בזינגה!

הביקור על הסט של 'המפץ הגדול', באולפני וורנר בראדרס בלוס־אנג'לס, לא הותיר שום רושם. הנה הדירה ובתוכה הספה המפורסמת עם המשבצת הקבועה של שלדון קופר, זו התפאורה של האוניברסיטה ואלה המדרגות שכאילו מטפסים עליהן כל פעם כי המעלית התפוצצה. מי שלא שמע מימיו על התוכנית, היה מתקשה להבין איך סיטקום כה אלמנטרי מדביק למסך עשרות מיליוני אמריקאים ומתפשט בעולם כמו זן קטלני של אבולה.

אבל 'המפץ' היא כנראה הקומדיה היחידה שמתקרבת לממדי ההיסטריה שהתחוללה סביב 'חברים'. לכן ההודעה שלפיה העונה הקרובה וה־12 במספר תהיה גם האחרונה, מתקבלת כרעידת אדמה. פרק הסיום, שישודר איפשהו באביב 2019, צפוי להיות אחד מאירועי העשור בטלוויזיה האמריקאית.

כיאה לסדרה שגיבוריה הם מדענים, גם סוד ההצלחה שלה הוא סוג של משוואת שיווי משקל: יצירת "חבר'ה" גברית טיפוסית, אבל הדמויות הראשיות הן לא דוּשים קלאסיים, אלא מגה־חנונים שבקושי מסוגלים לתקשר, ובמיוחד עם נשים. האחרונות הן תמיד על סף הפלקט, אבל זה לכאורה נסלח כי הזכרים כאמור לא מסוגלים לפתוח את הפה לידן. הפרוטגוניסט הוא גאון בלתי נסבל, אבל הס מלהגדיר אותו במפורש כמו שהוא - על הספקטרום - כדי להימנע מהמחויבויות שזה גורר. ללכת בלי, להרגיש עם, לצאת אייקון.

מחד, התכונות הללו הפכו את 'המפץ' למסע ניצחון מפואר של תרבות הגיקים, עם אינספור רפרנסים ליצירות קומיקס וגילויי הערצה תכופים לסטיבן הוקינג, אורח מועדף בסדרה עד מותו. מאידך, 'המפץ' עוררה תרעומת על האופן הפשטני שבו היא משרטטת את הלקויות של שלדון, על הסקסיזם שלה וגם על ירידה עקבית באיכות קווי העלילה ועוד.

נדמה שבכל צד ניתן לאתר יותר מגרעין של אמת, אבל כולם חייבים להודות שדי, חלאס. גם אם הרייטינג המשיך להרשים, המיצים הקריאייטיביים של הסדרה אזלו אי־שם לפני ארבע־חמש עונות. גם פרסונס, שחקן דגול, נראה משועמם להחריד וכלוא להפליא בדמות שהפכה אותו לסופרסטאר, ולבעלים של ארבעה פרסי אמי. פורסם כי הוא סירב ל־50 מיליון דולר (!) עבור שתי עונות (!!) נוספות של התוכנית. בהוליוודית אין יותר "נשבר לי" מזה.

אבל אל דאגה: מלבד הכנסות משידורים חוזרים והספין־אוף 'שלדון הצעיר', תרבות האתחולים והאיחודים לא תפסח גם על 'המפץ'. לא צריך פרופסורה בפיזיקה כדי להבין, שמתישהו תבוא גם ההצעה שתוציא את הבזינגה מהקבר.