עבירת התרמית שבה הורשע נוחי דנקנר, בעבר בעל השליטה ויו"ר התאגיד הגדול אי.די.בי, הפתיעה את בכירי רשות ניירות הערך כשנחשפה לראשונה לעיניהם על מסכי המחשב. עד כדי כך, שאחדים מהם סברו תחילה שמדובר בטעות. פרופ' שמואל האוזר, בימים ההם יו"ר הרשות, דיבר עם עמיתיו על עבירות "גלויות לכל עין, כמעט פרימיטיביות".

פרופ' האוזר הורה לפתוח מיד בחקירה סמויה, שהפכה במשך הזמן לגלויה. האירוע שנחקר קרה בשבוע אחד בפברואר 2012 וזכה לכינוי "הנפקת חברים". אי.די.בי כבר הייתה אז בצרות פיננסיות גדולות, ולא שרדה את משבר הבנקאות באירופה, בעיקר בשל ההשקעה השגויה במניות הבנק השווייצרי קרדיט־סוויס. לכך התווסף השיגעון הפרטי של דנקנר: קניית העיתון הכושל מעריב במחיר הפנטסטי של 350 מיליון שקל. בהתקף מגלומניה הצליח דנקנר לשכנע את הדירקטוריון שלו (שהיה מורכב ברובו מאומרי הן), בכישרונו המופלא כמוציא לאור: הוא ורק הוא יידע להבריא את העיתון, להחזירו למעמד של כלי תקשורת המוני מודפס ולהביאו לרווחיות. ובהזדמנות זו גם יצליח לבנות לעצמו דימוי של מושיע העיתונות והעיתונאים.

בתוך שנה הלך הכסף, הלך מעריב, והעיתונאים הלכו הביתה.

באותם הימים עדיין עמדה סוגיית הריכוזיות במוקד דיוניה הסוערים של ועדה בראשות מנכ"לי משרד ראש הממשלה והאוצר; חוק הריכוזיות על פי המלצותיה יאושר סופית בכנסת רק כעבור כמעט שנתיים, עם תחולה לעוד חמש־שש שנים. מה שבאמת ריחף אז כחרב על ראשו של דנקנר היה ההפסד העצום של אי.די.בי ב־2011 (3.2 מיליארד שקל), והמחסור בכסף נזיל. הוא היה חנוק.

כדי להימנע מהודאה באי־יכולת לפרוע חובות ומפשיטת רגל של אי.די.בי, עשה דנקנר את מאמץ ההצלה האחרון. הדירקטוריון "שלו" החליט להנפיק מניות חדשות וכמה חברים לעסקים הבטיחו לרכוש חבילות מהסחורה. ההנפקה הייתה צנועה יחסית, 320 מיליון שקל, אבל אווירת הדיכאון עדיין שררה בבורסה הישראלית, והאמון ביכולת הניהולית של דנקנר נמוג במהירות. הוא החליט אפוא "לעזור" להנפקה על ידי ניסיון פסול, פלילי וכאמור "פרימיטיבי" להשפיע לטובה על שערי מניות אי.די.בי הנסחרות בבורסה בדרכי תרמית אסורות.

ניסה כמה ימים, התאמץ, לא ממש הצליח, ונתפס. הקורבנות העיקריים של התרמית שלו היו אותם החברים שהתפתו להשקיע בהנפקה.

ההמשך כתוב בהרחבה בפסקי הדין המחוזי והעליון. השופטים בשתי הערכאות דחו את טענות ההגנה של דנקנר והרשיעו אותו בעבירות שייחסה לו רשות ניירות ערך; העליון אף החמיר בעונשו לשלוש שנים כהרתעה לדוגמה. למען יראו וייראו (בלי להפחית מחומרת מעשיו של דנקנר, הנה חומר למחשבה: שלוש שנים על תרמית במניות לעומת פחות משנה למי שירה למוות במחבל פלסטיני שוכב פצוע).

אני מודה ומתוודה, לא הטלתי ספק בתוצאות המשפטים, וזאת רק מסיבה אחת ששמה פרופ' שמואל האוזר. קטונתי מלפרט כאן את כל סגולותיו, מהמקצועיות עד האישיות. רשות ניירות ערך בהנהגתו הייתה לחוד החנית במאבק בעברייני שוק ההון ולחממה מובילה לחידושי חקיקה.

פרופ' האוזר אף לא היסס לבקר בחריפות את המגרעות של עודף הרגולציה. למדתי לסמוך עליו ולתת בו אמון בעיניים עצומות, דבר לא שגרתי אצל עיתונאים. ידו לא הייתה קלה על הדק החקירות, והוא לא נחפז בהמלצה לכתבי אישום. לדברי עמיתיו, הוא התייסר, בחן שוב ושוב את כל חומר הראיות. רדיפת הצדק הייתה נר לרגליו של פרופ' האוזר ולא רדיפת אנשים.

בספרו המצוין על התופעה ששמה נוחי דנקנר, "גאון ושבר", כתב הפרשן ואיש שוק ההון יניב רחימי על פסק הדין המרשיע הראשון: "מסעו הטרגי של מי שהיה בעבר האיש החזק במשק הישראלי הגיע כאן לנקודת השפל שלו". למה האמין דנקנר שמניפולציה כה בוטה בשערי המניות תעבור ללא תשומת לב של רשות ניירות ערך? יהירותו הייתה בעוכריו, עונה רחימי.

כפי שנוהג להזכיר לנו פרופ' דן אריאלי, בני האדם אינם יצורים רציונליים. גם גאונים בעיני עצמם, כמו דנקנר (או טראמפ) נסחפים במערבולת יצרים. יש בהם המאמינים עד הסוף בחפותם ומאשימים בפסקי הדין את מערכת המשפט. ויש המקבלים את הדין, מפנימים אותו ומתקנים את דרכם.

נוחי דנקנר אמנם עבר על חוק ניירות הערך באחת הנקודות הרגישות ביותר: הונאה והשפעה על שערי המניות בדרכי תרמית, אבל לא הואשם בשוחד, בשחיתות או בפגיעה במישהו מלבד באמינותו של שוק הון הוגן. השנים הצפויות לו במאסר יספקו לו את ההזדמנות להכות על חטא וללמוד לקח. הוא יכול לצאת את שערי הכלא כאדם חדש. עכשיו זה רק בידיו.

למי להצביע (1)

הבחירות לרשויות המקומיות בפתח. בעוד חודשיים נידרש להחליט למי לתת את מפתחות ערינו ומושבותינו. הנה רשימה אישית ראשונה של תכונות שאחפש אצל המועמדת והמועמד לראש הרשות המקומית:

1. שלא יחששו לריב עם התושבים. לכל מעשה של ראש רשות מקומית קמים מתנגדים, בדרך כלל קולניים. מיעוט זניח אך עיקש עלול לפגוע בתוכניות פיתוח חיוניות, לחסום התחדשות עירונית, להגן על זכויות היתר שלו ויהי מה. ראש עיר הנמנע מעימות עם התושבים לא מקדם את עירו, הוא מפקיר אותה.

2. שיזרימו תקציבי חינוך גדולים לשכונות החלשות ביותר, ולא יפחדו לגבות תשלומים נלווים מהורים ממעמד ביניים אמיד בשכונות המבוססות. שוויוניות בחינוך חינם אין פירושה שאף אחד לא משלם כלום, אלא שחסרי היכולת לא משלמים ובעלי היכולת כן. יצעקו וישלמו על חשבון אייפון חדש לילד.

3. שישימו את רווחת הולכי הרגל על המדרכות ובמעברי חציה בראש דאגותיהם. שיעשו מאמץ להקל על זרימת התנועה באמצעים כמו רִמזור חכם ופנייה מותרת ימינה באור אדום, ויקשו על חניה באמצעים כמו איסור בניית מגדלי משרדים המצוידים בחמש קומות חניה תת־ועל־קרקעית. רוצים לבנות מגדל משרדים? תתחברו לתחבורה הציבורית.

4. שישתפו פעולה עם המגזר העסקי בלי בושה, בלי מורא ובלי משוא פנים. שיתוף פעולה כזה מתקיים ברחבי העולם, ולא משנה איזו מפלגה אוחזת בשלטון. צריך לבנות מעבר תת־קרקעי בצומת מסוכן? מתבקש ראש עיר שלא יהסס למסור את העבודה לזכיין פרטי. צריך גינת משחקים משופרת ואין תקציב? מתבקשת ראשת רשות מקומית שיהיה לה האומץ לעשות את הבחירה הנכונה בין הזנחה מחוסר תקציב ובין פיתוח בסיוע זכיינים עסקיים.

5. שיתאמצו למתוח את סמכויותיהם עד הקצה וגם מעבר לו. ממשלת ישראל מרכזת בידיה סמכויות מקומיות מופלגות, ומשאירה לרשויות המקומיות רק שאריות דלות. אפילו את התמרור "אין עצירה" אין העירייה יכולה להציב בלי היתר. ראש או ראשת עיר שלא יהיו מוכנים להסתכן ויפעלו אך ורק במסגרת התקנות הכובלות הקיימות לא ישנו לטובה את חיי התושבים.

המשך יבוא והקוראים מוזמנים לתרום.

על המישמש הטורקי

ההידרדרות בכלכלת טורקיה, אומר פרופ' אריה מלניק מהחוג לכלכלה באוניברסיטת חיפה, מדגימה את הסכנה האורבת למדינה ללא בנק מרכזי עצמאי. הבנק המרכזי של טורקיה, מסביר מלניק, נשלט הלכה למעשה על ידי משרד האוצר הטורקי, כלומר על ידי הפוליטיקאים. בגלל כפיפותו זו, לא התנגד הבנק המרכזי הטורקי למדיניות השלטונית של הרחבה פרועה באשראי זול במטבע חוץ. הצרה, מוסיף פרופ' מלניק, שמול החובות במטבע החוץ לא עמדו לרשות העסקים במדינה נכסים במטבע חוץ. כך נוצרה אי־התאמה מסוכנת שסופה קטסטרופה.

פרופ' מלניק מציג שורה של נתונים המצביעים על תהליך ההסתבכות. ב־2010 היו החובות במטבע חוץ של המגזר היצרני הטורקי כ־167 מיליארד דולר, והנכסים שלו במטבע חוץ כ־87 מיליארד דולר. כבר אז לא היה המאזן הזה בריא: מול דולר אחד של חוב, עמד נכס של חצי דולר. מאז גדלו החובות במטבע חוץ כמעט ב־100%, בשעה שהנכסים גדלו רק ב־37%. מול דולר אחד של חוב עמד, ערב המשבר בלירה הטורקית, נכס של שליש דולר. הפער בין חובות לנכסים במטבע חוץ של המגזר העסקי הטורקי עלה לקרוב ל־220 מיליארד דולר, פי 3.3. פרופ' מלניק: "אלו מספרים מדהימים! בתוך שמונה שנים החוב במטבע חוץ, בניכוי ערך הנכסים, שולש. מדובר בתהליך, ולא באירוע מקרי חריג".

בתנאים כאלה אפילו פיחות קל בשער הלירה הטורקית מול הדולר והיורו דוחף ענפי משק שלמים אל חדלות פירעון, מגביר את החששות מתגובת שרשרת ובכך מאיץ את הריצה אחר מטבע החוץ ודוחף את המטבע המקומי לסבבי פיחות נוספים.

הנתונים שאתה מביא אינם סודיים. למה, אם כן, היו הבנקים הזרים מוכנים לתת לחברות הטורקיות עוד ועוד כסף?

"הבנקים האירופיים אכן פתחו קווי אשראי עצומים למגזר העסקים הטורקי. האירופאים סמכו על הבטחות הנשיא ארדואן לצמיחה מתפרצת, ועל גידול ביצוא שישמור על יציבות הלירה הטורקית. החברות הטורקיות העדיפו לקחת הלוואה במטבע חוץ מבנק אירופי ב־5% ריבית, ולא מבנק מקומי ב־11% ריבית".

האירופים עצמו עיניים?

"טורקיה בהנהגת ארדואן ניהלה מדיניות של צמיחה בכל מחיר, מתודלקת על ידי אשראי, בחלקו הרב אשראי מסובסד. אפשר להניח שגורמים פיננסיים רבים רצו להשתתף בחגיגה, ואף שידעו על הסיכונים התעלמו מהם".

בשבועיים שחלפו נרגעה הפאניקה בטורקיה. הגרוע מכל נמצא מאחוריהם?

"שיעורי הפירעון הצפויים של החובות הטורקיים שולחים מסר משברי ממש לעתיד הקרוב. בערך 50% מחובות החוץ של הבנקים במדינה אמורים להיפרע עד סוף 2020. במקביל, 40% מחובות החוץ של החברות התעשייתיות והמסחריות הטורקיות חייבים להיפרע עד סוף 2020. זה עול כבד, המאותת על משבר חריף ומתמשך. במוקדם או במאוחר תיאלץ טורקיה לבקש הסדר נושים בסיוע קרן המטבע הבינלאומית".

בישראל, כדאי להזכיר, התמונה הפוכה. למשק הישראלי יש הרבה יותר נכסים במטבע חוץ מאשר חובות במטבע חוץ; עודף הנכסים על החובות כבר מגיע ל־160 מיליארד דולר. זו התוצאה, אומר מלניק, מומחה בינלאומי לבנקאות מרכזית המכיר אישית נגידים וראשי בנקים מרכזיים, "של עצמאות בנק ישראל". פרופ' מלניק: "עדיף שתהיה לנו נגידת בנק ישראל עצמאית, ששר האוצר וראש הממשלה לפעמים כועסים עליה, מהמצב הטורקי (והאיראני, אני מוסיף) המסוכן, של הגבלת העצמאות של נגיד הבנק המרכזי והכפפתו לרצונות השליטים". הם כועסים? שואל פרופ' מלניק ומשיב: "שיכעסו".

לא פייסבוק

עכשיו הכל ברור. הגזענות הגרמנית מקורה בפייסבוק. זה הוכח מדעית: חוקרים מאוניברסיטת וורוויק הבריטית פירסמו ממצאים המוכיחים שבעיירות גרמניות ובערים שבהן התושבים גולשים בתכיפות רבה בפייסבוק נרשמו אירועי שנאה גזעית רבים במיוחד. פייסבוק, תוצר אמריקאי, היא המפיצה הראשית של השנאה הגזעית, ולא חלילה נטיות ליבם של הגרמנים עצמם.

ברור. פייסבוק נושאת מימים ימימה את חיידק הגזענות. היא אשמה בהתפשטות האידיאולוגיה הנאצית בדעת הקהל הגרמנית בשנות ה־30 של המאה הקודמת. בין השאר גרמה פייסבוק, כידוע, להתפרצות האלימות הגזענית נגד היהודים בליל הבדולח ב־1938. מחקרים חדשים שיפרסמו בקרוב מדענים אחרים מאוניברסיטאות בריטיות, בסיוע סוציולוגים גרמנים, יוכיחו שקציני אס־אס שומרי מחנות הריכוז וההשמדה בילו שעות על גבי שעות בגלישה לדפי הפייסבוק.

קללה על ראשך, מארק צוקרברג, הממציא והבעלים של פייסבוק, שהרי הגרמנים הם עם טוב לב, מקבל בזרועות פתוחות בני ובנות גזעים אחרים (לא־אריים). כתבי העיתון האמריקאי החשוב "ניו־יורק טיימס" אף ערכו ביקורי שטח בעיירות גרמניות שלוות שבניהן ובנותיהן לא ידעו שנאה גזעית מהי, ורק אחרי שנחשפו ל"פיד של פייסבוק" פתחו במסע תקיפות נגד המהגרים. תקיפות ש"לא היו קורות", לדעת הכתבים, בגרמניה מנותקת מפייסבוק.

בהחלט לא. הגיע אפוא הזמן לפרק את היצור האימתני הזה, פייסבוק. על ידי פירוקו נשיג את ביעור הגזענות מעולם, שלא הייתה קיימת כלל ועיקר לפניו. השחורים באמריקה לא נרדפו על ידי הקו־קלוקס־קלאן, האיכרים באוקראינה לא הומתו במיליונים על ידי סטלין, הנשים הקוריאניות לא נאנסו ברבבות על ידי הכובשים היפנים, וכמובן היהודים לא נידונו לפתרון סופי על ידי הגרמנים. כל זה לא קרה, ואם קרה, פייסבוק כאמור אשמה. בכוחו של צוקרברג הרשע להשפיע על ההיסטוריה שכבר קרתה, ולא רק על זו שתקרה.

כמה נוח, כמה מטעה. פייסבוק היא בסך הכל אמצעי תקשורת טכני חדש בין בני האדם. ככזה, היא יכולה לשמש גשר בין קהיליות, אומות ודתות, ולהפך, לשמש חומת הפרדה ביניהן. זה לא תלוי בתאגיד ששמו פייסבוק. זה תלוי באלה שמשתמשים בשירותיו, בני אנוש.