"היא הרבה יותר מנינג'ה"
מור אסא הגיעה להתמודד בנינג'ה ישראל והביאה איתה לאולפן רק מלווה אחד: בעלה יואב. כי אם יש מישהו שמבין מאיזה חומר היא עשויה, וגם יודע לדרוש ממנה תמיד את המקסימום — זה הוא. הם הכירו כשהיא התאמנה אצלו לפני הגיוס, הפכו לבני זוג והתגברו על פער גילאים, פרידות, ובעיקר על פציעה מחרידה שכמעט גבתה את חייו של יואב. ראיון משותף ומלא באהבה קשוחה
מור אסא, אחת המתמודדות החזקות העונה ב"נינג'ה ישראל", רגילה למסלולי מכשולים. אסא, מאמנת כושר קרבי, צלחה את שלושת המכשולים הראשונים בתוכנית כשיואב בעלה צופה בה מהקרקע ומסנן בשפתיים חשוקות: "יאללה בייבי". כשדילגה בקלילות מעל "הגשר השבור", החמיאו הפרשנים בשידור וציינו שצריך להקרין את הווידיאו הזה בפני מתמודדים שצריכים הדרכה. מאז שידור התכנית ביום רביעי האחרון אסא מוצפת בתגובות אוהדות מצד חניכים, מכרים וזרים על ההופעה המרשימה שלה, אחת הטובות מבין המתמודדות בעונה עד כה.
אבל במכשול הרביעי אסא, 1.67 מ' של שרירים ונחישות, איבדה אחיזה וצנחה אל הבריכה. "צר לי לאכזב", היא אומרת, "לא עליתי לחצי הגמר. אני לא נינג'ה".
אבל בעלה יואב לא מוכן לשמוע דיבורים כאלה. "היא הרבה יותר מנינג'ה", הוא אומר. "נכון, יש משהו גדול בזכייה, באישור החיצוני שמקבלים, אבל מור מנצחת בחיים האינטנסיביים שהיא מנהלת כאישה, כאמא וכמאמנת כושר הרבה יותר מאשר בכל מסלול מכשולים שנגמר אחרי כמה דקות. היא יודעת להוציא מהראש את הסיפורים המיותרים שהם עוגן לתירוצים. מי שמצליח לא צריך לספר סיפורים".
"זה בסדר, אני לא מבואסת", היא מחייכת בגאווה. "להפך, אני הבת היחידה שהצליחה לעבור שני מכשולים קשים מאוד".
ואלו לא המכשולים היחידים, או הגדולים ביותר, שעברה אסא. סיפור האהבה בינה לבין בעלה יואב, ספורטאי ומאמן כושר קרבי מהידועים בארץ, כמו לקוח מסרט. הוא נמתח על פני פער גילאים, רומן סודי ושתי פרידות, ובעיקר — שרד פציעה מחרידה של יואב, שכמעט סיימה את חייו.
אבל מור (28), כאמור, לא פוחדת מכמה מכשולים. "בשבילי היא נינג'ה מפני שהיא יודעת לשלב בין המאמץ הפיזי למנטלי", אומר יואב. "אין לה גבולות".
אהבה מגלשן ראשון
היא נולדה בשם מור בן־דור, בתם הבכורה של פיני ופנינה, וגילתה הצטיינות פיזית מילדות. מהר מאוד היא עברה מבלט לשחייה והתעמלות קרקע. "התאהבתי באקרובטיקה, בסלטות ובדברים הקצת מסוכנים ומפחידים. תרגילים על קורה פחות עניינו אותי מפני שהם נראו לי עדינים מדי. חיפשתי מכשירים שיאפשרו לי להפגין כוח ועוצמה".
כמו של בן?
"למה כמו? שיחקתי כדורגל עם הבנים וגם ניצחתי אותם, אבל מסיבות שעדיין לא סיימתי לחקור דמות האישה הצטיירה בעיניי כקורבנית וחלשה. מה שבטוח, לא ראיתי את המודל הזה בבית. אמא שלי, פנינה, היא בנאדם מאוד חזק. היא הבחורה הראשונה בארץ שקיבלה חגורה שחורה בקרב מגע".
בגיל 14 היא פגשה לראשונה את יואב אסא. "הוא היה דמות מוכרת ביישובי גדרות בזכות קורסי ההכנה לצבא", היא מספרת. "יום אחד, כשהלכתי לגלוש בחוף אשדוד, ראיתי אותו והחלפנו כמה מילים. כשיצאתי מהים הוא כבר שכב על החוף, ליד הגלשן שלו, וישן. וככה התאהבתי בו — כשהוא שוכב על הגב ומחבק את הגלשן".
אבל בשלב הזה יואב, שמבוגר מאשתו ב־11 שנה, לא בדיוק הבחין בה. אסא, בנם הבכור של מורה וסוכן ביטוח, גדל כילד טבע. "בניתי חרבות וקשתות, טיפסתי על עצים ורכבתי על סוסים בלי אוכף. עברתי גיבוש לשייטת, חתמתי ויתור ועברתי ליחידת החילוץ 669. אחרי השחרור מנהל המתנ"ס אמר לי 'בוא תעשה קבוצת הכנה לצבא, המדריך שלנו עזב'. עניתי שאני לא מאמין בקבוצת הדרכה מפני שראיתי שמשהו היה חסר בתהליך ההכנה. המנהל אמר: 'אז תעשה כמו שאתה חושב שצריך להיות'".
אחרי שנה הוא נרשם ללימודי חינוך גופני בגבעת וושינגטון, "שלושה ק"מ מהבית. הגעתי לשם על גב הסוס. בסיום התואר יצאתי שוב לטיול בדרום אמריקה כדי להחליט מה תוכניותיי לעתיד. חזרתי ארצה ופתחתי במשק של ההורים את הקבוצה הראשונה שלי שכללה שמיניסטים לפני גיוס. כיום אנחנו מתחילים את החוגים כבר בכיתה ד'. חלק גדול מהחוג נוגע בספורט, אבל בתכלס זה חינוך דרך ספורט. זה משמעת, זה להרים את העיניים מהמסך ולהניח את הנייד בצד, זה לדבר".
לחוג הזה הגיעה מור בשנת לימודיה האחרונה במגמת ספורט ברחובות. "כבר באימון הראשון קלטתי שהיא חזקה וקשוחה", הוא מעיד, "אבל מבחינתי היא הייתה חניכה".
"הייתי חניך", היא עוקצת ומסבירה שאחד מעקרונות הקורס הוא שוויון בין המינים. "עובדת היותי בת לא הקנתה לי שום הקלה או יחס מועדף. נדרשתי לעשות את כל מה שהבנים עושים".
הרומן ביניהם ניצת כשיצאה לשנת שירות בבני המושבים. "נהגתי הביתה וראיתי את יואב רץ", היא משחזרת. "עצרתי בצומת, פתחתי את החלון, החלפנו 'אהלן' ועוד כמה מילים. כשחזרתי הביתה הרגשתי משהו בלב אז שלחתי לו הודעה חצופה, משהו בנוסח 'אתה יכול להתקשר גם כשאתה לא רואה אותי בטעות או במקרה'. אולי זה לא ציטוט מדויק".
"מזל שהיה איתי בבית חבר שתירגם לי את ההודעה", הוא מודה. "הוא קרא את הסמס ושאל 'נו, אתה לא רואה?'. אמרתי לו שאין מה לראות ושזו הודעה ידידותית מחניכה".
"חניך", היא מזכירה.
"חשבו שאני אמות"
בחודשים הראשונים הם הקפידו על סודיות מלאה. "לא ידענו מה הכיוון, לאן זה הולך, אז בחרנו לא להסעיר את הסביבה", הוא מנמק. "הייתי בת 19 ויואב היה בן 30", היא מוסיפה. "לא ידענו איך יגיבו לקשר בינינו גם לאור פער הגילים וגם מפני שהוא המדריך שלי לשעבר". אחרי שנה של זוגיות הם הפרידו כוחות. "מור עמדה לפני גיוס וחשבתי שהיא צריכה להתמקד בצבא, לא במערכת היחסים בחוץ", הוא אומר. "למרות האהבה הגדולה היינו במקומות שונים, היא במדים ואני כבר התחלתי לחשוב על הקמת משפחה. החלטנו להיפרד כדי שכל אחד מאיתנו יוכל להבשיל ולהבין אם זה באמת זה".
מור שירתה כמדריכת אימון גופני בבא"ח נח"ל וכקצינת אימון גופני של בית הספר לצניחה, והמשיכה לשנתיים וחצי נוספות בקבע. ואז יואב נפצע. "זה קרה במהלך אימון על דיונת חול", הוא משחזר. "לקחתי אליה את בני הנוער שלי. ירדתי ממנה בריצה והמשקפיים קפצו לי על הראש, אז הרמתי את היד כדי להסיר אותם וחטפתי מכת חשמל, 161 אלף ואט. לא ידעתי שאני רץ מתחת לקו מתח עליון עד שהרגשתי מכת ברק ונשרפתי. איבדתי את ההכרה והתגלגלתי כמו צמיג בוער לתחתית הגבעה. החבר'ה עשו לי החייאה, מסוק פינה אותי לתל השומר והייתי בקומה שבועיים". סיפור הפציעה הקשה של מאמן הכושר הקרבי עלה לכותרות וכתבה נרחבת עליו הופיעה גם במוסף "24 שעות", יומיים לאחר המקרה, כאשר אסא עוד נלחם על חייו. "בהתחלה חשבו שאני אמות. סטטיסטית, רוב האנשים לא שורדים 70 אחוזי כווייה".
סטטיסטית?
"כן. יש חישוב מדויק של אחוזי הכווייה וגיל האדם. כוויית חשמל הרבה יותר מסוכנת מכווייה באש שבאה מבחוץ, כי החשמל עובר בתוך הגוף ולא ידעו איזה איברים פנימיים נפגעו. אמא שלי מספרת שהתעוררתי ושאלתי אותה 'יש עוד?'. רציתי לדעת אם עוד מישהו מהחניכים נפגע, וכשאמא ענתה 'לא' עצמתי את העיניים וצללתי לעוד שבועיים של שינה. אני זוכר את החודש הראשון כתקופה מעורפלת עם כאבים לא הגיוניים, ממש כאבי מוות".
שאלת את עצמך למה זה קרה דווקא לך?
"לא. שמחתי שזה קרה לי ולא למישהו אחר מפני שאני שרדתי, לא בטוח שאחרים היו שורדים את זה, פיזית ונפשית כאחד. לא ידעתי אם יהיו לי רגליים. לא יכולתי להזיז אותן, ושקלו לכרות את שתיהן בגלל נמק. לא חשבתי על אימונים מפני שלא ידעתי אם אוכל ללכת. גם יד ימין הייתה מוגבלת ולא יכולתי להזיז את האצבעות מפני שהעור נמס. למזלי, הצוות שטיפל בי היה מדהים והייתי עטוף בגישה מנטלית טובה. נדרשתי לתת את כל מה שהיה בי עד למקום הכי גבוה שאי־פעם הגעתי אליו. חודשיים וחצי במחלקת כוויות, ארבעה חודשים בשיקום ועוד חצי שנה באשפוז יום. עד היום אני מטופל בקרמים ובעיסויים. יש ימים בהם כל הגוף תפוס ואני בקושי זז".
הידיעה על התאונה הגיעה אל מור ביום המחרת. "חבר משותף צילצל אליי ואמר 'יואב התחשמל'. האמת? לא התרגשתי במיוחד. היכרתי את החיים הפיזיים שהוא מנהל ואת הפציעות שהוא סופג. אחרי כמה ימים, כשצילצלתי לאמא שלו, היא אמרה 'הכל בסדר, אין לך מה לדאוג'. אחרי שבוע, כששמעתי שיואב עדיין מורדם ומונשם, נסעתי לבית החולים. יואב התעורר, ראה אותי ושאל 'אה, בן־דור, מה קורה?'. זה גמר אותי. מה פתאום הוא קורה לי 'בן־דור'? זה היה הכינוי שלי אצל החבר'ה, והוא מעולם לא השתמש בו כשחייתי לצידו. משבוע לשבוע הרגשתי שאין לי מקום ליד מיטתו מפני שהייתה לו חברה".
אחרי שנפרד מחברתו, הם ניסו לחזור לזוגיות. "הייתי אז בשיקום", הוא מספר, "בכיסא גלגלים, עם מאה אחוז נכות, תלוי באחרים שיסיעו אותי ממקום למקום, ושלוש פעמים בלילה התעוררתי בצרחות בגלל כאבים. יותר מעשרים ק"ג נשרו ממני כי הגוף לקח חלבון של שריר והפך אותו לחלבון של עור. הבנתי שמור לא מסוגלת להכיל את הצל של מי שהייתי. הניסיון לחזור לא צלח. אמרנו 'נחכה עוד קצת' ושוב נפרדנו".
חופה על עגלת גרר
אבל אז, קצת לפני שחרורה מקבע, מור טסה לחופשת סקי באיטליה. "השבוע הזה, אולי בהשפעת המרחק מהארץ, גרם לי להתגעגע מאוד ליואב. הרגשתי עד כמה הוא חסר לי והחלטתי לדבר איתו כשאחזור לארץ. אמרתי לעצמי 'ניתן לעצמנו צ'אנס אחרון לבדוק את זה'. בארבע השנים שחלפו מאז שנפרדנו לא הצלחתי למצוא זוגיות אחרת".
"גם אני לא מצאתי מישהי שיכולתי להתחייב אליה בלב שלם", הוא מודה. "הכרתי נשים נפלאות שעזרו לי להשתקם, אבל הן לא נגעו לי בעומק הלב. מור הייתה המים הצלולים שהפעילו בי כפתורים אחרים. היה בינינו חיבור של טמפרמנט ואורח חיים ספורטיבי וערכים דומים. ב־1 באפריל אמרתי למור 'בואי נעשה קטע להורים שלי' ובישרנו להם שהחלטנו להתחתן. כשאמא שלי גילתה שזו הייתה רק מתיחה היא נשברה, אז כמה חודשים לאחר מכן הצעתי למור נישואים והתחתנו תוך חודשיים מפני שסבא שלה גסס. כיוון שלכל אחד מאיתנו יש מעגל חברתי רחב התחתנו פעמיים - בשישי בבוקר עשינו חתונה להורים עם רב, ואחר הצהריים חגגנו עם החבר'ה. רכבנו על סוסים, והחופה הלא רשמית הועמדה על עגלה של גרר".
"ואני מעולם לא פינטזתי על חתונה גדולה", היא מתחזה למתלוננת. לפני שנתיים הזוג גם הביא לעולם את עומר, דור ההמשך שכבר מלווה אותם לאימונים. "ליואב היה ברור שאצטרף למועדון שלו כמדריכת כושר, אבל חששתי מעבודה משותפת. לא שמעתי על הרבה זוגות שמצאו את האיזון הנכון. למזלנו, הולך לנו טוב". הזוג פותח עכשיו עוד שני סניפים, ומור הוציאה רישיון על משאית כדי לקחת את התפקיד הזה מיואב. "יואב עדיין חי הפוך, הוא ער בלילות, אלה שאריות של הפוסט־טראומה שחווה, אבל רוב החוגים והאימונים מתקיימים בשעות אחר הצהריים והערב, אז לא מפריע לי שהוא ישן עד 11 בבוקר. בתקופת ההנקה זה אפילו היה יתרון. בלילות הוא הביא אליי את עומר והחזיר אותו למיטתו".
בינתיים מור גילתה את ענף הקרוספיט והספיקה להשתתף בשלוש תחרויות ארציות. בראשונה היא דורגה במקום ה־22 מתוך 50 ובתחרות השלישית, שנה אחרי הלידה, היא הגיעה למקום ה־13. השאיפה שלה היא להתברג ב"טופ 5" של ישראל. אבל את ירון נוף, המאמן שלה, היא לא הזמינה לאולפן של נינג'ה ישראל. גם לא את הוריה. "רציתי לראות מולי רק את יואב", היא מחייכת.
לפנייה לכתב/ת 
