"אומץ הוא המחיר שגובים החיים עבור השלווה"
(הטייסת האגדית אמיליה ארהארט, 1897־1937)
זה שבועות ארוכים שטייסות הכטמ"מ – ראשי התיבות של "כלי טיס מאויש מרחוק" – של חיל האוויר עובדות מסביב לשעון. אם שגרת הפעילות של טייסות הכטמ"מ מבטיחה שבכל רגע נתון, 24 שעות ביממה/ 7 ימים בשבוע/ 365 ימים בשנה, יש לפחות שני כלי טיס מהסוג הזה באוויר - נכון לחודשי הקיץ האחרונים המספרים גבוהים בהרבה, ומטפסים לעיתים גם לעשרות כלים הפועלים בו־זמנית בשתי הגזרות – עזה והגולן.
זו שגרת פעילות שלעיתים מייצרת כותרות ראשיות, גם אם הטקסט עצמו נבחן בקפידה על ידי הצנזורה. בשבועות האחרונים הידיעות הללו כללו, למשל, דיווחים על פגיעה בחוליה של שבעה אנשי דאעש ברמת הגולן הסורית, סמוך לגבול ישראל, ועל פגיעה בחוליה ששיגרה טיל לעוטף עזה. הידיעות לוו בסרטי וידיאו קצרים ששוחררו לפרסום, ובאחד מהם נראתה החוליה בצפון, רגע לפני החיסול; ובשני נצפו משגרי הטיל ברצועה, מודעים ככל הנראה לעובדה שיש מי שעוקב אחריהם מלמעלה - ומחפשים מסתור בין העצים, רגע לפני שהמקום חטף פגיעה ישירה.
מי ראה ומי ירה? אם להסתמך על מקורות זרים, מדובר בכלי טיס בלתי מאוישים שמפעילה ישראל, שיודעים לא רק לאתר את המטרות בזמן אמת ולהביא מודיעין חזותי איכותי ומהימן - אלא גם לפגוע בהן. טענה שעד היום ישראל הרשמית מעולם לא אישרה.
כך או כך, המספרים מדהימים: טייסות הכטמ"מ – כפי שמתברר משיחה עם מקור בכיר בחיל האוויר - מבצעות נכון להיום כ־70 אחוז(!) מכלל הפעילות המבצעית של החיל. כלומר: מכל עשרה מבצעים של חיל האוויר – שבעה יוצאים לפועל באמצעות כטמ"מים. אם מביאים בחשבון גם את טיסות האימונים, הכטמ"מים תופסים כשליש מכלל נפח הפעילות של החיל. מכיוון שמדובר באחד מהחילות הפעילים והמבצעיים בעולם – מדובר בהרבה מאוד שעות אוויר.
הנתונים האלו, כך על פי המקור שעימו שוחחנו, עוד עתידים להמריא מעלה. כמה מעלה? יש הטוענים שזהו שדה הקרב האווירי של העתיד, ושמטוסה־35־F ("אדיר") שישראל רכשה לאחרונה יהיה המטוס המאויש האחרון. העתיד שייך לכטמ"מים – ולוחמי העתיד יהיו אלו שמפעילים – וכן, גם מפעילות – אותם.
מספר הבנות בטייסות הכטמ"מ הוא חסוי, אבל היחס המספרי, הן אומרות, הוא כמו בקורס טיס, והוא נע, בדרך כלל, סביב עשרה אחוזים. "יש קורסים שהמספר גבוה יותר, יש קורסים שהוא נמוך במיוחד", אומרת א' – אחת ממפעילות הכטמ"מ שעימן אנחנו נפגשים. כולן, אגב, מסתובבות בסרבלי הטיסה הירוקים, שהם, בהגדרה של ר', מפעילה נוספת שמגיעה לראיון, "הצהרה של סטטוס".
סטטוס של לוחמות?
"אחד מתחת ללוחם", ר' מצטנעת.
ועדיין, על פי ז', עוד מפעילה שמצטרפת לשיחה, "אנחנו לוקחות חלק בכל הפעילויות המבצעיות של הטייסת. קורה שחמש דקות אחרי שאני נכנסת הביתה, בערב שישי, אחרי שבוע מתיש, מגיע טלפון מהבסיס, וכמו שאני, באותה שנייה - אני יוצאת מהבית וחוזרת לטייסת".
זה קורה הרבה?
ז': "בשבועות האחרונים, מאז שהחלו ההתפרעויות על הגדר, הרבה מאוד".
מ': "זה קשה כי ההקפצות האלו באות על חשבון הזמן הפנוי שלנו, כי במקום לבלות עם המשפחה או עם בן הזוג, צריך לחזור לבסיס למשמרת נוספת ולעיתים למשמרות נוספות".
זה קשה לכן, כמפעילות, יותר מאשר לבנים?
מ': "ממש לא. זה דומה לגמרי. ברגע שזה מה שבחרנו לעשות, הבאנו בחשבון גם את הקושי הזה".
א': "אנחנו עדיין לא נשואות, וממילא לא עם ילדים, כך שלא חווינו את ההקפצות האלו כאמהות, אבל אני יכולה לומר שחברות שלי בטייסת, נשואות שהיו בהיריון, המשיכו ללבוש את הסרבל כל עוד הבטן נכנסה אליו, ואחרי הלידה המשיכו להגיע הנה גם בהתראה קצרה מאוד. ובכל מקרה, אני לא ראיתי הבדל בינן לבין גברים שגם להם יש ילדים".
בשנות השבעים, כשראשוני הכלים הבלתי מאוישים נכנסו לפעולה, קראו להם "מזל"ט" - מטוס זעיר ללא טייס והם שימשו בעיקר למשימות תצפית ומודיעין. ישראל, שזיהתה את הפוטנציאל הטמון בשיטת הלוחמה החדשה הזו, הפכה לפורצת דרך בתחום. הכלים הבאים, שכבר שינו תצורה ולא היו כל כך זעירים, אספו גובה, הרחיבו יכולות ומילאו מגוון גדול יותר של משימות נקראו מל"ט - מטוס ללא טייס. מאוחר יותר המל"ט הפך לכטב"מ – כלי טייס בלתי מאויש, בעיקר משום שחלק מהכלים הללו כבר לא נראו כמו מטוסים, ובחילות אוויר אחרים נוספו להם, למשל, גם מסוקים וסוגים של רחפנים. לפני שנתיים הורה מפקד חיל האוויר הקודם, האלוף (מיל') אמיר אשל, לשנות שוב את כינויו של הכלי. וכך נולד השם הנוכחי: הכטמ"מ – כאמור, "כלי טיס מאויש מרחוק". מאחורי השינוי מסתתרים לא רק דיוק טרמינולוגי, שיפורים ושיפוצים והתאמות טכנולוגיות לדרישות המשתנות, אלא גם "ההיבט התודעתי", בהגדרה של סגן אלוף ר' (38), מפקד טייסת הכטמ"מ בבסיס חיל האוויר בפלמחים. "זה נכון שהטייסים לא יושבים בקוקפיט", הוא אומר, "אבל הכלי בהחלט מאויש, יש מי שמפעיל אותו, שמנווט אותו, ששולט בו וקובע בכל שנייה מה הכלי הזה אמור לעשות. אנשים שנדרשים לעמוד בסטנדרטים גבוהים במיוחד כדי לקבל החלטות בזמן אמת. כן, גם אם הם יושבים בקרון, מרחק של עשרות או מאות, ולעיתים, כמו בארצות אחרות, אלפי קילומטרים מאזור הפעולה".
וכך, המפעילים והמפעילות, בדומה לחבריהם בטייסות המסוקים והקרב, יושבים בקרון ההפעלה בסרבלי הטיסה, עטורים סמלי טייסות, ולרגליהם נעלי צוות אוויר גבוהות. וכל זה למרות שבפועל אפשר היה לשבת שם במדי ב' - ואם צריך גם עם מעיל, כי הטמפרטורה נמוכה במיוחד, בשל הצורך לקרר את הציוד האלקטרוני המתוחכם.
רק מעט מהיכולות ומהעוצמה של מערך הכטמ"מים של חיל האוויר נחשפו, ועוד פחות מכך ידוע על המפעילים שלהם – ובוודאי על המפעילות. בצעד נדיר הסכימו בחיל האוויר לפזר מעט ממעטה הערפל סביבן, ולחשוף כמה ממפעילות הכטמ"מ המבצעיות לראיון משותף.
הן מגיעות לראיון בסרבלים ירוקים, לכתפיהן דרגות קצונה – מסגן עד סרן – וסמלי טייסות הכטמ"מ שאליהן הן משתייכות. כולן, ללא יוצא מהכלל, החלו את המסלול הצבאי שלהן בקורס טיס, נשרו פחות או יותר אחרי כשנה וחצי, ונחתו בטייסות אחרי שני קורסים ייעודיים: קורס הכשרה ראשוני שנמשך חצי שנה; וקורס אימון מקצועי (קא"מ), שנמשך כשלושה חודשים. הפריבילגיה להפוך למפעילת כטמ"מ שמורה למודחות קורס טיס בלבד, למרות שלא מדובר בהחלטה קלה: העסקה מגיעה עם דרישה לחתימה לחמש שנות קבע מרגע סיום ההכשרה, שמשמעותה, בחלק גדול מהמקרים, שירות של שבע שנים לפחות. ואחר כך, גם אחרי שהן נישאות ויולדות, הן מבצעות שירות מילואים הדומה באופיו לזה של הטייסים: יום בשבוע למשמרות קבועות, בידיעה והסכמה שתהיינה גם הקפצות בלתי צפויות. "אבל זו עסקה שלא רק בחרנו בה", אומרת א', "גם רצינו בה במיוחד".
למה? מה כל כך מושך בזה?
מ': "אני בחרתי להיות כאן כי הבנתי שזה בדיוק המקום שאוכל לעשות בו דבר משמעותי באמת, מאתגר ומספק, למרות כל הקשיים. התגייסתי לצבא ב־2010, ואחרי שבע שנים חתמתי לשנה נוספת, וכך אני כאן כבר שמונה שנים ואני לא מתחרטת לרגע. זה המקום שלי לעשות דברים שאני מאמינה בהם".
א': "התפקיד הזה מכיל בדיוק מה שרציתי, מבצעיות, שירות משמעותי, אתגרים, וכן, גם ערכים שאני מאמינה בהם".
בקו ההאנגרים של טייסת הכטמ"מ מבצבצים אפיהם האפורים של ה"זיק" (הרמס 450), מצד אחד וזנבותיהם מהצד שני, ממתינים לתורם לעלות לאוויר. ממעל זמזום בלתי פוסק של כטמ"מים ממריאים ונוחתים, חוזרים או יוצאים למשימה. ורגע לפני שיורד הערב על הבסיס, קו האופק שמעל כתם הים הכחול נצבע בצבעי שקיעה כתומה ומהפנטת, מייצר שלווה זרה, שמהווה ניגוד מוחלט להמולה שמסביב.
על דשא סינתטי מחוץ למבנה הטייסת מפוזרים ספסלים ושולחן עץ. בכניסה, בין חדרי התדרוכים - שמהם יצאו כמה מהמבצעים הגדולים של צה"ל בשנים האחרונות, מרביתם היו ויישארו חסויים – לבין פינת חדר האוכל עם הסנדוויצ'ים והפירות מהצהריים – תלוי שלט גדול וממוסגר בזכוכית. השלט מתחיל במשפט "להיות מפעיל" ומסתיים באמירה "זר לא יבין זאת". בין לבין שירבטו המפעילים משפטים מאורחות חייהם. זה הולך ככה: "להיות מפעיל. מפעיל חוזי. לבדוק מטוסים. לנהל. להיות מפקד משימה. מס' 2. מוביל. לצלם. לראות את החדשות. לייצר חדשות. לצאת הביתה. לקבל טלפון בארבע לפנות בוקר. לשקר לאמא, לחברה. לתדרך. לתחקר. להתעפץ על הספה במועדון. לפתוח את המזגן כי אתה נדבק לעור. לסגור את המזגן כי אתה קפוא. לשחק פרו. לשחק עוד קצת פרו. ועוד קצת פרו. לאכול גבינה לבנה עם כל דבר. לבחוש את הקפה עם סכין. להתלונן על ת"ש. שיחות עם רלכ"א, רל"א. מח"א. שיחות מסדרון. שיחות בקרון. לחפש כל דבר שאפשר לדבר עליו כשאתה מעביר פאקינג חמש שעות בהסתכלות. לעקוב אחר רכבים. לעקוב אחר אנשים. לברור את המילים. לתפעל תקלות. לעבוד בתנאי לחץ. תקופות שגרה. תקופות לחימה. תקופות שגרה. אימונים. תרגילים. אימונים. הכשרות. הדרכות. קצינויות. מלחמת לבנון. עופרת יצוקה. צוק איתן. ליצור חברים. לעבור משברים. להיות מתוסכל. שבוז. להיות מאושר. להיות מסופק. להרגיש משפחה. להיות הגורם המרכזי בהכרעת המלחמה הבאה. להיות מפעיל. זר לא יבין זאת".
150 מילים בערך, אחרי ניקוי קטן מטעמי צנזורה, שבהן מסוכמת המשימה כולה. להיות מפעיל כטמ"מ בקליפת אגוז. וזר אולי לא יבין זאת, אבל המפעילות, שהתכנסו לראיון על הספסל מחוץ לטייסת, אומרות שזה רק לכאורה המשימה כולה.
ר', 23, גדלה ברמת־השרון. הייתה "פריקית של ספורט אתגרי, צלילה באילת, סנפלינג בזוויתן, סקי בחו"ל". היא התגייסה לקורס טיס, הודחה אחרי שנה וחצי.
גם א', 25, שהגיעה מהיישוב מנוף שבגוש משגב, הספיקה להיות שנה וחצי בקורס, עד שהודחה. וקודם שהתגייסה עשתה שנת שירות בעמותת אתגרים.
ז', 21, מראש־העין, "הצעירה שבינינו", הייתה שנה בקורס טיס.
ע', 25, מאלפי־מנשה, שהייתה מדריכה בצופים ועשתה שנת שירות, הודחה אחרי שנה ושלושה חודשים.
ומ', 26, שהיא כבר סרן, המשמשת כסמ"טית ב' בטייסת 200, שלא הספיקה לצילום הקבוצתי עם הכטמ"מ, הגיעה מהיישוב שמשית.
זה אולי מפתיע, אבל אף לא אחת מהן הייתה "מורעלת טיס", או בניסוחה של ז', "זה לא היה חלום חיי". הן לא הלכו לגדנ"ע אוויר, לא בנו במתנ"ס דאונים מעץ בלזה קליל, לא ידעו בגיל שבע שתהיינה טייסות ולא היו גיימריות שמטיסות חלליות קרב בפלייסטיישן. ר' וז' הן בכלל בוגרות מגמת מחול בתיכון; א' בוגרת מגמת אמנות ("בעיקר צורפות"), וע' הרחיבה בתיאטרון ובפיזיקה, "שזה שילוב קצת יוצא דופן", היא מודה.
לכולן הוצע להגיע לתפקיד הזה אחרי ההדחה מקורס הטיס. ר' אומרת שאחרי שהציעו לה להפוך למפעילה, "רציתי קודם כל להבין בדיוק במה מדובר ורק אחר כך הסכמתי". א' אומרת ש"כבר בקורס הטיס עצמו שמעתי על התפקיד, וכשהודחתי כבר ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, למרות שידעתי שאני יכולה לקבל תפקיד פחות תובעני, לסיים ולהשתחרר". ז', שאמרה שקורס טיס לא היה חלום חייה, מספרת שהיא "מאוד שמחה שהגעתי לכאן". וע', שכזכור הרחיבה בתיכון בתיאטרון ובפיזיקה, גם המסלול הצבאי שלה היה "קצת יוצא דופן": היא החמיצה את הגיבוש לקורס טיס, התגייסה ל־8200, שירתה שם כעשרה חודשים, יצאה לגיבוש טיס, עברה, התחילה את הקורס וכשהודחה התלבטה בין כמה אופציות, "אבל בסופו של דבר הבנתי שזה מה שהכי מתאים לי". "ועכשיו כולנו כאן", היא אומרת, "חיות בטייסת שבה אין יום ואין לילה, ואין רגע אחד של שקט, גם לא באמצע הלילה, גם לא ביום כיפור, ומטוסים עולים ויורדים ללא הרף, ואנשים שחיים כאן כבר לא שומעים את זה".
כל אחת מהן, במקביל לתפקידה כמפעילה, ממלאת תפקידים נוספים, שמי שתוכל עוד תאמר על כך משפט או שניים, האחרות תאמרנה שהן לא יכולות להרחיב. וקצת לפני שאנחנו מתכנסים לראיון הן משתפות פעולה ברצון עם הצלם. נעמדות ליד אחד מכלי הטיס שהן מאיישות מרחוק, על המסלול שמושך מערבה אל קו המים, אדישות לכלים שמתמרנים מעלינו, עומדות עם הגב, מסתובבות עם חצי פנים לאחור, כתף ליד כתף, אחת אחרי השנייה.
קרונות ההפעלה חבויים בתוך מעטפת בטון כבדה. זו הממלכה שלהן: חדרון קטן, שאת חלקו הגדול ממלאות מערכות אלקטרוניות מסתוריות. מסכי מחשב מפיצים אור בהיר. התצוגות מתחלפות בהתאם לצרכים. מעל למפעיל, שעוקב אחר רכב מסוים בעיר עזה, נפרסת על הצג מפת האזור.
הרכב העזתי נראה כמו כתם כהה שנע ברחובות העיר. בצידי הכביש שגרת חיים מקומית: ילדים חוצים בריצה את הרחוב, כמה עצים בחצרות הבתים שלאורך הרחוב. חמישה גברים מתקדמים לאיטם, שתי נשים עומדות בצד. איש סוחב עגלה, מישהו רוכב על אופניים. עוד ילד רץ. מכוניות קטנות מתמרנות בצומת עמוס. חצר סגורה של בית ספר.
הן צריכות הרבה ניסיון כדי לדייק בפענוח התמונות שמגיעות אליהן בזמן אמת מהמסכים. להבין, לעיתים רק על פי ההתנהלות, קצב ההליכה, אופן התנועה או הלבוש, אם מדובר בילדים, במבוגרים, בגבר או באישה. להבין אם מה שאחת הדמויות נושאת עימה הוא אכן כלי נשק או סתם כלי עבודה. ובתוך כך לא לאבד את המטרה, לזהות את האיום במה שנחזה להיות עוד ערב שקט בעיר שהולכת לישון או עוד בוקר רגוע ברחוב שמתעורר ליום חדש.
"מתחילים משמרת", אומרת ר'. "בתדרוך בטייסת יש הגדרת משימות, גבולות גזרה של כל אחת מהפעילויות. משמרת אחת, אם אין אירועים יוצאי דופן, נמשכת ארבע שעות. ארבע שעות ואחר כך מנוחה".
ארבע שעות? זה הכל?
ע': "לאדם מבחוץ זה אולי נראה קצר, אבל אלו ארבע שעות מאוד אינטנסיביות, שדורשות ריכוז גבוה, והתמודדות עם מציאות שבכל רגע משתנה".
א': "יכול להיות מצב שבו אנחנו מתחילות את המשמרת בתחושה של רוגע ושלווה, יחסית כמובן, ובתוך שניות זה קופץ מאפס למאה".
מתי?
ז': "כשמגלים, למשל, חדירה. התיישבתי מול המסך למשימה שנראתה, בחצי השעה הראשונה, 'של ברגוע' ואולי אפילו משעממת, שהשתנתה בתוך שניות, מרגע שהתגלתה החוליה".
ר': "מצב שבו מתנהלת שגרת מעקב אחר רכב מסוים, כשמתברר שהוא פועל בצורה חריגה, וצריך להיצמד אליו ולא לאבד אותו".
א': "אנחנו צריכות להיות מוכנות למצב שבו בכל רגע נתון יכול להתפתח אירוע, כשאנחנו כל הזמן מודעות לעובדה שסומכים עלינו שנהיה הראשונות להתריע".
כל אחת מהן עברה את ההכשרה, שכאמור נמשכת תשעה חודשים. "אלו לא קורסים ממיינים", מבהירה א', המשמשת היום נוסף לתפקידה כמפעילה, גם מדריכה בקורס המתקדם, "אלא קורסים מכשירים". עם זאת, בכל קורס יש גם כאלו שנושרים, "גם אם מעט מאוד". הקורס המתקדם הוא זה שמכין אותן לתפקד לא רק כמפעילות אלא גם כמפקדות. "בכל קרון", אומרת ע', "יושבים מפעיל ומפקד, והאחריות על ביצוע המשימה מונחת על כתפי המפקד".
אין התמחויות ספציפיות, גם לא התמקצעות בתחום או באזור מסוים ("תא שטח" בלשון המודיעין), הן אומרות. ר', מפקד הטייסת, מספר שמה שקובע, בהחלטה את מי להציב ומתי, זה הוותק והניסיון. "יש משימות רגישות, שהניסיון המצטבר משחק תפקיד חשוב מאוד ביכולת להתמודד עם האתגר שהן מציבות".
"אחת המשימות שלי הייתה ללוות כוח של יחידה מובחרת שביצעה מעצר בג'נין", משחזרת ז'. "זה חייב עבודת הכנה, כדי להבטיח שהשטח נקי ולעקוב אחרי מה שקורה מסביב בזמן האירוע. יש מקרים שהפעילות אכן עוברת בשקט, אבל לא תמיד. התפקיד שלנו הוא לעדכן ולהזהיר אם יש הפתעות מעבר לפינת הרחוב".
ע': "זו אחת המשימות, ללוות את הכוחות ולראות מלמעלה מה שהם לא יכולים לראות מלמטה. כך גם באירועים שיש לאורך הגדר על גבול עזה".
ר': "אני אוהבת לדעת שאני חלק מהמבצע, שיש משמעות למה שאני עושה, ואני גם אוהבת לקרוא אחר כך בעיתון על אירוע שהשתתפתי בו ולראות מה כותבים על זה".
א': "זה מקום שבו אנחנו צוברות ניסיון עשיר שמשפיע על היכולת של כל אחת מאיתנו להתמודד עם דברים, גם אם הם לא קשורים ישירות לתפקיד הספציפי הזה. אני מרגישה הרבה מאוד פעמים שאני מקבלת הרבה יותר ממה שאני נותנת, שאני לומדת מכל אירוע, שאני לומדת גם הרבה מאוד מהעבודה עם החניכים. אז נכון, אני לוקחת אישית כל כישלון שלהם, וכשהם לא מצליחים לעמוד במשימה מסוימת זה מתסכל אותי, אבל אני יוצאת כל יום עם כלים חדשים. כלים חדשים ומשפחה גדולה ותומכת של החברים שלי בבסיס".
בשבועות שבהם התרחשו ההפגנות הסוערות לאורך גבול הרצועה, הן היו עסוקות במיוחד. גם בהתלקחויות של חילופי האש בין חמאס לצה"ל.
ההרגשה היא שלמרות כל היכולות הטכנולוגיות והאמצעים העומדים לרשות הצבא, בסופו של דבר לא מצאו פתרונות להפגנות ליד הגדר, לבלוני התבערה, לעפיפוני הטרור.
ז': "דווקא מהאוויר יש לנו יכולת לראות הרבה יותר טוב מה נעשה בצד השני ולהנחות את הכוחות בהתאם".
שזה נחמד בהגדרה, רק שבפועל זה לא הרושם המתקבל.
ע': "אנחנו כאן כי אנחנו עושות את הדברים הכי טוב שאפשר בנסיבות הקיימות. ויש דברים שאי־אפשר להרחיב בהם, אבל אפשר לומר שלעיתים התרומה שלנו מכריעה. ואני יודעת דבר אחד, שאני כאן ואני עושה דברים חשובים. אני לא פקידה ואני לא מלצרית, אני קצינה בצה"ל".
ובזמן אמת, עד כמה ארוכה מוטת השליטה שלכן?
ע': "אנחנו עצמאיות, אבל יש נהלים מאוד מדויקים, ואנחנו פועלות במסגרת הנהלים האלו. וכשיש הצלחות אנחנו מאוד גאות במה שעשינו".
וכשיש כישלונות? יש תסכולים?
א': "יש בעיקר מאמץ לברר איפה טעינו, אם טעינו, ואיך אפשר להבטיח שזה לא יקרה בפעם הבאה. יש שיח מאוד פתוח. מדברים על מה שקורה, חווים את הקשיים ביחד ומתגברים יחד".
אני מניחה שחלק מהתסכול נובע ממקרים שבהם הדברים לא תלויים בכן. ליווי של כוחות שמסתבכים בקרב, למשל, שנגמר בנפגעים רבים.
ר': "אישית לא חוויתי אירועים כאלו, אבל יש מפעילים שעברו את זה. וכן, זה לא פשוט, ועל כן יש כאן גם ליווי פסיכולוגי שמאפשר לדבר על הדברים".
ע': "יש לכך מודעות גדולה. הבנה והפנמה של האפשרות שיש אירועים שאתה עד להם, שהם אירועים קשים ומתסכלים, ואם מישהו צריך עזרה, זו לא בושה לבקש אותה".
בדיון הער סביב הנושא בחו"ל, הביקורת העיקרית שנמתחת על השימוש בכטמ"מים (Drones באנגלית), היא בעיקר אתית. הטענה היא שמקרון ממוזג וסטרילי, שיכול להיות מאות ואלפי קילומטרים מהמטרה, קל יותר ללחוץ על ההדק: לא מריחים את הבשר החרוך, לא רואים את הדם, לא שומעים את הזעקות, לא חווים את מה שמכונה "נזק היקפי", וכן, גם לא מסתכנים. סוג של "משחק מחשב", אבל על אמת.
האם יכול להיות שהריחוק מהמטרה משפיע על קבלת ההחלטות?
ר': "זה ריחוק פיזי, זה נכון, אבל בפועל אתה מול המסך, ורואה דברים קרוב מאוד, ברמת פענוח גבוהה".
א': "דווקא הריחוק מאפשר לפעול בצורה הרבה יותר שקולה. אתה לא נמצא בסיכון חיים, אין לך מגבלות שיש למי שנמצא בשטח".
ע': "מתבקש לומר כאן שהפעילות נעשית בזהירות גדולה מאוד. הכל נבחן ממש בפינצטה. זו אולי קלישאה, אבל אני רוצה לומר שצה"ל הוא צבא מאוד מוסרי, וזה לא ייאמן ממש איך כל פעולה נבחנת שבע פעמים".
ז': "יש לנו את הסמכות לקבוע מה אנחנו מבצעות ומה לא".
ר': "ואנחנו יכולות לומר שדבר מסוים אנחנו לא עושות, ויש לכך משקל גבוה מאוד".
ואם ניתנת ההוראה לבצע בכל זאת?
ר': "אנחנו נעביר את המסר, אבל יכול להיות מצב שבסופו של דבר ההחלטה תהיה אחרת, ואנחנו נבצע את הפקודה".
זה קרה לכן?
מ': "אחרי שמונה שנים בתפקיד אני מתקשה לזכור סיטואציה כזו. בטח לא משהו דרמטי. אם היו מקרים שחשבתי שיש בעיה עם פקודה מסוימת, בדרך כלל הצלחתי לשכנע את מי שמעליי שצריך לפעול אחרת".
היה מצב של עימות סביב פקודה?
מ': "כמו תמיד בחיים, ובעיקר בפעילויות שהן ברגישות גבוהה במיוחד, ברור שיש מצבים שבהם יש עימות, אבל בסופו של דבר אנחנו יודעות לקבל החלטה, ומודעות לאפשרות שהיא תיחקר אחר כך ואולי יימצא שטעינו".
א': "לא נתקלתי בסיטואציה כזו. המפקד בקרון הוא זה שיושב הרבה מאוד זמן על המשימה, רואה במו עיניו מה שקורה והוא צריך לקבל את ההחלטה. אז נכון, יכול להיות מצב שבו מתקבלת החלטה בניגוד לדעתי ואחר כך מתברר שהיו שיקולים נוספים שאני לא הכרתי".
יש פתרון בית ספר לסיטואציות האלו?
א': "לא. אין פתרון בית ספר, כי כל סיטואציה היא שונה גם אם זה נראה דומה. ולכן ההכשרה היא ארוכה ויש בה התייחסויות למגוון גדול מאוד של סיטואציות אפשריות, אבל השורה התחתונה בקורס הקא"מ היא שהמפקד צריך לדעת לקבל החלטה. אבל כמו שאמרנו קודם, אנחנו אולי רחוקים פיזית אבל המסך נותן תמונה רחבה מאוד ומקרוב ולכן התמונה שאנחנו רואים היא מאוד מהימנה, וזה מה שקובע. מה שקורה בשטח".
ואתן צריכות להמשיך לפעול גם אם אתן עדות לפגיעות קשות, לאובדן חיים.
א': "כשאנחנו מלוות כוחות שפועלים בתוך השטח, אנחנו פועלות בצורה מאוד מחודדת. זה דבר שמאמנים אותנו לקראתו. זה לא קורה ביום אחד, זה מחייב לימוד וניסיון, אבל התשובה היא כן".
ע': "אני לא יכולה להיכנס לפרטים, אבל אני יכולה לומר שהיה מצב שבין הכוחות של הלוחמים למטה היה גם אח שלי, שהוא ביחידה מיוחדת, וזה מאוד־מאוד קשה ומלחיץ".
ר': "יצא לי להיות בסיטואציה כזו, ואני באמת זוכרת את התחושה שאני חייבת להיות הכי טובה שאפשר. אני ממש זוכרת שהרגשתי, פיזית, כמה כבד על הכתפיים. כמה גדולה המשימה הזו שמונחת לי עליהן".
א': "גם לי יצא ללוות כוח במבצע צוק איתן שבו חבר קרוב היה בין הלוחמים".
ז': "תזכרי את המשפט 'זר לא יבין זאת', ובאמת אם אתה לא שם קשה לך להבין כמה כל מילה שלך יכולה לשנות. איך מה שאתה רואה ואיך האופן שבו אתה מבין את מה שאתה רואה ומעביר את המידע הלאה יכול לשנות את התמונה כולה למטה".
"הכוננות בטייסות שלנו", אומר מפקד הטייסת סא"ל ר', "היא באוויר, בניגוד לכוננות בטייסות המאוישות, שהיא על המסלול, אמנם, אבל למטה". והם בכוננות כבר שבועות ארוכים.
הטייסת שהוא מפקד עליה הוקמה ב־1985, במקור כטייסת מסוקי קרב. היא נסגרה ב־2005, וחזרה וקמה מחדש והפעם כטייסת כטמ"מ, במסגרת ההקפדה בחיל האוויר לשמור על המסגרות וליצור רצף תפקודי. וכך קיבל יחד עם הטייסת החדשה גם את ההיסטוריה ואת המשפחות השכולות של טייסת המסוקים. ב־2013 נסגרה טייסת מסוקים נוספת, ואת המספר שלה, גם הפעם, לקחה טייסת כטמ"מ. זו מגמה, הוא אומר, שככל הנראה תלך ותתרחב, לא רק בצה"ל, אלא גם בצבאות אחרים.
ואכן, מתוך פרסומי הצבא האמריקאי עולה כי הם מפעילים באזורי עימות אלפי כלי טיס כאלו, ובניגוד לישראל, שכאמור שומרת על עמימות ביחס ליכולותיהם ולביצועים של אותם כלי טיס, הדיווחים האמריקאיים הרבה יותר ברורים.
את הסרט "עין בשמיים" (Eye in the Sky) סא"ל ר', שלא כמו כמה מחבריו בטייסת, דווקא ראה. הוא מסכים שהדילמה העומדת במרכזו - האם מוצדק לפגוע במספר קטן של חפים מפשע כדי להציל עשרות אחרים - היא דילמה רלוונטית מאוד לשדה הקרב שבו מככבים כלי טיס בלתי מאוישים, ואת ההחלטות מקבלים מפעילים היושבים אלפי קילומטרים ממקום ההתרחשות. בסרט עצמו מי שאמורה לקבל את ההחלטה היא קצינת מודיעין בריטית (בכיכובה של הלן מירן), המנהלת, מבונקר תת־קרקעי בלונדון, מעקב אחר כמה טרוריסטים, שמתכנסים בניירובי ומתארגנים לביצוע פיגוע התאבדות המוני. היא עושה את זה תוך הפעלת כוחות מיוחדים על הקרקע ובסיוע מעקב אווירי של כלי טיס אמריקאי, שמפעיליו יושבים בבסיס חיל האוויר בנבדה. ואת ההחלטה הזו היא צריכה לקבל כשעל המסך, הקולנועי יש להדגיש, מופיעים פניה של ילדה, שעתידה לשלם את המחיר.
הבנות אומרות שהן לא ראו את הסרט, הן מכירות את הדילמות, אבל בניסוח של א', "אנחנו לא צריכות לראות את הסרט כדי לדעת מה זה אומר להיות מפעיל".
ר' אומר שיש הבדל כמובן באיכות התמונה המופיעה על המסכים בקרונות המפעילים לזו שמופיעה בסרט, רק שהדילמה בעינה עומדת. "ודווקא משום כך", אומר ר', "אחד התפקידים של מפעילות הכטמ"מ הוא לוודא שהמטרה נקייה מחפים מפשע, לא מעורבים, בניסוח הצבאי, קודם שניתן האישור, למטוסי קרב למשל, לפעול ולפגוע במטרה".
זו לא עבודה קלה, הן אומרות, המציאות מייצרת סיטואציות קשות, ולא פעם קבלת ההחלטות מלווה בתסכול לא קטן. "אני לא יכולה לפרט", אומרת מ', "אבל אם את שואלת, אז כן, יש תסכול לפעמים. אבל מנגד יש גם הרבה מאוד פעמים תחושה עמוקה של סיפוק. גם שביצענו את המשימה, גם שהצלנו חיים, גם שמנענו פגיעה בחפים מפשע, באנשים שאינם מעורבים".
א': "לא פעם יוצאים מהקרון עם ספקות. זו לא עבודה סטרילית. עם שאלות, האם יכולתי לעשות את הדברים טוב יותר. וזו גם הסיבה שמתחקרים כל משמרת, כי מכל משמרת יש מה ללמוד - מההצלחות ומהטעויות".
לקראת סוף הראיון מישהי מאותתת לבנות שהן צריכות להיכנס לבניין הטייסת. ליד הדלת יש הסתודדות קטנה. עם או בלי קשר, למחרת בבוקר תתפרסם הידיעה על החוליה שחוסלה ברמת הגולן.
"העתיד הוא כאן", אומרת א', שמסרבת כמובן להיכנס לפרטים לגבי מה קרה הרגע. "העתיד הוא כאן כי למרות שהטכנולוגיה מאוד התפתחה, והכלים האלו יודעים למלא שורה ארוכה של משימות, בסופו של דבר אלו לא רובוטים, ואין שם בינה מלאכותית שמפעילה אותם. מאחורי כל כלי כזה יש בני אדם".
בינתיים. אולי בהמשך הם יפעלו עצמאית לגמרי.
"זה לא יקרה. שום רובוט לא יוכל להחליף את שיקול הדעת של המפעיל".
"כמו שכבר אמרנו, חלק מהדילמות הן דילמות מוסריות", מוסיפה ע', "ואת זה אי־אפשר לתכנת".
ור' אומרת ש"השטח הוא מאוד דינמי, והדברים משתנים כל הזמן, וזה יהיה מאוד קשה, עד בלתי אפשרי, ללמד את הכלי איך לפעול בכל אחת מהסיטואציות שיכולות להתפתח בשטח".
"גם אחרי כל ההכשרות שאנחנו עוברות", אומרת ז', "ואחרי שלכאורה דנו בכל האפשרויות שיכולות להתפתח, גם אנחנו מופתעות לפעמים למצוא את עצמנו מתמודדות עם מצבים חדשים, שלא הכרנו ולא תיחקרנו ואין לנו תשובת בית ספר להם".
וזו גם התשובה שלכן לביקורת גם על פגיעה בחפים מפשע במהלך הפעילות?
ע': "אנשים לא תמיד מבינים מה קורה בפועל ואיך הדברים מתנהלים. הם לא מבינים מה קורה עד שמתקבלת החלטה, ואיך לפני כל תקיפה שחיל האוויר מבצע יש כטמ"מ בשטח שדואג שלא תהיינה פגיעות במי שלא צריך לפגוע בו".
ר': "יכולות להיות טעויות, ויש טעויות. אבל השאלה היא מה עושים עם זה. ופה עושים הכל כדי שלא נחזור על אותה טעות פעמיים".
בשבועות האחרונים מופץ ברשת סרטון ובו רב מספר במהלך שיעור על מפעילות כטמ"מ, שלפתע פרצו בבכי והחליטו שלא למלא את המשימה. הבנות לא שמעו על מקרה כזה, ובכלל, הן אומרות, אנחנו לא "פורצות בבכי" כשמתברר שטעינו. "לא שמעתי על המקרה שמתאר הרב", אומרת מ', "ואם היה אירוע כזה, סביר מאוד שהייתי יודעת. ולעצם העניין, ראיתי מפעילים ומפעילות שתיפקדו מעולה וכאלו שתיפקדו רע, וזה לא קשור למין שלהם, אלא ליכולות".
אז מבחינת יכולת, יש משהו שהופך מפעילת כטמ"מ ליותר טובה, בזכות העובדה שהיא אישה?
"אין שום תכונה נשית שהופכת אותנו לטובות יותר", אומרת א', "לא היכולת לרדת לפרטים, לא יותר סבלנות. מה שהופך אדם למפעיל טוב לא קשור במגדר. זה קשור ליכולתו לקבל אחריות, ולא להתחמק ממנה, להבין את המטרה ולהיצמד אליה, לדעת לפעול תחת לחץ ולהביא עימו סל של ערכים וראש על הכתפיים".
אתן חוויתן הדרת נשים?
"בטייסת? לא, להפך", אומרת מ', כזכור כבר שמונה שנים שם, "יש שילוב מעולה".
ומה חשבתן על המקרה שבו חניכים בקורס צניחה סובבו את ראשם למדריכה, רק כי היא אישה?
מ': "שלכל אחד מגיע שיתייחסו אליו בכבוד, ומזה צריך להתחיל. אבל מה שהיה שם לא היה צריך לקרות. זה היה מעליב ומקומם, ורחוק מאוד מההתחשבות המצופה".
ועם כל המתח, הלחץ והקושי של התפקיד, נניח שמגיעה אליכן פליטת קורס טייס ושואלת אם כדאי לה ללכת בעקבותיכן. מה תענו לה?
א': "שזה תלוי".
תלוי במה?
"באם את מוכנה להשקיע, לעבוד תחת לחץ, להיות זמינה. והעיקר להאמין במה שאת עושה".
arielaringel@walla.com
