רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יועז
    המוסף לשבת • 30.08.2018
    מן המקום שבו אנו צודקים
    יועז הנדל

    אנחנו צודקים. הערבים טועים. האמונה הזו היא אחת הסיבות להצלחת הציונות מול תנועות לאומיות אחרות במזרח התיכון. צדק הוא עסק סובייקטיבי, לפעמים אישי, ועדיין אין חברה שלא זקוקה לאמונה בצדקת הדרך.

     

    "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם", אמרה פעם גולדה מאיר. יש שהפכו את זה לקלישאה ריקה אבל זו הייתה ישראל בעיני עצמה. מדינה שלוחמת בלית ברירה. הקו האחרון מול העריצות והנחשלות שמקיפה אותנו. בית לאומי לעם שהיה נרדף בגולה והצמיח יהודי קשוח ומוסרי. מה חשב על המשפט הזה העולם, מה חשבו הערבים? זה לא חשוב. העיקר שבעיני עצמנו היינו צודקים.

     

    מה שנכון לגולדה נכון גם היום: בלי תחושת הצדק אי־אפשר להילחם בגבול רצועת עזה עם צלפים. בלי האמונה בצדקת הדרך אין הסבר לניהול הסיכונים מול הפלסטינים. לא תקום מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67' משום שזה מסכן את המדינה היהודית, ומשום שזה לא צודק. מן הצדק לבטל את אונר"א, להפסיק עם תרמית הפליטים הפלסטינים, לחזק את הבנייה בירושלים ובבקעה. הכל מושתת על תפיסת הצדק, לכן כשכמה צעירים יהודים מכים ערבים חפים מפשע הנזק אסטרטגי, והוא שם.

     

    מבחינה מספרית צריך לומר שהאלימות נגד ערבים בישראל על רקע גזעני קטנה משמעותית מהמתקפות הערביות על רקע גזעני נגד יהודים. זה לא נותן הנחה לאף אחד, בטח לא למי שרואה עצמו ריבון בארצו.

     

    חברה לא נמדדת בתופעות החריגות שלה. חוליגניות, גזענות ואלימות יש כמעט בכל מועדון כדורגל מקומי בעולם. גם רוצחים מתועבים, כמו בדומא או בפרשת מוחמד אבו־ח'דיר, יש בכל מקום על פני הגלובוס. חברה נמדדת בתגובה לתופעות כאלה, גם מדינת ישראל. היא נמדדת בתגובה שלי כאזרח ולהבדיל, בתגובה של ראש הממשלה. כל עוד בחברה הערבית יישאו על כפיים וכתפיים מחבלים ויקברו אותם ברוב חג, הם יפסידו וישקעו בעוני ובנחשלות. ישראל מנצחת ומשגשגת רק כי היא מאמינה בתדמית יפי הבלורית, התואר והטוהר.

     

    הציונות הבינה את זה מהרגע הראשון. היא תמיד הגיבה כשתחושת הצדק נפגעה. נלחמה ביד אחת ושמרה על הבית בשנייה. בשנת 1947 כשהרב צבי יהודה קוק - אבי הציונות הדתית ראה אלימות כלפי רוכלים ערבים ברחוב בן יהודה בירושלים הוא פירסם מכתב שכותרתו "מעשה נערים מבייש ומצער". למה? בשביל החינוך. בן־גוריון שידע לגרש ערבים ב־1948 כדי לפנות שטח אסטרטגי להקמת המדינה, ציווה להדפיס את שירו של אלתרמן "על זאת" במאה אלף עותקים, כדי שחיילים יקראו על טוהר הנשק, ושלוש שנים אחר כך אמר בישיבת ממשלה: "כל זמן שלא ייתלה חייל יהודי בגלל זה שהוא רוצח ערבים, מעשי הרצח לא יחדלו". ישראל הרגה ערבים כי ערבים תקפו אותה, לפעמים נהרגו בטעות חפים מפשע, כך קורה במלחמות, אבל תמיד שמרה על תחושת הצדק. זו לא צביעות אלא אמונה באידיאלים של חברת מופת, גם אם לא הכל ממומש.

     

    וזו בדיוק הנקודה הבעייתית בחוסר היכולת של נתניהו לגנות כמה קו־קלוקס־קלאן יהודים שתקפו ערבים. גם אם חשב שמבחינה פוליטית אולי עדיף לו לשתוק, מבחינה היסטורית זו תקלה אסטרטגית. מי שתומך בחוק הלאום - כמוני - לא יכול לשתוק. מי שתורתו סדורה על זכויות פרט שוות אבל זכויות לאום ייחודיות לעם היהודי חייב לדבר כשמכים אזרחים ערבים בדיוק כמו כשמכים יהודים - במיוחד אם הוא טורח לגנות כל שלט עלוב בהפגנה.

     

    תחושת הצדק היא גם הבעיה עם אלאור אזריה שעכשיו חזר לתודעה הציבורית. חייל צריך להרוג מחבלים וגם לוודא הריגה בזמן האירוע. זו חובתו. כשהאירוע מסתיים מפסיקים לירות. לא בפחית, לא בציפור ולא במחבל גוסס. אנחנו לא פלנגות אלא צבא ממושמע שחי על תחושת הצדק. אולי ישראל צריכה לחזור אחורה. למקום שבו הדברים היו הרבה יותר ברורים ממה שהם היום. גיבור היה מי שהסתער על אויב מול אש, לא מי שיורה סתם בלי סיכון. כתבתי מספיק פעמים שאם מישהו חושב שיש מטען הוא לא מוריד את הקסדה ומתקרב אלא מתרחק ומרחיק אחרים. אזריה לא גיבור הוא משלנו וגם הטעות שלו. לטובת כולם כדאי שישקע באלמוניות.

     

    אני כנראה מתגעגע לחברה הישראלית שבה העריכו את אלה שביד אחת החזיקו ברובה וביד השנייה במחרשה. ישראל שדיברה על הצבא הכי נועז, מנצח ומוסרי בעולם, ועל צדק. לא הכל נכון? אז מה. תשכחו מהסברה לעולם - הבכיינות הישראלית המוכרת. אם נפסיק לדבר על כך שאנחנו צודקים, נפסיד.

     

    הירוק היום ירוק מאוד

     

    ביום ראשון בבוקר, בקיבוץ כרם שלום, מצאתי את החברה הישראלית הזאת שאני מחפש. מי שעוקב אחרי הטור מכיר את הסיפור היטב. קיבוץ מקרטע שהתחיל בתהליך התחדשות. מקיבוץ ששייך לקיבוץ הארצי לקיבוץ מעורב (דתי חילוני) שקולט משפחות חדשות. תופעה ייחודית ולא רק בגלל המיקום בין עזה לגבול מצרים.

     

    אחד היתרונות הגדולים של מי שגדל בקיבוץ הוא השקט והירוק. מי שאחראי על הנוי אחראי על התחושה של החברים. קיבוץ טוב הוא כזה שיש בו מדשאות מוריקות, בריכה, עצים מצלים ומספיק מבוגרים נרגנים שצועקים על מבקרים לא לדרוך על הדשא. בכרם שלום הנוי היה מראת הקיבוץ ומראת מצב הרוח של התושבים. אדמה ריקה שאוכלסה לאט מדי במיני צמחים. כך נוצר יום ההתחדשות ביום ראשון האחרון. כשבע מאות מתנדבים הגיעו מכל הארץ, רובם חילונים או דתיים שקופים. שמאל וימין. דשא נשתל (תודה לפניני, JNF ונטפים) מוזיקה (עידן עמדי ולהקה שלמה בהתנדבות) ואווירה מיוחדת.

     

    אני מספר את זה מכיוון שראיתי חברים מכרם שלום מתרגשים, אחד הזיל דמעות כשסיפר לי על סב ונכדים שהגיעו מהצפון לעבוד בידיים, לשתול בשביל אחרים. פגשתי מתנדבים תמימים, הפוך לעיסוק שלי. זו הייתה ישראל אחרת, כזו שעדיין משמרת את הסיפור הציוני שסיפרנו בעבר. "כל ישראל ערבים זה לזה" ועוד סיסמאות שגדלתי עליהן. רחוק מהבוץ ומהשנאה של הפוליטיקה, הכי צודק שאפשר. הלוואי ואפשר היה לשחזר את זה.  

     

    שמחת עניים

     

    נוחי דנקנר נכנס לכלא. היו בישראל לא מעט מלחכי פנכה כשהיה בשיא כוחו. אנשים שידעו לפאר את התרומה שלו לכל מיני ארגונים, את הכספים לצדקה ואת היכולות העסקיות - כולם נעלמו עכשיו. אני לא מכיר את האיש, לא פגשתי אותו מימיי אבל השמחה לאיד מזיזה אותי מהכיסא בחוסר נוחות. הוא נכנס לכלא. זה עונש קשה מספיק גם בלי ללמוד עכשיו על אופי הצביעות האנושית.

     

    yoazhendel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 30.08.18 , 16:15