בוקס בבטן

אפשר לשפוט תוכן טלוויזיוני לפי התנוחה הפיזית בעת הצפייה: מרוחים על הספה, דרוכים כמו קפיץ, שעוּנים אך ערניים, ועוד. "דה בוקס", בהנחה שאינכם קהל היעד, משתייכת לקטגוריה ספציפית למדי: התכווצות מתוך מבוכה. המבט מוסט תדיר, היד מחפשת את הסמארטפון, והראש תוהה כיצד רבע שעה מסוגלת להימשך כמו טקס האוסקר. בהחלט יש פה "בוקס". בבטן.

הפורמט פשוט להכאיב: באמצע קניון איילון הוצבה קופסה, ולתוכה צועדים בזה אחר זה ילדות וילדים. בפנים הם יגיעו למעמד שאליו שואפים בני ובנות גילם: האודישן. הנאמבר שלהם יכול להיות ריקוד, שירה, והיה גם קטע של צ'כוב. בחוץ ממתינים המנחים (שגיא ביטבוקס וטיילור מלכוב) וה"מנטוריות" (רינת גבאי ושירן סנדל), שירעיפו עליהם מחמאות מופרכות וחיוכים מהונדסים. בינתיים האמהות והאבות יתמקצעו בפעולה ההורית החשובה ביותר של ימינו: תיעוד.

בסוף, עקרונית, יש פרס: חוזה "טאלנט" בסוכנות דוגמנות ובחברת הפקה. אלא שנדמה כי "דה בוקס" נולדה מתוך ההבנה שזה לא באמת נורא חשוב. אם הסטורי מחליף את החדשות, גם 15 דקות התהילה יתקצרו לדקה וחצי. דורון מור, מהוגי המיזם (והמנהל ובן הזוג של רינת גבאי), הסביר ב"שישי" של ערוץ עשר את ההיגיון: "כשהילד בא לפה, מצטלם, נפגש עם מנחים מפורסמים, עם רינת, עושה אודישן והולך הביתה - מבחינתו הוא כוכב ליום אחד".

ואכן, "דה בוקס" היא עוד ציון דרך בתפיסה הצינית שרואה בני אדם (ובכללם קטינים) קודם כל כחומר גלם. שיטת הסרט הנע של התוכנית מגחיכה לחלוטין גם את היומרה לחפש "כישרון". דברי העידוד הם איפשהו בין הגזמה פרועה לשקר גס. כל הסיפור, עושה רושם, הוא שיטה מתוחכמת וחסכונית לאיתור כוח עבודה טרי וזול. מור, בחושים מחודדים של מי שחי ונושם את התחום, קלט שהתשוקה להתפרסם כה חזקה, שהורים וילדיהם יתמסרו אליה גם תמורת חיבוק וסלפי. ואם זה מעביר עוד כמה שעות בגיהינום של אוגוסט, מה טוב.

לזכותה של "דה בוקס" ייאמר שהפסאדה שלה פחות נפוחה מזו של תוכניות ריאליטי דומות בערוצים המרכזיים, כגון "בית ספר למוסיקה", "הם גדולים" ו"גוט טאלנט". כאן לא צריך אולפן ענק, אין טעם בתפאורה מושקעת, ומלבד ילדה אחת שסבלה מבריונות, אף אחד לא ממש מתעסק בהעברת "מסר". הילדים מפנטזים להיות סלבס? ההורים בטוחים שהם עילוי? בבקשה, קחו במה בין השופינג והג'אנק פוד. רק שיהיה זריז, למה חם היום ולרינת יש עוד שלושה קניונים לתפור.

נחשפנו לכל נקבובית בעור של השחקנים הטובים בעולם, לא נותר אלא לצחוק בייאוש