפשר לתאר את הפחד שהייתי שרוי בו, הפחד ממה יקרה למשפחה שלי. לא היה אכפת לי על עצמי בכלל, אבל נחרדתי מהמחשבה שזה עלול לפגוע בהם. זה לילות שלמים לשכב במיטה ולחשוב איך לצאת מזה ומה עשית. ובסוף לקחת את כל החוויה ולהפוך אותה למסע וליצירה חדשה, בוגרת, ממקום הרבה יותר עמוק ופחות קפריזי".

     

    אשת לוט

     

    "השם והמראה והעיצוב כבר היו לי בראש. לפני הרבה שנים גרתי בפריז, ושם נתקלתי במגזין אופנה שעל השער שלו הייתה דוגמנית בחליפת פסים של ז'אן פול גוטייה וצעיף חום. ככה רציתי הכל: עם פסים כחולים וסרט חום. אחר כך חיפשתי את העולם שעומד מאחורי הקקאו. עד אז הכרתי שוקולד כפי שהעולם המערבי מציג אותו: בונבוניירות קטיפתיות נמסות בפה. מדהים כמה המוצר הזה מעובד ורחוק מהמקור הנהדר שלו".

     

    איך התחלת בחיפוש הזה?

     

    "נתתי ייעוץ מקצועי למישהו בקנדה, ואחת העובדות שם הייתה מג'מייקה וסיפרה על חבר שלה שיש לו אדמות בבלו מאונטן, שבה מייצרים את הקפה היקר בעולם. ביקשתי שתחבר בינינו. קוראים לו ג'ורדי והוא סיפר לי שיש לו גם מטע קקאו והזמין אותי לבוא אליו. אי־אפשר לתאר את הנוף הזה. ים שנגמר בצוקים ירוקים ענקיים ותלולים. נסענו ברכב מצ'וקמק בזווית לא הגיונית ותחושה שעוד רגע נתרסק אל מותנו. אבל הגענו למעלה, ג'ורדי גר שם בבית ענק עם עוד כמה רסטפרים.

     

    "כשהגענו למטעים ראיתי בפעם הראשונה את פרי הקקאו בצורתו הגולמית ולא האמנתי כמה הוא מופלא ואיך אף אחד לא מכיר אותו. אצלם כל ילד מתענג עליו ומשתמשים בו במיליון צורות ודרכים, ופה, כשאני מביא אותו לבלו סטרייפס, גם המבינים הגדולים לא יודעים בכלל מה זה.

     

    "בוקר אחד התעוררתי שם והמטפלת בדיוק עמדה וגיררה כדור קקאו כהה, יבש ודחוס. היא לקחה את הפירורים ובישלה עם חלב מרוכז, עלי קינמון, מוסקט וצ'ילי. התקבל מין משקה שהם קוראים לו "תה קקאו", ואני טועם אותו ואומר, 'עשרים שנה שאני מתעסק בקקאו, ואף פעם לא ראיתי איך מכינים שוקו באמת'. וזה, זה כל הסיפור. שוקו בצורתו הגולמית והטבעית ביותר. אי־אפשר להאמין כמה הוא שונה, עד שלא שותים אותו. אבל כשניסיתי להכין לבד, גיליתי שקשה לטחון קקאו".

     

    למה לא להשתמש במטחנת קפה?

     

    "כי הקקאו מפוצץ שומן והקפה יבש ולכן הקקאו תוקע והורס את מכונות הקפה. בסוף מצאתי מישהו שהינדס לי מכונה מיוחדת, עם שתי אבנים מאונכות שהפולים יורדים לתוכן ונטחנים. מתקבלת מין מחית קקאו כהה, עם ריח משוגע, ששמים בסיר ומבשלים עם חלב, כמו שהמטפלת עשתה. זה אחד ממשקאות הדגל שלנו ואנשים מתעלפים ממנו. הלקוחות שמגיעים לא יודעים כמה עבודה ומחקר יש מאחורי כל פריט ופריט, והם גם לא צריכים לדעת. אבל שום דבר כאן לא הגיע בקלות, חוץ מהחזון, שהיה ברור לי ממש".

     

    איזה עוד דברים המצאת עבור המקום?

     

    "למשל את הקלאודס. משקה העננים. רציתי משקה מוקצף, קריר, אוורירי. לא כמו מילקשייק, כמו ענן. ושוב גיליתי שיש בעיה עם החלב בצינורות. הוא נתקע בפנים. אתה ממשיך לחפור, ואדם מוביל לאדם, וטלפון לטלפון, ואתה כמעט מתייאש. ופתאום מישהו מפנה אותי לבחור שקוראים לו אנטון. ואומר לי, 'הוא האיש שלך'. ואנטון כצפוי, מאחר שהוא 'האיש שלי', לא עונה לי ולא חוזר להודעות. בסוף אני תופס אותו ואנחנו נפגשים. מגיע כזה 'דוּד', היפסטר קול וחמוד מברוקלין, שמכניס את הכל לתוך סיפון של קצפת ויש משקה עננים".

     

    וככה נפתרו הבעיות?

     

    "כמעט, גם כאן עברנו עוד הרבה טלטלות. אבל החלק הקשה באמת היה למצוא שותפים, להשיג מימון".

     

    לא מספיק להגיד שאתה מקס ברנר והדלתות מיד נפתחות?

     

    "זה גם מה שאני חשבתי. אבל השוק רווי ומסוכן ואני הולך מפגישה לפגישה וטורקים לי את הדלת. אבל אמרתי לך שהשנים האלו לימדו אותי שיעור על צניעות, על מחיקת האגו? השיא מבחינתי היה כשהתקשרתי לסאם".

     

    מי זה סאם?

     

    "הוא היה המנכ"ל של מקס ברנר בתקופת המשפט. הוא זה שניהל את התיק מולי. לא החלפתי איתו מילה שנים. ואז שלחתי גם לו הודעה. שאלתי אם הוא מכיר משקיע. הגעתי לנקודה שבה אני מוכן לעשות הכל כדי שזה יקרה. הוא חיבר אותי עם מישהו, נסעתי באוטובוס, ושוב אמרו לי לא. בדרך הביתה קיבלתי החלטה שאני מוותר. הודעתי ללירון שמחר אני שולח קורות חיים ומוצא לי דיי־ג'וב. לא משנה מה. העיקר שיהיה לי כסף להביא הביתה".

     

    ו...?

     

    "אף אחד לא חזר אליי. אני יודע ליצור בשוקולד, ומסתבר שאין לזה הרבה ביקוש".

     

    איך בסוף מצאת שותפים?

     

    "את אורן מאור, עופר קורן וניר כספי, הבעלים של רשת לנדוור, הכרתי הרבה שנים, אבל אפילו לא חשבתי בכיוון. נפגשתי איתם בתקווה שיפנו אותי למישהו, אבל הם ממש התלהבו מהרעיון. הם צוות מאוד חזק. רגליים על הקרקע, יציבים ושום דבר לא מטלטל אותם אבל הם גם לא מקובעים".

     

    ואיך ההרגשה לפתוח שוב עסק בגיל 50? להתחיל מההתחלה?

     

    "זה מרגש ומצחיק. הכל מאוד שונה. גם ניו־יורק שונה לגמרי. הריטייל מת. אין חנויות. מזמינים הכל באינטרנט. במקום זה יש הרבה אוכל. אנשים עדיין מחפשים חוויות ועדיין צריכים לאכול בחוץ כמה פעמים ביום כי אף אחד כאן לא מבשל. גם האוכל בניו־יורק מאוד השתנה. הוא מאוד מתוחכם. מיועד לאנשים שכבר ראו ואכלו הכל. יש פה מקומות שמתמקצעים בתה או בקרואסון או בגלידת וניל. מקומות קטנים עם תפריט צר ומדויק. הכל נראה הכי־הכי פשוט אבל זה לא פשוט. זה שיא התחכום. תראי למשל את מרקוס, שמכין את הקפה אצלי. האנשים האלה לא נמצאים פה לעשות קצת כסף בדרך לעבודה האמיתית שלהם. שזה נחמד, אבל יש לי גם מאבקים איתם. הם זורקים קפה יומיים אחרי שטחנו אותו. הוא אומר לי, 'אני לא מוכר כזה דבר'. ואני, בן 50, לא יודע איך בכלל להתמודד עם כזה דבר".

     

    את האמת, עכשיו כשבלו סטרייפס היא הדבר הכי חם, יש תחושת נקמה מתוקה?

     

    "יש בי אפס תחושת נקמה ואפס רגשות רעים. מבחינתי כל מה שקרה היה טוב ואני אפילו מודה לכולם על זה. אני לא בן אדם שזוכר ומתחשבן או מאשים. אם עדי (שטראוס — ר"ר) היה נכנס לפה עכשיו, הייתי הכי שמח לראות אותו, מחבק אותו ואומר 'בוא נצא לבלות'. לפעמים בא לי להתקשר אליו. אני אוהב אותו. אני גם ממש לא חושב שהם הרעים בסיפור. גם אני הייתי ממש לא בסדר. ג'ייקוב, בחור ישיבה שפגשתי במסע לג'מייקה, דיבר איתי על סיפור אשת לוט ואמר: 'אתה חייב להסתכל לפנים ולהתקדם. אף פעם אל תביט לאחור, כי אם תסתכל אחורה תיתקע במקום ותהפוך לנציב מלח'".

     

    בשנים האחרונות התחלת לשמור שבת ולהניח תפילין. אתה חוזר בתשובה?

     

    "היהדות תמיד עניינה אותי. ובשלב כלשהו כשפנה אליי מישהו מחסידות באבוב בברוקלין כדי שאתן לו ייעוץ מקצועי אמרתי, 'בסדר, אבל אני רוצה מישהו ללמוד איתו'. נראה לי מוזר שאני מכיר טוב את ניטשה, טולסטוי וקפקא אבל לא את הרמב"ם. וכשהתחלתי ללמוד גיליתי טכניקת חיים מדהימה ביופייה. אני חושב שבארץ, בגלל הפוליטיקה, עושים ליהדות עוול. לוקחים עליה מונופול".

     

    ואתה עדיין מצליח לשמור שבת? 

     

    "כן, משתדל. להניח תפילין כל בוקר ולשמור שבת זו הדרך שלי להתרומם מעל החומר, מעל הטבע. להיות אנושי, במובן הגדול של המילה. אני לא חושב שיש ישות שנמצאת שם כדי לנקום בך אם לא שמרת שבת. אלה עניינים בינך לבין עצמך. זכות שניתנה לך ולא חובה".

     

    אתה מפחד ליפול שוב למקומות האלה של ההרס העצמי? לפיתויים שיש לעולם הזה להציע?

     

    "בכלל לא. אני יודע שזה קשה להיות רוחני בעולם כל כך חומרני. אני מסתכל באינסטגרם וחושב שזה כלי הרסני שמבוסס על הונאה. אתה נכנס ורואה את כולם בים, בחופשה, מבלים. נדמה לך שאתה והמקסיקנים היחידים שעובדים. אבל זאת תרמית. וזה גם טוב לעבוד. לא הייתי רוצה לעשות אקזיט ולנוח. לא. צריך לעבוד שישה ימים בשבוע ולנוח יום אחד. זאת הדרך הנכונה".

     

    כמה שנים אתה חי פה?

     

    "בערך 13".

     

    לא חושב לחזור לארץ לפעמים?

     

    "כמו שאומרים במערכון של הגשש: אנחנו על המזוודות. רק הילד גומר קולג'. בן כמה הילד? בן שנה. אני באמת חושב שאין דבר יותר מדהים מישראל. זה המקום שלי והתרבות שלי ואני מתפלל בכל בוקר שנחזור. עצוב לי שהילדים שלי גדלים כאמריקאים. שנורי לא רוצה שאקריא לו את 'הכינה נחמה' כי זה בעברית. אבל מבחינה מקצועית, גדלתי כאן. זה העולם העסקי והצרכני שאני מכיר ויודע לכוון אליו. אני לא יודע משהו אחר".

    ברנר. "ישראל זה המקום שלי והתרבות שלי ואני מתפלל בכל בוקר שנחזור. אבל מבחינה מקצועית, גדלתי כאן, בניו־יורק"
    ברנר. "ישראל זה המקום שלי והתרבות שלי ואני מתפלל בכל בוקר שנחזור. אבל מבחינה מקצועית, גדלתי כאן, בניו־יורק"

     


    פרסום ראשון: 27.08.18 , 00:17
    yed660100