ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מקיין במהלך הקמפיין שלו לנשיאות. "אנו מסתתרים מאחורי חומות במקום למוטט אותן", כתב בדברי פרידה שפורסמו אחרי מותו
    המוסף לשבת • 30.08.2018
    ללכת שבי אחריו
    בביקור בכלא בהאנוי, שבו עונו אסירים בכלובים קטנטנים, אפשר להבין מאיפה צמחה אגדת ג'ון מקיין | השבוע האגדה הזו הגיעה לסיומה, ואמריקה כולה - מלבד טראמפ - נפרדה בכבוד מהסנאטור שהפך לקול המוסרי שלה | רק הצלקת מווייטנאם, מספרים ישראלים שפגשו אותו, מעולם לא הגלידה | "כל חייו", אומר נתן שרנסקי, "הוא הצטער על מכתב שכתב שם לדרישת שוביו"
    אורלי אזולאי

    לתוך אגם טרו־באי, בפאתי האנוי, משתקפים גורדי שחקים נוצצים שנבנו על הריסות העיר שהחריבו האמריקאים במלחמה הארורה ההיא. כלות צעירות לבושות לבן מגיעות ביום כלולותיהן להצטלם עם פרחים ביד על רקע המים, באווירה פסטורלית. אין פה זכר לאימה ולתופת שבה חיו ובגרו אמהותיהן וסבתותיהן, כשהצפון נלחם בדרום ומפציצים אמריקאים שיטחו את בתי הספר, את בתי החולים, את גני הילדים וגם את מרבית בתי המגורים במרחב העירוני.

     

    בשולי האגם, בין רציף הכלולות לפגודה המאדירה את בודהה, הניחו השלטונות אבן שעליה חקוקים פרטיו של ג'ון מקיין. בנקודה הזו בדיוק הופל מטוס הקרב שלו בעיצומה של המלחמה: 22 פעמים הוא הגיח, הפציץ וחזר בשלום לבסיסו. ביום ההוא, ה־26 באוקטובר 1967, פגע בו טיל בגיחה ה־23 שלו. מקיין, שהפעיל את כיסא המפלט והסתבך בפתיחת המצנח, נפל שבור ידיים ופגוע ברגליו לאגם - היישר לידיהם של עוברי אורח מקומיים שהתעללו בו, לפני שהעבירו אותו לצבא צפון־וייטנאם. הוא הוחזק בידיהם ועבר עינויים קשים מנשוא במשך חמש וחצי שנים עד ששוחרר.

     

    על שפת האגם בהאנוי, שלא בטובתו ומבלי שכיוון לכך, החל ג'ון מקיין לבנות את סיפור חייו שהפך אותו למנהיג נערץ, גיבור מלחמה, האיש שאמריקה אהבה לאהוב גם בחייו וגם במותו. אומה שלמה ספדה לו במילים גבוהות, בדמעות, בצער של פרידה מאדם שרבים בארצות־הברית רצו להיות כמותו: גבר לבן, פטריוט, עומד על דעתו, שובר מוסכמות אבל לא יותר מדי, נועז פוליטית אבל במידה. ג'ון מקיין, סנאטור ומועמד לנשיאות, קנה לו שם של מי ששוחה נגד הזרם, אולם הקריירה הפוליטית שלו הייתה בסך הכל הליכה בתלם של הימין.

     

    הוא היה בשר מבשרה של המפלגה הרפובליקנית והממסד שלה, עם טוויסט ליברלי קטן בנושאים כמו הפלות ונישואי הומואים. ובעיקר: לקול המוסרי שהשמיע נגד עינויים - שהופעלו בעיקר במהלך ממשלים רפובליקנים - הקשיבו כי הוא בא משם. לא הייתה שיטת עינוי שלא הופעלה עליו. פעמיים אף ניסה להתאבד בכלא, אבל ברגע האחרון מנעו זאת סוהריו.

     

    הכלא "האנוי הילטון". שיעשע את האסירים בחיקויי מרלון ברנדו
    הכלא "האנוי הילטון". שיעשע את האסירים בחיקויי מרלון ברנדו

     

    אבל מקיין גם היה הדבר הכי רחוק מפציפיסט. כסנאטור הוא האמין, כמו כל הצמרת הרפובליקנית, שארה"ב צריכה להנהיג את העולם, להפיץ דמוקרטיה, וכשצריך להפעיל את המקל הגדול ולא רק לחלק גזר. הוא היה בעד המלחמות באפגניסטן, בעיראק, הוא היה גם בעד להפציץ את איראן ואת סוריה.

     

    לא רחוק מהאגם שלתוכו נפל עם מטוסו, נמצא הכלא שבו הוחזק עם שבויים אחרים, הכלא שאותו עד היום מכנים האמריקאים "האנוי הילטון". לפני חודשיים סיירתי שם במסגרת נסיעה לווייטנאם שבה ניסיתי להבין את המלחמה ההיא, שגבתה חיים של כמיליון וחצי וייטנאמים ועוד 58 אלף חיילים אמריקאים. לתהות למה בעצם יצאו האמריקאים למלחמה בחבל ארץ שלא איים עליהם, המרוחק יותר מ־12 אלף קילומטרים מהמולדת שלהם. הסבר חלקי הוא היבריס, ואימה אובססיבית מהקומוניזם. לאורך שנים, שרי הגנה ונשיאים הסתירו מהציבור האמריקאי את חוות הדעת המקצועיות שלפיהן לא ניתן לנצח במלחמה הזאת. הם ידעו שהווייטקונג עושה להם בית ספר. הם שיקרו ונתנו מצג שווא שלפיו רק אם יגדילו את הנוכחות יוכלו להגיע לניצחון. אומה אמריקאית שלמה יצאה שרוטה מהמלחמה הזו.

     

    גם ג'ון מקיין יצא ממנה שרוט וחבול, ולא רק פיזית. הוא עצמו העיד על כך. "הדבר שהיה לי הכי קשה בשבי, זה הקטע שבו הכריחו אותי לכתוב הצהרה שאני פושע מלחמה ושהמלחמה של האמריקאים היא מלחמה פיראטית", סיפר לי מקיין בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" לפני מספר שנים. "וזה בלי לדבר עדיין על העינויים הקשים מנשוא. שתי הידיים שלי היו שבורות. הייתי כולי פצוע. אלו דברים שלא יעזבו אותי עד יומי האחרון".

     

    הרצפה עקומה

     

    נפגש עם הנשיא ניקסון בשובו מווייטנאם
    נפגש עם הנשיא ניקסון בשובו מווייטנאם

     

    ביקרתי בכלא, ב"האנוי הילטון" שהפך למוזיאון. כבר בכניסה אפשר להבחין בדמיונם היצירתי והאכזרי של המענים: מונחים שם, כמו בערימת גרוטאות, כמה כלובים. אורכם מטר וחצי, רוחב פחות ממטר. "כלובי הנמר", כך הם מכונים. בתוכם היו דוחסים חמישה־שישה אנשים ומניחים אותם בחום לוהט תחת השמש למשך שעות ארוכות. בני המזל היו אלו שהונחו למטה, ומעליהם אסירים אחרים. לפחות בשרם של הראשונים לא נחרך בשמש.

     

    מקיין לא הונח בכלוב כזה, כי הוא היה שמור בעיקר לשבויים דרום־וייטנאמים, אבל מה שעשו לו היה אכזרי לא פחות. הצינוק שאליו הובל מדי פעם היה מעין כוך שרצפתו בנויה בשיפוע. ראשו הונח בקצה הנמוך ורגליו חוברו לחלק העליון של הרצפה במסגרות פלדה. "זה היה כדי שהדם יזרום לו לראש. בצורה כזאת אי־אפשר להירדם", הסביר לי המדריך שליווה אותי לכלא הידוע לשמצה. "זאת הייתה שיטת עינוי ידועה. כשמקיין היה מותש אחרי לילות בלי שינה, היו מושיבים אותו אזוק לכיסא ובמכות על שברי גופו ניסו להוציא ממנו מידע. מקיין היה שווה זהב: הם היו גאים שהצליחו להפיל מטוס של בן ונכד של אדמירלים אמריקאים מהוללים". הוא כמובן היה יכול להפסיק את העינויים בכל רגע: הווייטנאמים רק התחננו לשחררו כדי להוריד את המורל של השבויים האחרים. שיבינו שדואגים רק לבנים של אדמירלים. מקיין סירב שוב ושוב, והשאר היסטוריה.

     

    במבואה של בית הכלא, בתור ארון זכוכית נוצץ, תלויה חליפת הטייס של מקיין ולצידה שתי תמונות שמספרות יותר מכל את הסיפור הווייטנאמי שלו: הרגע שבו מקומיים משו אותו מהמים, אחרי שהצליח בשיניו להתקין את חגורת ההצלה, והרגע שבו שוחרר מהכלא בהאנוי ויצא לחופשי. בכלא הזה לא מסופר הסיפור שהוא הצד השני של המטבע: איך לאורך המלחמה עינו האמריקאים, בעצמם, או באמצעות הדרום־וייטנאמים את לוחמי הווייטקונג מהצפון. כדי לראות זאת צריך להגיע לסייגון, היא הו־צ'י־מין סיטי. שם בסדרת צילומים במוזיאון המלחמה, אפשר לראות את נזקי ה"אייג'נט אורנג'", נשק כימי שבו ריססו האמריקאים את אויביהם וגרמו למוטציות בתינוקות, למוות בייסורים, ולבעיות רפואיות קשות, שעימן מתמודדים תושבי הכפרים המרוססים עד היום. את נזקי פצצות הנפאלם שהשליכו האמריקאים, את תמונותיהן של הנשים שעונו בדרך מיוחדת, על ידי החדרת נחש ארסי למכנסיים שלהן. עבור שני הצדדים הייתה זו מלחמה מקוללת.

     

    אלוף (במיל') גיורא רום יודע בדיוק מה עבר על מקיין. גם מטוסו הופל מעל אזור כפרי במצרים בתקופת מלחמת ההתשה והוא נלקח על ידי הכפריים ונמסר לשלטונות. בניגוד למקיין הוא היה "רק" שלושה חודשים בכלא, אבל עבר עינויים קשים לא פחות. לפני שנתיים הם נפגשו לראשונה בירושלים. "לשנינו היה סיפור דומה: אי־פתיחת מצנח ונפילה באזור כפרי. לא היינו צריכים הרבה מילים כדי להבין זה את זה", סיפר לי רום השבוע. "בעיקר דיברנו על מי שהיו בשבי והצליחו לחזור לאחר מכן למסלול חייהם". רום מסר אז למקיין את הספר שכתב על החוויה שעבר. "מאוד הערכתי שהוא הסכים להיפגש איתי", סיפר. "הוא לא היה חייב. מצד שני הוא ידע שאני לא רוצה ממנו דבר. הוא היה מאוד ממוקד בשיחה. סיפר על חוויותיו, אני סיפרתי על שלי. שנינו הבנו שהחיים הם בסך הכל רולטה".

     

    רגע השבי ב־ 1967 . המקומיים משו אותו מהאגם אחרי ששבר שתי ידיים ורגל כשנטש את המטוס
    רגע השבי ב־ 1967 . המקומיים משו אותו מהאגם אחרי ששבר שתי ידיים ורגל כשנטש את המטוס

     

    נתן שרנסקי הכיר את מקיין זמן קצר לאחר שהשתחרר מהכלא הסובייטי ב־1986, ומאז קיים עימו עשרות פגישות. בתחילת השבוע שעבר טילפן שרנסקי לבית הסנאטור באריזונה, בתקווה לדבר איתו בפעם האחרונה. אשתו סינדי ענתה לטלפון. הוא כבר היה תשוש מכדי לדבר. "הייתה בינינו כימיה", מספר שרנסקי. "עוד לפני ששוחררתי הוא היה בקשר עם אביטל אשתי. לאחר השחרור הגעתי לוושינגטון לפגישה עם מחוקקים. נפגשתי עם הרבה, אבל רק עם מקיין נשמר קשר רציף ומיוחד. היה לנו קל מאוד להבין את השני: הוא היה בשבי, אני הייתי בכלא כדיסידנט. חוץ מזה לשנינו היו דעות עצמאיות שלא תמיד הובנו על ידי החוג הפוליטי שלנו.

     

    "הוא היה ידיד גדול של ישראל: היו לו דעות מוצקות נגד מה שקורה בסוריה, מה שקורה באיראן. כשאובמה אמר כי שימוש בנשק כימי על ידי אסד הוא קו אדום, ולאחר מכן לא תקף, מקיין השמיע ביקורת קשה נגדו. הוא אמר שזו חובה מוסרית אמריקאית למנוע ממטוסים להמריא בסוריה. מקיין תקף אותו קשות גם על הסכם הגרעין עם איראן. אבל לא רק על נושאים מדיניים דיברנו. הוא סיפר לי על השנים בשבי. על העינויים שעבר ומכאן על המלחמה האינסופית שלו נגד מדיניות העינויים של ארה"ב. הוא ידע על מה הוא מדבר. הוא גם הבין לליבי על כך שסירבתי בעת שהותי בכלא לכתוב מכתב שבו אני מבקש שישחררו אותי על רקע הומניטרי. כל חייו הוא הצטער על מכתב שכתב ובו הודה בפשעי מלחמה כביכול שביצע. רק לאחר שחרורי נודע לי עד כמה פעל מקיין מאחורי הקלעים עבורי ועבור מתנגדי משטר אחרים. הוא היה אדם מיוחד במינו".

     

    שלושת הפרשים

     

    מלחמת וייטנאם הייתה החוויה המעצבת של מקיין בחייו הבוגרים, ובנתה את הסיפור שאותו מכר לציבור האמריקאי כבר כשנכנס לחיים הפוליטיים. אמריקה אוהבת גיבורי מלחמה פטריוטים, והוא עוד היה במדים לבנים של הצי. כל מילה שהשמיע מעל במה ציבורית הפכה אותו לקול של מוסר, של אדם שחזר מהתופת ועל כן מבקש לתרום למען עולם טוב יותר. "יש לך את כל הנכסים כדי להיכנס לזירה הלאומית", אמר לו הנשיא רייגן בעת המרוץ הראשון של מקיין לקונגרס ב־1982. "יש לך סיפור חיים, ואתה מספר הסיפורים הטוב ביותר שהכרתי". בין חבריו השבויים האמריקאים בהאנוי, קנה לו מקיין שם של איש שיחה מרתק: כדי להעביר את הזמן הוא היה מספר להם את תולדות העולם באופן הומוריסטי, לפעמים מתבל בהומור שחור, ולעיתים משחזר לפרטי פרטים סצנות מסרטיו של מרלון ברנדו שאותו אהב.

     

    חייל מארינס לשעבר מצדיע לארונו של מקיין. הנשיא התבקש לא להגיע
    חייל מארינס לשעבר מצדיע לארונו של מקיין. הנשיא התבקש לא להגיע

     

    המלחמה הזאת גבתה ממנו גם מחירים אישיים כבדים, ובין היתר מוטטה את הנישואים שלו. כשנפל בשבי היה מקיין נשוי לקרול שפ, דוגמנית בגדי ים. הוא אימץ את שני ילדיה מנישואיה הראשונים ויחד נולדה להם בת. אחרי ששב מהכלא בהאנוי, גילה שקרול עברה תאונת דרכים קשה: שתי רגליה רוסקו, היא נחבלה קשות בפניה ועד היום היא נושאת צלקות שקשה להסתירן. לתקופה מסוימת נעה רק על כיסא גלגלים, וגם עלתה הרבה במשקל. "זו לא האישה שהכרתי", אמר לסובביו.

     

    כעבור מספר שנים של חיי נישואים קפואים עד לא קיימים, הוא פגש אישה צעירה ממנו ב־18 שנה. בלונדינית, נאה, בת למשפחת מיליונרים. היא נפשה בהוואי עם הוריה, והוא ביקר שם במסגרת תפקידו כמתאם הפעולות בין הצי לקונגרס. השניים התאהבו, ואחרי כמה שבועות הגיש מסמכים לרשויות ובהם בקשתו להתגרש מקרול. קרול שבורת הלב אמרה בראיון נדיר לפני כמה שנים: "אני לא חושבת שהסיבה לגירושים זו המלחמה בווייטנאם, או תאונת הדרכים שלי. הוא פשוט היה גבר בן 40 ורצה להיות שוב בן 25".

     

    הוא וסינדי הנסלי, כיום מקיין, נישאו כמה שבועות אחרי הגירושים, ונולדו להם מאז שלושה ילדים. אליהם הצטרפה ברידג'ט, יתומה מבנגלדש שסינדי אימצה מבית יתומים שניהלה אמא תרזה. אך מקיין ממש לא היה קדוש. הרבה דברים נסלחו לו בשל עברו הצבאי. כשהחל לעבוד בעסקי הבירה של חמיו בפיניקס לתקופה קצרה בתחילת שנות ה־80, הסתבך כספית באופן שנוצר בסיס להעמידו לדין. עורכי דינו הצליחו להחליק זאת. אשתו, סינדי, הייתה מכורה בתקופה מסוימת למשככי כאבים ורכשה את התרופות באופן לא חוקי. גם פרשייה זו נחשפה והושתקה.

     

    וושינגטון הרשמית פתחה לרווחה את זרועותיה, תחילה בבית הנבחרים ואז בסנאט, ולאורך מעל שלושה עשורים של כהונה רצופה הפך הסנאטור מקיין לקול המוסרי של המפלגה הרפובליקנית, ובהדרגה גם למומחה הראשי שלה לנושאי חוץ וביטחון. הרפובליקנים הלכו סביבו על הבהונות: הם ידעו היטב כי כל דבר קטן מרגיז אותו. אולם הוא הצליח לרתק את בוחרי המפלגה, שהפכו אותו לנער הפוסטר שלהם.

     

    שרנסקי, רום וזלמן שובל. "הוא היה המשענת של ישראל בוושינגטון", אומר שובל
    שרנסקי, רום וזלמן שובל. "הוא היה המשענת של ישראל בוושינגטון", אומר שובל

     

    בשנת 2000 החליט להתמודד לראשונה לנשיאות אבל הובס עוד בשלב הפריימריז על ידי ג'ורג' בוש הבן. בשנת 2008 התמודד בשנית, והגשים חלום כשהפך למועמד מפלגתו, פסע מהבית הלבן. אלא שמולו התמודד ברק אובמה הצעיר והכריזמטי, שכבש את ההמונים והביא אז רוח חדשה לאמריקה. ברקע התרחשה מלחמת עיראק השנייה השנואה שאותה יזם נשיא רפובליקני ומקיין עשה את הטעות הפטאלית ולקח לצידו את שרה פיילין, אז מושלת אלסקה, שתרוץ עימו למשרת סגנית הנשיא. זו החלטה שגרמה להרמת גבות בכל הקשת הפוליטית, בשל חוסר ניסיונה, בשל העובדה שגילתה בורות בנושאים מדיניים, וגם בשל התנהלותה הצעקנית. איך זה נגמר כולם יודעים.

     

    רק בערוב ימיו, שבועות אחדים לפני מותו, הודה מקיין כי זו הייתה טעות והוא היה צריך להקשיב לתחושת הבטן שלו ולבחור בחברו הטוב - הסנאטור היהודי ג'ו ליברמן - לרוץ איתו. ליברמן, שהיה חבר במפלגה הדמוקרטית, מועמד לסגנות נשיא תחת אל גור ולאחר מכן סנאטור עצמאי היה שותפו לדרך במשך שנים ארוכות. יחד עם הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם, נהגו ליברמן ומקיין לנסוע יחדיו למוקדי מתיחות בעולם כדי ללמוד על הבעיות מקרוב. הם היו חברים טובים וקראו לעצמם "שלושת הפרשים". מקיין נהג להתלוצץ על מנהגיו של ליברמן: "אני מבין שהוא צריך לאכול אוכל כשר", אמר לאחר אחת הנסיעות. "אבל למה בכל ארוחה כשרה מזו***ת צריך לאכול נתח סלמון?" בהזדמנות אחרת סיפר כי טס עם ליברמן מעבר לים ונרדם בטיסה. כשהתעורר ראה את ג'ו עם טלית ותפילין. "פקחתי את עיניי", הוא סיפר "וראיתי אדם עטוף שמיכה ממלמל ומתנדנד קדימה ואחורה. חשבתי שמתתי ואני כבר בעולם הבא". החיבור שלו לישראל היה חזק. במהלך הקמפיין שלו לנשיאות ב־2008 הבטיח להפציץ את איראן, אם יהיה צורך, ובדרך זו למנוע ממנה נשק גרעיני. "בתקופת השגרירות שלי לא היה לי קשר של ממש למקיין", סיפר לי זלמן שובל, שגריר ישראל לשעבר בארה"ב. "אבל לאחר מכן, כשהייתי לפני כמה שנים יועץ חיצוני לנתניהו בנושא ארה"ב, נפגשתי בלשכתו עם ראש הממשלה ומקיין. היו שם גם הסנאטורים ליברמן וגרהאם. זאת הייתה השלישייה התומכת של ישראל. העמדות של מקיין וחבריו היו זהות לחלוטין לעמדות נתניהו בנושא איראן. הם הובילו קו מאוד נוקשה. מקיין היה לא רק ידיד ישראל אלא גם במובנים רבים המשענת שלה בוושינגטון".

     

    המילה האחרונה

     

    כשהחל המרוץ לנשיאות ב־2016 אמר מקיין כי יתמוך בכל מועמד רפובליקני שייבחר. לאחר שטראמפ נבחר שינה את דעתו: היה זה זמן קצר אחרי שפורסמה הקלטת שבה נשמע טראמפ מתאר איך הוא חופן לנשים. מקיין לא הופיע לוועידה הרפובליקנית שבה קיבל רשמית טראמפ את המועמדות. הוא לא שכח איך טראמפ אמר עליו ממש בתחילת הקמפיין: "ג'ון מקיין הוא לא גיבור מלחמה, גיבור בעיניי הוא אדם שלא נופל בשבי". טראמפ, אדם שהתחמק משירות בווייטנאם, בכל זאת פגע בנקודה רגישה אצל מקיין. כשנשאל לאחר מכן, אמר הנשיא לעתיד כדרכו שהוא לא מתנצל ולא חוזר בו. גם לא השבוע, אחרי מותו של מקיין, כשטראמפ נשאל האם מדובר בעיניו בגיבור, סירב להשיב, ואף פסל הודעת אבל פשוטה לתקשורת מטעם הבית הלבן שבה נכללה המילה "גיבור".

     

    מנקודת ראותו, לנשיא הייתה סיבה טובה לטינה כלפי מקיין. מאז נכנס לבית הלבן, הפך מקיין לקול ה"אנטי־טראמפ" החזק ביותר. בכירים במפלגה הרפובליקנית שלא העזו לצאת נגד טראמפ, פירסמו בכל זאת הודעות תמיכה במקיין. כך השקיטו את מצפונם.

     

    מקיין תקף שוב ושוב את אמירותיו של טראמפ, ובראשן שהתקשורת היא אויב העם. "זה מסוכן ומתאים למשטרים אפלים", אמר, וסיפר עד כמה הוא חושש לגורלה ולמעמדה של אמריקה, כאשר בראשה עומד נשיא בור שאינו מבין את הרוח של אמריקה ואת תפקידה בעולם. "אנו מחלישים את גדולתנו כשאנו מסתתרים מאחורי חומות במקום להפיל אותן", אמר בהצהרה ששוחררה אחרי מותו, ועקצה ישירות את הנשיא בלי לומר את שמו. ביום מותו הודיעה משפחת מקיין כי הוא לא רוצה את טראמפ בהלוויה שלו. ביום שבו מת, אמר מקיין את המילה האחרונה במריבה המתמשכת שלו עם הנשיא: הוא רצה להשפיל אותו, ויותר מכך, הוא ביקש שהנשיאים אובמה ובוש הבן יישאו דברים בטקס האשכבה. אובמה סיפר שהופתע מכך. יורשו, טראמפ, יישאר בבית.

     


    פרסום ראשון: 30.08.18 , 15:48