הקרב על הארמון

כבר שבוע מסתובב חמי כהן בירושלים ומחתים על עצומה שקוראת לממשלה לפנות את ארמון הנציב מנוכחות כוח האו"ם. אביו, יהושע כהן, היה איש האצ"ל שחיסל את הרוזן ברנדוט, ולימים הפך לשומר הראש של בן־גוריון. וזה לא הסיבוב ההיסטורי היחיד בעלילה. כשמדובר בירושלים, ההיסטוריה היא תמיד הווה.

המחאה היא על שטח של 45 דונם, שבתוכו ארמון הנציב הבריטי המשמש כיום ארגון חסר מטרה משמעותית. באופן תיאורטי ומשפטי השטח שייך למדינת ישראל, שאפילו ביקשה לחתום על חוזה שכירות עם האו"ם. אלא ששם סירבו, ובכך הסתיים העניין. למה? כי לפי האו"ם אין ריבונות ישראלית באזור הזה – שטח ההפקר לשעבר. וכשאין ריבונות, אפשר להרחיב את השטח (30 דונם נוספו לאו"ם בפלישה לא־חוקית בשנות ה־70). אפשר לעשות מה שרוצים עם מבנה היסטורי כמו ארמון הנציב ללא אישורי עירייה/ מהנדסים/ מומחי שימור מבנים או רשות כלשהי. אפשר גם למנוע מאזרחים ביקורים במתחם.

את כל זה מנסים עכשיו לשנות חמי והעצומה שלו, אלא שארמון הנציב הוא רק סימפטום. הר הבית סובל מיחס דומה, כולל הרס ארכיאולוגי שחייב לחץ ציבורי כבד ודו"ח של מבקר המדינה. הר הזיתים סובל מהשחתה מתמשכת, בין השאר באזור הקברים. ובכלל, כשבוחנים את מזרח ירושלים מגלים שישראל מדברת הרבה ועושה פחות.

ניר ברקת מסיים תקופה ארוכה כראש עיריית ירושלים. בקרוב יהיה בליכוד, יחכה לקרב היורשים על ראשות המפלגה. ברקת עשה דברים יפים בעיר. מי שמגיע לרחביה ולמחנה יהודה מגלה חיים תוססים, מסעדות טובות, פאבים, והרבה צעירים בצבעים שאין בתל־אביב. באותה נשימה ירושלים המאוחדת הפכה בימי ברקת, ולמען ההגינות עוד לפניו, לאוויר חם. ירושלים של השנים האחרונות היא ציור על שמלה, חגיגת השגרירות במערב העיר או הצהרה מתפוגגת ב"יום ירושלים". מה שקורה בעיר הוא מציאות חלופית למה שאנחנו מספרים לעצמנו.

הנה דוגמה מהתוכנית של אביב גפן ואייל גולן. פתחתי, כשהתווכחו שם על ירושלים. גפן בעד לחלק, גולן נגד. אבל כשגפן תקף את גולן על כך שלא היה מעולם במזרח העיר, האחרון הודה בשתיקה. זו בדיוק הבעיה הכי גדולה שיש לירושלים. חלק גדול מהישראלים אוהבים אותה מרחוק. הם לא מכירים אותה. ירושלים היא ויכוח פוליטי, לא מקום שגרים בו. אגב, סביר להניח שגפן וגולן ביקרו בכותל או בהר הזיתים בלי לזכור שהם באזור שנכבש במלחמת ששת הימים. אבל הם לא הסיפור, אלא השאר.

אפשר לתת כל מיני הסברים סוציולוגיים־תודעתיים על ההתרחקות ממזרח העיר, בריחת החילונים או אופי העמותות שמיישבות את מרכז העיר העתיקה. קשה להסביר תהליכים ממשלתיים שמתרחשים שם והפוכים להצהרות. השגרירות שעברה היא סמל מוצלח, השאר לא. ירושלים זקוקה למשרדי הממשלה שנשארים בתל־אביב (למה, למשל, שמשרד התרבות לא יהיה בעיר הבירה?). היא זקוקה לפיתוח תשתיות במזרח העיר. היא צריכה שאת המכללות הצבאיות יקימו בהר הצופים כפי שתיכננו ולא באזור עין כרם. הר הצופים הוא סמל. משם רואים את ציר התנועה של הצנחנים והר הבית. עין כרם היא שכונה יפה שמעדיפה להישאר ירוקה.

ירושלים צריכה שישראלים חילונים יגורו באזור עיר דויד והר הזיתים, כמו שגרים במעלה אדומים וגילה. הרי למרות ההישענות של המחנה הלאומי על הימין הדתי, רוב הישראלים הם חילונים, מסורתיים ואנשי מרכז עם נטייה קלה ימינה. אם הבירה לא תייצג אותם, היא תהיה בירה רק בתיאוריה.

רגע לפני הבחירות המקומיות, שווה להזכיר שזה לא ראש העירייה הבא אלא ראש הממשלה הנוכחי וזה שאחריו שיצטרכו להתמודד עם מה שקורה בבירה שלנו.