ערן רז, 50, כורם במקצועו, רק רצה לטעת כרם משלו ולגדל את הענבים שמהם יעשה יין. הוא נולד בכפר ביל"ו, נכד לחלוצים שהגיעו הנה "צד אחד מרוסיה וצד שני מסוריה", עבר אחרי נישואיו למושב מטע ועיבד שם את כרמי היין של המושב עד שיצא לחפש מקום מתאים לכרם משלו.
זה היה לפני 12 שנה. הוא החל ברמת הגולן וירד דרומה. בכל אזור מדד את הטמפרטורה בלילה, את הטמפרטורה ביום, שלח את הקרקע לבדיקות, חישב וסיכם וקבע שהמקום הכי נכון לו הוא אזור נחל צין, מעט צפונית למצפה רמון. 800 מטרים מעל פני הים, קר בלילה, חם ביום, ו"קרקע מעולה לגידול נשירים בכלל וגפנים בפרט".
הוא החל את מסלול האישורים בעיר שבה גם החליט להשתקע, קבע פגישה עם ראש העיר (דאז) והגיע בשעה היעודה כדי לגלות שהראש שכח, או מצא עניין אחר לעסוק בו, ולהבין שזה לא הולך להיות לו קל. "לא שמישהו התנגד", הוא אומר, "רק שיד ימין לא ידעה מה עושה יד שמאל", והוא נקלע למבוך ביורוקרטי מתיש.
שלוש שנים חיזר אחר הפתחים, מעוזר שר לעוזר שר, בתום השנה השלישית הודיע שהזמין שתילי קברנה סוביניון, ובט"ו באב, המועד האחרון בשנה, נטע 30 דונם, ורק אז קיבל את כל האישורים. וכך, בקיץ 2007 העלה טרקטורים על השטח, סיקל וחרש, חפר ונטע, ואחר כך הלך עם הניירת למקורות וביקש חיבור. אמרו לו: "אנחנו לא עובדים לפי לוח הזמנים שלך, זה ייקח עכשיו שנתיים". רז לא ויתר, התחבר לקו של חוות האלפקות, משך משם מים, פרס רשת של טפטפות וחיכה שמקורות ישלימו את התהליך.
שבועיים אחר כך, כשהגיע לכרם בשעות הבוקר המוקדמות, גילה שמישהו חתך את הגדר, ו־30 גמלים אוכלים לו את החלום. הוא הצליח להבריח אותם, וכשניסה לברר למי הם שייכים, הפנו אותו פקחי הרשות לאחד הבדואים בסביבה. "הוואדי הזה שלי", אמר לו הבדואי, "ואת הניירות אתה יכול להחזיר למי שנתן לך אותם". "מה אתה רוצה שנעשה?" אמרו לו שני השוטרים בתחנת מצפה־רמון. "שנשמור בלילה על המטע שלך? גם ככה יש לנו 5,000 איש על הראש". אז ביום הוא עבד, בלילה שמר, ומתחת לכוכבים שאל את עצמו אם נפל על הראש, ומה הוא עושה כאן בכלל. בין לבין, כששב הביתה לכמה שעות, פירק ולקח איתו את מחשב ההשקיה, את השיברים ואת הברזים.
וסירב להישבר. גם לא כשלילה אחד עצרה לידו טויוטה לבנה, ושני בדואים הציעו לשמור לו על הכרם תמורת 3,000 שקל לחודש. "גם אם תשרפו לי כל לילה את המטע", אמר להם, "אני אשתול אותו למחרת בבוקר". וכך היה: הם חתכו ושברו והרסו, והוא נטע וחידש ושיקם. בשלב הזה בדיוק, כשחרק שיניים ועמד להתפוצץ כשבמשטרה הודיעו לו שהתלונות שלו נסגרו "מחוסר עניין לציבור" – נחלצו לעזרתו מתנדבי ארגון "השומר החדש". הם הגיעו לילה אחר לילה אחר לילה, ובפעם הראשונה היה לו ברור שיישאר שם. ולא רק הוא: גם עוד 22 משפחות ממצפה רמון, שהחליטו להצטרף אליו ולטעת בשטחים הצמודים אליו גפנים וזיתים. מה שהתחיל עם 30 דונם קברנה סוביניון צמח לכרם ענק, חלקה גובלת בחלקה, כתם ירוק, ענק, בתוך הנוף הצהוב של הר הנגב. 800 דונם של ענבי יין ועוד כמה עשרות דונמים של מטע זיתים.
ואלס עם בציר
בין כרם לכרם מקיים שם הארגון, זו השנה השנייה, את פסטיבל הבציר. לפני כשנה הגיעו אליו כ־400 איש, השנה הגיעו כבר כ־1,000 איש, ואם להסתמך על הניסיון המצטבר בפסטיבל המסיק, שנערך כל שנה בסוכות ומושך אלפי אנשים - זה גם מה שיקרה בשנה הבאה ובזו שאחריה.
מאות משפחות, צעירים ובני נוער, השתתפו באירוע. הם התמקמו באוהלים, בשקי שינה, עם ובלי מזרנים, בתוך הפוך הרך של אדמת הלס שלא היה לאן לברוח ממנו, בשטח שהוכשר עם מקלחות ושירותים ניידים, ברזייה וסככות צל שבהן התקיימו הפעילויות. עיקר הבציר היה בכרם של ערן רז, אבל לא רק, והוא נמשך כל יום משש אחר הצהריים ועד החושך, עד שהשמש נעלמה לגמרי, אחרי שצבעה בוורוד רך, שהלך והשחיר, את שולי הגבעות. עד שכולם התכנסו חזרה למאהל הגדול, שבינתיים כבר התבשלה בו ארוחת הערב, והתארגנו לערב שירה לתוך הלילה.
ואז, מחמש עד שמונה בבוקר, 40 טון של ענבי יין מתוקים, כל כך מתוקים שגם שכבת הלס שעליהם לא מצליחה לפגום בטעמם, נארזו לתוך ארגזי פלסטיק גדולים, שחבורה גדולה של מתנדבים פיזרה בין הבוצרים ואספה לתוך עגלת הטרקטורון שעבר בין השורות.
"מתנדבים של השומר החדש פועלים כאן כל השנה", אומר עקיבא יעקובוביץ, מנהל הפסטיבל, שהכניסה אליו הייתה בחינם, "אבל האירוע מעניק הזדמנות למשפחות מכל הארץ להגיע הנה, לקחת חלק בפרויקט, ליצור קשרים חדשים והיכרויות מפתיעות. מרגש לראות איך הפסטיבל הזה כמעט שילש את עצמו בתוך שנה, ועד כמה המשפחות שמגיעות הנה לא רק מתחברות לרעיון, אלא מתמכרות לאהבה הגדולה שעולה ממנו".
"זוהי הזדמנות להוציא את הילדים מהמסכים ולהביא את כל המשפחה למקום הזה", אומר שלמה למפרט, מנהל תוכנית "מתחברים לאדמה" של השומר החדש, "אין כמו לינת קמפינג ועבודת בציר לפנות בוקר בשביל להתחבר לערכים החשובים שלנו כאן בארץ".
"ציונות? כן, זו ציונות, ציונות במיטבה", אומר רז, ששם החיבה שלו הוא ננה, וזה יהיה גם שם היקב שהוא מקים וייפתח בעוד כשנה בכניסה למצפה רמון. בינתיים הוא שוכר מקום ביקב אחר ומייצר שם את יין המותג שלו. "אני ממשיך את מה שהסבים והסבתות שלי התחילו, ומבחינתי זו זכות גדולה להגיע לאזור שהחקלאי האחרון בו היה לפני 1,600 שנים - כורם ביזנטי שאני הולך בדרכיו ומשתמש בחלקות החקלאיות שהוא הכשיר אז".
הוא גר בעיר ומגדל בה, יחד עם שחר אשתו, שישה ילדים, שכולם לומדים במערכת החינוך של מצפה רמון, "מערכת חינוך מצוינת", מעסיק באופן קבוע תושבים מהעיר בעבודות הכרם ומוציא כל קיץ כ־70 אלף שקל כדי לשלם לתיכוניסטים שבאים לבצור את הענבים שלו.
"'השומר החדש' הוא אחד הארגונים היותר מרגשים שקמו כאן בעשור האחרון", מסכם רז. "המסר העולה מהפעילות שלו הוא שאנשים צריכים לקחת אחריות על החיים שלהם. וכשהם עושים את זה יחד עם נתינה ענקית, החיים באמת נפלאים". n
