שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 28.08.2018
    "גבר ששואל טרנסית אם עברה ניתוח או לא, מקווה שהיא לא חתכה"
    העלבונות והמכות בבית הספר, החברים הגותיים מכיכר דיזנגוף, ההחלטה לצאת מהארון כטרנסית והראיון המשפיל אצל אייל ברקוביץ'. סתיו סטרשקו מככבת בתפקיד הראשי בסרט 'הנשף', עושה קמפיינים לדונה קארן ומארק ג'ייקובס, מסרבת לצאת עם גברים שלא מוכנים להחזיק ידיים ברחוב ומחכה לרגע שבו אנשים יבינו שאישה היא יותר ממה שיש לה בין הרגליים
    אלון הדר | צילום: גבריאל בהרליה

    יותר מהכל, סתיו סטרשקו לא סולחת לגברים שמחביאים בארון את הקשר איתה. "מלא גברים יצאו איתי", היא מספרת, "אבל תמיד ניסו להשאיר אותי כמשהו צדדי. פילגש. שאף אחד לא יידע. כשהקשר מתחיל להבשיל לזוגיות, למשהו אמיתי ועמוק, הם לא רוצים לבוא להכיר את המשפחה שלך. לא מזמינים אותך לארוחות עם המשפחה שלהם".

     

    התסכול הזה חוזר על עצמו בכל פעם שהיא פוגשת גבר חדש מהסוג המסתתר. "זו הרגשה נוראית. בגלל אנשים כמוך אני שוב נזרקת לאחור", היא פונה לבן זוג מדומיין. "לך מאוד נוח לנהל חיים כפולים. להימשך לאישה טרנסית ולהיות איתה, אבל להתחבא מול העולם. אני לא יכולה להתחבא. זו מי שאני. בעיני החברה והמשפחה שלך אתה סבבה. לא מאיים על אף אחד כי אתה לא מחצין את המשיכה שלך לנשים טרנסיות שהודרו ומודרות מהחברה".

     

    איך הם מסבירים לעצמם את החיים הכפולים האלה?

     

    "הם דואגים מהתגובה של הסביבה, אומרים, 'אני לא יכול'. אני באמת לא מבינה את הגברים שהחליטו לחיות עם אישה, אבל תמיד יחזרו בסתר לטרנסית. החברה כנראה פחות פתוחה לגברים שנמשכים לטרנסיות. איפה זה משאיר אותנו? זה מעלים אותנו".

     

    כדי להגן על עצמה, החליטה סטרשקו לצאת מהמשחק. "אמרתי זהו זה. אם יש לי ספק שגבר לא ייצא איתי לרחוב, או לא יחזיק איתי ידיים בפומבי, אני מיד קוטעת. אני כבר שנתיים רווקה. לא אתן להם להשתמש בנו, לנצל אותנו לטובת ההנאה המינית שלהם. הייתי במקום הזה מלא פעמים, ואני לא רוצה להיות שם יותר. לא מוכנה שיתביישו בי. אף טרנסית לא צריכה להתבייש".

     

    אין רגע דל מאז פרצה סטרשקו לתודעה בעקבות הופעתה ב'האח הגדול VIP', אז כדוגמן הומו בעל חזות אנדרוגינית עוצרת נשימה. מול המצלמות הוא העדיף לא להגדיר את עצמו כגבר או כאישה — מה שרק הגביר את החידתיות שלו בחברה שזקוקה להגדרות ברורות. המראה המתעתע של סטרשקו לא ענה על שום מודל מוכר. אבל בזמן שהיא כבשה את שבוע האופנה במילנו ובניו־יורק, צעדה בתצוגה של מארק ג'ייקובס, כיכבה בקמפיינים לדיזל ולריי באן, הצטלמה ל'ווג' ול'Elle', והונצחה בעירום על ידי הצלם הנודע טרי ריצ'רדסון — מותגי האופנה המקומיים העדיפו להיצמד לפרצופים המוכרים של בר רפאלי ואסתי גינזבורג. סתיו סטרשקו הייתה מאתגרת מדי וסירבה להעניק להם הנחת סלב.

     

    בסוף 2016 החליטה לקלף עוד עלה, ופירסמה פוסט שבו ביקשה שמהיום והלאה ייפנו אליה כאישה. בראיון ל'ידיעות אחרונות' היא הגדירה את עצמה טרנסג'נדרית והצהירה שמעתה תפעל להציף את בעיות הקהילה שנמצאת בתחתית פירמידת המגדר.

     

    אם דנה אינטרנשיונל סדקה את תקרת הזכוכית בשנות ה־90, סטרשקו (25) מנפצת אותה לגמרי. עכשיו היא מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי אופיר על הופעתה המרגשת בסרט 'הנשף' בבימוי שרון מימון וטל גרניט ('מיתה טובה'). הסרט עוקב אחרי שלוש תלמידות תיכון בירושלים שיעשו הכל כדי למצוא מימון לניתוחים פלסטיים בלי ידיעת ההורים, ובכך, הן מאמינות — ישיגו דייט לפרום. עדן, הדמות שמגלמת סטרשקו, היא נערה יתומה מאם שמסתירה את זהותה הטרנסית. כאשר הסוד מתגלה היא הופכת למושא ללעג ולהתעללות מצד בני הכיתה.

     

    "ההסבה למשחק לא הייתה קלה". בסרט 'הנשף'
    "ההסבה למשחק לא הייתה קלה". בסרט 'הנשף'

     

     

    "רציתי להיות שחקנית הרבה זמן", היא מספרת. "ההסבה מדוגמנית לשחקנית לא הייתה קלה עבורי. הייתי צריכה לעבוד שעות כדי לדייק את הדמות. העבודה הקשה משתלמת. המועמדות נותנת תמריץ לעוד".

     

    פעם ראשונה בישראל שבחורה טרנסית מועמדת לפרס.

     

    "אני גאה בזה בטירוף. אני מועמדת כשחקנית! אני זוכרת שהייתי מועמדת בטקס פרסי האופנה לפרס דוגמן השנה. באתי לסוכנת שלי אלינור שחר ואמרתי, 'בשנה הבאה: דוגמנית השנה'. עכשיו הבקשה שלי הוגשמה פי כמה. עבורי זה אמנם הישג אישי שלא ייאמן, אבל עבור הקהילה זה משהו אפילו גדול יותר, אבן דרך".

     

    סקרלט ג'והנסון לוהקה לאחרונה לסרט חדש שבו היא מגלמת טרנסג'נדרית. בקהילת הטרנס בארה"ב נמתחה עליה ביקורת שהסכימה לקבל את התפקיד, כי בכך היא לוקחת הזדמנות משחקניות טרנסיות, שגם ככה מודרות.

     

    "טל ושרון רצו ללהק טרנסג'נדרית לתפקיד. במשך כמה חודשים הם ראיינו הרבה טרנסיות, אבל לא מצאו שחקנית מתאימה. הם כמעט ויתרו על הפרויקט, עד שראו אותי בטלוויזיה וזימנו אותי לאודישן. הם לא רצו שסיסג'נדרית — אישה שיש תאימות בין המין הביולוגי שלה למגדר — תשחק טרנסית ותקבע את הדימוי הישן. גם בעיניי חשוב שטרנסיות ישחקו טרנסיות".

     

    למה זה כל כך חשוב?

     

    "כי במצב הנתון הקהילה הטרנסג'נדרית מוחלשת. בשביל לשפר את מצבה, שחקן שמגלם דמות של טרנס חייב להיות אותנטי, להביא את כל הניואנסים והמורכבות של המצב הזה. אחרת יש סכנה שבלי הדיוק, הסטריאוטיפ יתחזק. אם המצב של הקהילה לא היה כל כך קשה, וטרנסיות לא היו סופגות כל כך הרבה השפלות, אפשר היה להכיל משחק לא מדויק. כרגע חיזוק של סטריאוטיפים עלול לגבות מחיר".

     

    אבא שלך ראה אותך על המסך?

     

    "עבורו השינוי שעברתי יותר קשה, אבל הוא אוהב ומקבל אותי. אני בטוחה שאם אזמין אותו לפרמיירה, הצלמים ימצאו אותו".

     

     

    × × ×

     

    המתח בין הסתרה וגילוי ליווה את סטרשקו כל חייה. היא נולדה כתינוק זכר באוקראינה ובגיל שנתיים עלתה לארץ עם משפחתה. הוריה התגרשו כשהייתה בת חמש, אמהּ התחתנה שוב, ויש לה שתי אחיות למחצה. "גדלתי בשכונת רמת עמידר ברמת־גן, ילד עדין עם שיער ארוך שלא מתערבב עם שאר הילדים בספורט, אלא אוהב לצייר. בשנים האלו לא ממש ידעתי מה אני בדיוק מסתירה. הייתה לי את הזיקה לארון של אמא שלי ולחפצים נשיים. הבנתי שזה חריג, אבל לקח זמן עד שהבנתי שזה לא משחק או תחפושת, אלא מי שאני. הרגשתי שאני נמשכת לבנים, אבל עדיין ניסיתי למצוא חברה. בסביבה הקרובה שלי לא היה אף אחד שיסביר לי מה זה הומו".

     

    יש תחושה שהיום כל נער ונערה יכולים לקבל מידע וסיוע.

     

    "לא בכל מקום יש מודעות, אני עדיין שומעת על תלמידים בתיכון שחווים אלימות על רקע הנטייה המינית שלהם. אני מסתובבת ברחוב ושומעת ילדים צועקים: 'הומו, קוקסינל'. נערים ונערות כותבים אליי ומשתפים אותי בחוויות הקשות. כמה קשה להורים שלהם לקבל אותם. הורה הטרוסקסואל מביא ילד לעולם, והתקווה שלו שגם הילד יהיה הטרו. ואם זה לא כך, הוא מכחיש. מסע ההכחשה נמשך גם כשהנער מספר להורים. אומרים לו, 'זה יעבור לך'. גם אני שמעתי את המשפטים האלו".

     

    ואז?

     

    "עד גיל 16 הסתרתי את האמת שלי, הייתי מתלבשת כילד לכל דבר. המפגש האמיתי עם עצמי היה בחדר שלי, כשאף אחד לא ראה. כשהתחלתי להאריך את השיער, אמא שלי הייתה מבקשת ממני להסתפר. הייתי מתבאסת ומאריכה שוב. בגיל 15 אמרתי: לא מסתפרת יותר. חוררתי את הפנים שלי בעגילים, לבשתי סקיני ג'ינס, חולצות רשת. במסווה של ילד גותי שמסתובב בכיכר דיזנגוף וישן מדי פעם על הספסלים, הסתרתי את האישה שבי".

     

    ההורים שאלו שאלות?

     

    "אף פעם לא. חשבו שזה מרד נעורים. הם ראו את כל החברים הגותיים שלי עם העגילים, לא אהבו את זה, אבל זה לא סימן להם איפה אני באמת. רק כשהתחלתי לדגמן סיפרתי לאמא שלי על המשיכה המינית שלי. עם צילומים בלוק של בת, אי־אפשר היה להסתיר".

     

    ככל שהחצינה מראה נשי יותר, זכתה לתגובות קשות יותר מהסביבה. "בגיל 15 ישבתי עם חברים בגן מאיר. נכנסתי לשירותים של המרכז הגאה. פתאום הגיע משום מקום בחור גדול, פאנקיסט כזה, הכניס לי אגרוף לפרצוף, שבר לי את השן ונמלט. זה היה רגע של אימה. לא היה מי שיגן עליי. לא הבנתי למה, מה עשיתי לו רע. התקיפה הזו ליוותה אותי תקופה ארוכה".

     

    ובבית הספר?

     

    "פעם אחד התלמידים נתן לי כאפה על הראש. קמתי ורדפתי אחריו. הלכנו מכות. בסוף הוא היה על הרצפה ובעטתי בו. פה ושם המשיכו לזרוק: 'הומו', 'קוקסינל'. הייתי בשבילם הילד השחיף שיושב בצד. נחנח. לא מתאמן. המראה שלי גרם להם לראות בי מישהי חלשה. פשוט ספגתי והמשכתי. לא סיפרתי להורים, לא רציתי שהם יתחילו לשאול שאלות. אולי היו עוד מקרים שהדחקתי".

     

    מה עובר בראש ברגעים כאלו?

     

    "טרנסיות הן נשים מאוד חזקות. כולנו עוברות דברים קשים. עם הזמן את מתחשלת, עוטפת את עצמך בשריון. היום משפטים כאלו כבר לא יערערו אותי. היום אם אראה דברים כאלו מול העיניים, לא אתן לזה להתרחש. גם אם אפגע בדרך. אבל הסיפור שלי הוא כלום לעומת סיפורים קורעי לב שעוברות טרנסיות אחרות מול המשפחות שלהן. עם אלימות וזליגה למעגל הזנות".

     

    בשעה שטרנסיות רבות נאלצו להילחם בגוף, להעלים כל סממן זכרי, בזכות הנתונים הטבעיים המאבק של סטרשקו היה קל יותר. "אני מרגישה מאוד בת מזל", היא אומרת בכנות. "יש לי את הפריבילגיה שאני דומה לאישה. כשהתחלתי להאריך שיער ולהתלבש כאישה, היה לי קל. לא הייתי צריכה לעבור שום שינוי פיזי חיצוני כדי שהחברה תראה בי אישה. כשאני הולכת ברחוב, אנשים שלא מכירים את הסיפור שלי, לא יידעו לעולם שאני לא אישה. טרנסיות שנולדו עם מראה יותר גברי צריכות לעבור שינויים מטורפים — ניתוחים בפנים, בגוף, דברים שדורשים הרבה כסף וכוחות נפשיים עצומים. במקום שאנשים יבינו שהתהליכים גם ככה קשים, הם מקשים עוד יותר, מחזקים את השנאה העצמית. זה נורא. אתה נותר לבד. אין לך כתף להישען עליה. אני כל כך רוצה שהשינוי יגיע ותהיה פתיחות וקבלה".

     

    כלומר, את רוצה שטרנסיות ירגישו טוב עם עצמן גם אם הן לא נראות מאוד נשיות?

     

    "זה בסדר גמור שטרנסית שרוצה לעשות ניתוחים תעבור אותם בשביל עצמה, אבל הרבה פעמים היא עושה את זה רק כדי להתאים את עצמה לחברה. זה מאוד עצוב. היא לא עושה את זה כדי שיאהבו אותה. למה שלא יאהבו אותי כמו שאני, עם מי שיש או אין לי? ברגע שתעשי את השינוי, אין דרך חזרה".

     

    היה לך מודל יופי?

     

    "בתור ילד לא ראיתי את עצמי כיפה. בכלל, אני נגד מודל יופי. כולנו צריכים לשאוף ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו. המודל שלי אלו נשים חזקות, שלוקחות את גורלן בידיים שלהן. היום אני עושה ספורט כדי שיהיה לי יותר טוסיק, אז הנה, גם אני מושפעת בצורה מסוימת מהחברה".

     

    ניתוח?

     

    "אני לא רוצה לעשות ניתוח. לא בא לי. לא רוצה להתאים את עצמי לתבניות של החברה שחושבת שאישה זה ציצי ותחת. אלה לא תבניות אמיתיות, ויש אנשים שחיים מחוץ להן. אנשים לא מבינים שזכר ונקבה זה אמנם המין שנולדנו איתו, אבל גבר ואישה אלו תפקידים חברתיים שהחברה מלמדת לקחת על עצמנו".

     

    הורמונים?

     

    "התחלתי לקחת. כרגע אני שלמה עם המראה שלי. אני מסתכלת על עצמי ורואה אישה, לא משנה מה האיברים שלי. אבל לא הייתי רוצה שבעוד עשר שנים אראה את ההתבגרות שלי בצורה זכרית. אני בת 25 ואם אחכה עם ההורמונים לגיל 30, זה יהיה מאוחר מדי".

     

    את מבחינה בהבדל מאז נטילת ההורמונים?

     

    "השומן מתחלק אחרת בגוף. הירכיים מתחילות להתעבות. העור נהפך לחלק יותר. ואני מאוד רגשנית. שמחה מאוד ואז בוכה מדברים קטנים. ומתעצבנת. כאילו אני במחזור. אבל בכללי, אני הרבה יותר שמחה, ואנשים מרגישים את זה. פונים אליי ברחוב ואומרים, 'את נראית יפה מיום ליום, את נראית מאושרת מיום ליום'. וזה ככה. אין לי מחסומים עם עצמי. יודעת לקבל את עצמי. ולא משנה מה שיש לי בין הרגליים, אני אישה. אולי אני אעשה את הניתוח, אולי לא. אולי אעשה בעוד חודש, אולי אף פעם. וזה לא עניינו של אף אחד".

     

    × × ×

     

    גם אם זכית במועמדות לפרס אופיר או הצטלמת ל'ווג', כשאת נפגשת עם אופירה וברקוביץ', יזרקו אותך מאה שנים לאחור, וינופפו בסטריאוטיפים הכי נחותים במאגר. בינואר שעבר התראיינה סטרשקו בתוכנית והומטרה בשאלות חודרניות ובוטות. לאחר השידור היא פירסמה פוסט וסיפרה כי הוטרדה. כשאסייג הוזמנה כעבור כמה חודשים להנחות את מצעד הגאווה, גורמים בקהילה דרשו שהיא תתנצל על אותו שידור מבזה. בסוף אסייג ויתרה ולא עלתה על המשאית.

      

    גילית קוזבה
    גילית קוזבה

    "לא עשיתי תחקיר מקיף על 'אופירה וברקוביץ'' לפני שהגעתי לתוכנית", אומרת סטרשקו. "ראיתי ראיונות שלהם עם דוגמניות אחרות - והם פירגנו להן. החיכוכים בשידור באו כאשר הם התעמתו עם אורח שעשה משהו לא טוב או סחב שערורייה מדוברת. אני לא עשיתי שום דבר רע. חשבתי שאבוא לדבר על הקריירה שלי והם שאלו על האיברים הפרטיים שלי. לא העליתי בדעתי שזה מה שאקבל". והרגשת מוטרדת?

     

    "כשאתה שואל מישהי איך היא מקיימת יחסי מין עם גברים כשהיא לא עשתה ניתוח לשינוי מין, זו הטרדה. וכשזה משודר לכל המדינה, זו הטרדה פומבית. הם השפילו את עצמם. הסתכלתי על ברקוביץ' ושאלתי אותו למה התכוון המשורר. זה מפחיד, יש אנשים שיאמצו את הנרטיב והשפה הזו. אבל מה? יש אלוהים. יש קארמה".

     

    אבל ברקוביץ' מילמל איזו התנצלות.

     

    "ומה קרה חודש לאחר מכן כשבל אגם הגיעה לשם? הוא פתח את הראיון ב'היי ניסו, מה קורה'. הדבר הכי נוראי ונבזי לעשות לטרנסית זה לפנות אליה בשם הזכרי שלה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את בל אגם והיא התייחסה אליו בנימוס ובעדינות. הוא חתיכת אידיוט, חתיכת אפס".

     

    יש שאומרים שההופעה בתוכנית בעצם הועילה לך.

     

    "את אופירה וברקוביץ' אני לא צריכה, טפו־טפו־טפו יש לי קריירה שעבדה טוב לפני התוכנית, ותעבוד טוב אחריה. הדבר הכי טוב שיצא מהתוכנית שהחלק השפוי בעם היה בצד שלי וקרא את התגובה שכתבתי".

     

    את מסכימה שאופירה לא הייתה צריכה להנחות את המצעד?

     

    "לא היה לי קשר לזה. עם או בלי אופירה, ראוי שמי שינחה את הטקס יהיה דמות מהקהילה. יש לנו מספיק אנשים טובים. אם היא הייתה מנחה לצד מישהו מהקהילה, הייתי מפרגנת לה בכיף".

     

    מעבר לסגנון הבוטה של ברקוביץ', יש אנשים שבאמת רוצים להכיר צדדים שונים בחיים שלכן.

     

    "אנחנו חיים בעידן האינטרנט. אם אתם באמת רוצים להבין מה עובר עלינו — תקראו. הסקרנות שלכם לא נותנת לכם רשות להיכנס לנו לתחתונים. מילא אם הייתה בינינו חברות קרובה ואינטימית, אבל מי אתה אייל ברקוביץ'. אתה לא מכיר אותי, אני לא מכירה אותך. וואט דה פאק. יותר מזה, בכל שיחה עם טרנסג'נדרים מיד נכנסים לך לתחתונים, כאילו אין עשרות נושאים אחרים לשאול. זה מגמד אותך, הופך אותך לאובייקט מיני".

     

    איך את מסבירה את הסקרנות הזאת?

     

    "גבר ששואל טרנסית אם עברה ניתוח או לא, מקווה בליבו שכן יש לה משהו. שהיא לא חתכה. למה? הם פשוט רוצים את זה".

     

    אופס.

     

    "בדיוק כמו השורה הזו בשיר של עומר אדם 'הבנות בתאילנד הן לא באמת בנות'. כאילו הגברים שנוסעים לתאילנד באים לחפש בנות שהן כן באמת בנות".

     

     

    × × ×

     

    את החופש האמיתי היא מרגישה מעבר לים. "בניו־יורק אני יכולה לצאת לרחוב עירומה עם חוטיני ופלסטר על הפטמות ולאף אחד לא אכפת. זו אחת הסיבות שהרגשתי שם בבית. נותנים את החופש. קיבוץ גלויות של עמים, קבוצות אתניות ומגזרים, שפויים ולא שפויים".

     

    אבל רוב הזמן את כאן.

     

    "לאחר צילומי הסרט נסעתי לעבוד באירופה ובניו־יורק, אבל לפני חצי שנה סבא שלי חלה. ידעתי שאלו יכולים להיות הרגעים האחרונים שלו, ורציתי להיות שם. אני מאוד קשורה אליו. ארבעה חודשים הייתי צמודה אליו. נדדתי בין הקרנות של הסרט לבתי חולים. קשה לי להאמין שהוא לא איתנו. אדם מדהים, קיבל אותי כמו שאני. תמיד אוזן קשבת. כילדה, כשאמא שלי עבדה מחוץ לבית, הייתי אצלו והוא גידל אותי. לפני 13 שנים הוא התחתן שוב, ואשתו הפכה לחלק מהמשפחה. אני מאחלת לעצמי אהבה כזו כשאגיע לגילאים האלו".

     

    בינתיים, בישראל, היא יכולה רק לחלום על קבלה אמיתית, ללא תנאים. בסוף אחת ההקרנות של 'הנשף' יצאו שתי נשים מבוגרות מסינמטק תל־אביב ואחת אמרה לשנייה: "הוא דוגמן מאוד מצליח בניו־יורק". "בשביל מה הן ראו את הסרט?" סרטשקו צוחקת בכאב. "אנשים באים אליי ואומרים, 'סתיו אתה עושה תפקיד מדהים, כל הכבוד לך'. ואני עומדת שם עם איפור, שמלה, עקבים — מה לעזאזל אני צריכה לעשות יותר כדי שתבינו שאני רוצה שיתייחסו אליי כאישה. ויחד עם זה קשה להאשים אותם. רוב המדינה הכירה אותי ב'האח הגדול' כסתיו הדוגמן וקשה לה לקבל את השינוי. בחיים לא חשבתי שאצטרך לצאת פעמיים מהארון".

     

    חולמת על קמפיין למותג אופנה ישראלי גדול?

     

    "קמפיין לחברה גדולה בישראל זה יפה. גדלתי בעולם הדוגמנות, הוא מפרנס אותי, ועכשיו אחזור לניו־יורק להמשיך לדגמן. אבל מה שיעשה אותי מאושרת זה הצעות משחק נוספות. זה הרבה יותר גדול עבורי מאשר להימרח על פוסטר באיילון".

     

    בחודש שעבר הוזמנה לשאת דברים בטקס לזכר נרצחי הברנוער. "זו הייתה הפעם הראשונה שנאמתי על במה. גימגמתי קצת בהתחלה. אבל היה מרגש. הקהל, שרובו הורכב מבני נוער, חיבק אותי".

     

    איפה את בדיון על חוק הפונדקאות?

     

    "בעיניי פונדקאות זה לא ניצול. הנשים יודעות מה הן עושות. לא כופים עליהן. אם לא ייתנו לי, אמצא דרך להיות אמא. אני מאוד רוצה ילדים במסגרת זוגיות, אבל אם לא אמצא אהבה בעוד עשור ארצה לעשות את זה לבד".

     

    כדוברת גאה של קהילת הטרנסיות, סטרשקו לא חוששת לפתוח מגירות שאחרות מעדיפות לנעול. למשל, העובדה שכל כך הרבה נשים טרנסיות נשאבות למעגל הזנות. "זה נוראי, אבל ברור למה זה קורה: אם המשפחה זרקה אותך, ברחוב מתנכלים לך, עוד ועוד דלתות נסגרות בפנייך ואת כלואה במצב שבו את חייבת לעשות את השינויים האלה בגוף — אין לך לאן ללכת. החברה אשמה שהנשים האלה הגיעו לאן שהגיעו, ואז לוקחת את הסיטואציה הקשה הזו כעוד סיבה למה הטרנסיות לא בסדר. מי שנמצאת במעגל הזנות, זה רק כי החיים הביאו אותה לשם".

     

    alonihadar@hotmail.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 28.08.18 , 21:12