"לפעמים כשאני יושבת מול השורה הראשונה בטקסט אני מרגישה קצת כמו אלוהים קטן. כאילו אני עומדת לברוא עולם שלם, לספר סיפור שאני עוד לא ממש בטוחה איך הוא יסופר. אלו הם הרגעים הכי כיפיים. רגע לפני שאתה נשאב לנרטיב, שנייה לפני שאתה יודע איך הסיפור יסתיים".
את המילים האלו כתבה גיל קורוטקי לפני חודש, ועכשיו אני יושבת מול דף ריק, מול השורה הראשונה בטקסט, ומתקשה לכתוב. מתקשה לעכל. גיל הכישרונית, החברה למערכת, החיה כל כך, הלכה לעולמה בנסיבות טרגיות בסוף השבוע האחרון. הותירה אחריה זוג הורים, אחות, סבתא, חברים קרובים, אינספור מרואיינים ואת מערכת "ידיעות אחרונות" המומה וכואבת.
גיל, בת 31 במותה, הייתה אשפית המילים. כותבת שנונה, בועטת, חיה וסוערת. עיתונאית צעירה עם קול ייחודי ומרענן. תמיד דיברה וכתבה עם טונות של להט, ושק מתפקע של רגש. תמיד נקשרה לסיפורים ולאנשים שעליהם כתבה. תמיד הייתה אישית, ישירה, כנה ומצחיקה.
בשנים האחרונות שימשה ככתבת וידיאו במחלקת הדיגיטל שלנו, ובעבודתה ידעה להביא אל המסך הדיגיטלי קולות של אנשים מיוחדים, בשולי החברה, כאלה שהקול שלהם לא יכול היה להישמע בלעדיה. רבות מכתבותיה פורסמו במוספי העיתון, גם בין עמודים אלה, וב־ynet.
רסיסים של אור
"'זה יכול לקרות לכל אחד?' שאלתי את פליקס דקה לפני שעזבנו. 'אני לא יודע', הוא ענה לי בחיוך עצוב, 'לא דיברתי עם כל האנשים'", כותבת גיל בהקדמה לכתבה שעשתה על פליקס ממן, הומלס שגר ברחובות פתח־תקווה כבר שש שנים. "בשבוע שעבר, בתוך פחון קפוא, עם גשם שמטפטף נון־סטופ על הגג, קיבלתי קצת בוסט של פרופורציות לחיים האמיתיים ולמה שאני מחשיבה טרגדיות או סוף העולם".
בכתבה אחרת שפירסמה נפגשה עם זוג הורים שאיבדו את התינוק שלהם, דויד, במעון. "תוך כדי הראיון עם ענת וארז, אני והצלם ביקשנו רגע וגנבנו מהשולחן טישו", כתבה בפוסט בפייסבוק, שליווה את הכתבה. "קשה להישאר אדישים אליהם. לאומץ שבו הם מדברים על הטרגדיה הכי גדולה שהורים יכולים לעבור. פיקוח על מעונות היום, גילאי 0־3, גיל שבו הילדים שלנו הכי פגיעים, צריך להיות מובן מאליו בישראל של 2018. ומשום מה זה לא".
כמעט בכל יום קיבלנו ממנה דרישת שלום בפוסטים מרגשים, מצחיקים ונוגעים ללב. פיזרה לכל עבר רסיסים של אור וחיים. עכשיו, לאחר מותה, עמוד הפייסבוק מעלה דמעות של געגוע ואובדן. מההספדים של חבריה, מכריה ועוברי האורח לרגע בחייה עולה דמותה הצבעונית והמיוחדת; ומהפוסטים שלה - השילוב הייחודי שחי בתוכה: שמחה, צחוק, שנינות, תבונה, וגם עצב וכאב, ורצון עז לתקן את העולם, להכיר את כולם ולאהוב. "חייל ברכבת קרא לי גבירתי עכשיו", כתבה לאחרונה, וסיימה בניסוח אופייני: "אני הייתי גיל. ביי".
"לפני כמה ימים קיבלתי מייל עם הצעה לכתבה", דיווחה על חייה. "'נובמבר זה חודש המודעות לסוכרת. אולי נצוות אותך למישהו כדי שתראי איך נראה יום בחייו של סוכרתי?'. צחקתי בלב. המציעה כמובן לא ידעה. היא לא אשמה. היא לא ידעה, שאני יודעת בדיוק איך זה מרגיש לעשות בדיקת דם 5 פעמים ביום. להתמודד עם הפחד המטורף ממחטים כל כמה שעות מחדש. היא הניחה שאני לא מבינה מה זה לקום באמצע הלילה עם נפילת סוכר, להרגיש שגם אם תשדוד עכשיו את המפעל של עלית זה עדיין לא יספיק. היא רצתה לתת לי הצצה, ולא ידעה שרק לפני חודש וחצי צרחתי כאילו חיי תלויים בזה על ההודי בשדה התעופה בדלהי שייתן לי לעלות עם הזריקה למטוס. למעשה חיי היו תלויים בזה. היא לא ידעה על כוח העל שלי לספירת פחמימות. על זה שאני, האדם הגרוע ביותר בעולם במתמטיקה, מחשבת כמה פעמים ביום מה בדיוק מתפרק לרב־כוהלים ומחלק את זה ביחידות אינסולין. היא לא הניחה אפילו שאנחנו כבר מלא זמן חברים, אני והלבלב הלא־מתפקד שלי. שאנחנו שלמים כבר אחד עם השני למרות שאנחנו לא מושלמים. 'אני לא סובלת מסוכרת נעורים', תיקנתי פעם רופאה צעירה במיון. 'יש לי סוכרת נעורים ואנחנו די מסתדרות'. טיילתי בעולם, אני עובדת בעבודה שאני אוהבת, יש לי זוגיות טובה ובאופן כללי החיים שלי די מסעירים. מהסוכרת אני ממש לא סובלת. מהבורות של אנשים לפעמים כן.
"כל הזמן יש חודש מודעות למשהו אחר. לרוב זה רחוק ממני. הפעם זה אצלי. אז לכבוד החודש שהוא שלי, אני מאחלת לעצמי להמשיך ולהוציא את המזרק ליד אנשים ולראות איך זה גורם להם למבוכה. לחייך אל מול משפטים כמו 'ממש לא רואים עלייך', 'גם לסבתא שלי שהיא בת 90 יש סוכרת!' או 'אז את זה מותר לך לאכול?' להמשיך לענות ב'זה לא אשמתך' כשהאדם מולי מתנצל עשרים פעם על זה שהוא הציע לי קוביית שוקולד. ללמוד סוף־סוף להזריק דרך הגרביון ולנצל את ההיפו כדי לסחוט פינוקים ולעקוף זקנות בקופת חולים.
בגיל 17 חשבתי שסוף העולם הגיע. בגיל 30 אני מלאת פרופורציות". לפוסט החשוף צירפה גיל תמונה של אצבעה ועליה טיפת דם לבדיקת סוכר, והוסיפה התנצלות משעשעת: "סליחה אמא על הלק המקולף".
בכתיבתה, הצליחה גיל לעורר נוסטלגיה, להדביק את הקוראים בקסם הילדות, לגרום להם להרגיש חלק מהסיפור. לפעמים, להיות הסיפור עצמו. בין כתבותיה החשובות הרבות, השתתפה בעצמה בכתבות צבע: כך יצאה לדייטים מתועדים, חלבה פרות ברפת, הוציאה עצבים ב'חדר הזעם'.
"מותה של גיל בטרם עת ובטרם עט קורע את לבי", ספד לה העורך היוצא של "ידיעות אחרונות", רון ירון. "גיל הייתה מהדור הצעיר והכל כך מוכשר של עיתונאי 'ידיעות אחרונות'. היה בה שילוב מופלא של קלילות, יחד עם רצינות ומקצועיות. היא יכולה הייתה לכתוב באותו כישרון על סצנת הדייטים העכשווית ולהבדיל על הוסטל לאנשים בסוף ימיהם. כתיבתה ודמותה הייחודית יחסרו מאוד לי ול'ידיעות אחרונות'".
"טרפה את החיים"
גיל נולדה וגדלה בגבעתיים ליהודית ובן־עמי קורוטקי, אחות צעירה לנעם. למדה בבית הספר היסודי "אלון" ובתיכון "בן־צבי". הייתה חניכה בצופים, מדריכה ורשג"דית. יצאה לשנת שירות בגרעין "עתיד", חייתה עם צעירים שהגיעו מארצות־הברית, קנדה ואנגליה, ויחד התנדבו בבתי ספר ובמועדוניות לילדים בשכונת התקווה ולאחר מכן בשכונת הקטמונים בירושלים. בצופים הציעו לה לרכז שבט, אך אז החל לבעור בה יצר העיתונות, והיא החלה ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה ועיתונות בבית הספר לעיתונות ותקשורת "כותרת".
"היא טרפה את החיים", אומרת אמה, יהודית. "גיל מאוד אהבה לבלות עם חברים, יש לה עשרות חברים שאפילו לא הכרתי שהיא שמרה איתם על קשר. היא אהבה מאוד את העבודה שלה. הייתה הולכת לראיין אנשים ומתקשרת אליי ואומרת: 'אמא, את לא מבינה, זה היה כל כך מרגש'. זה היה אצלה בנשמה, היא הזדהתה עם כל מרואיין. היא הייתה אמפתית ותמיד חיפשה איך לעזור.
"העבודה שלה תמיד הייתה אישית. יחד עם זאת היא תמיד הייתה מאוד ממוקדת וישרה, עם חוש צדק. גם בתיכון תמיד נאבקה למען ילדים שנגרם להם עוול. היא הייתה כותבת מוכשרת, הכותבת של המשפחה. תמיד כשהיינו צריכים לכתוב ברכות הייתי מבקשת ממנה, ותוך עשר דקות היא הייתה שולחת ברכה נפלאה. אני יושבת עכשיו לכתוב לה הספד ושואלת 'איפה גיל שתעזור לי לכתוב?' היא הייתה מעלה פוסטים מצחיקים, שנונים, תמונות סלפי. במותה אנחנו רואים כמה אהבו וכמה העריכו אותה".
אור בירון, חברתה הקרובה, נפרדת בדמעות. "לא על הדמעות אכתוב, אלא עלייך: החברה החכמה והחריפה שלי, תמיד חמושה בדעה נחרצת ועצה טובה, עם יופי שגורם לסובבים לנקע בצוואר ומבט כחול שיכול להזיז הרים, אהובה על ידי כל מי שפגשו בה, זו שהפיחה חיים בסיפורים שלה ושל אחרים, סיפורים שראוי לספר. היית פטרונית אמיתית לאמנות שלי ושל רבות אחרות, ואחד הדברים שעודדת אותי לעשות היה להמשיך לכתוב - וזוהי המורשת שלך שאנציח".
כמו שהם נכנסו לליבה, כך גם גיל נכנסה ונשארה בליבם של המרואיינים שלה. "גיל ילדה של אש וכחול", ספדה לה הכוריאוגרפית יסמין גודר, שמסייעת לחולי פרקינסון להתמודד עם המחלה באמצעות שיעורי ריקוד, ואותה ראיינה גיל לפני כשנה וחצי. "תודה על כך שבדרכך היפה תמיד בחרת להאיר על אלה שפחות נראים".
כתבה של גיל על חולי פרקינסון התמודדים עם המחלה באמצעות שיעורי ריקוד
לפני חודשים אחדים הכנו יחד כתבה על דריה ניסנקורן, פעוטה שנולדה עם מחלת ניוון שרירים נדירה וחשוכת מרפא, שהוריה יצאו למסע נגד הזמן במאבק להביא לישראל תרופה פורצת דרך שיכולה להציל את חייה וחיי ילדים נוספים שסובלים מהמחלה. אביה של הפעוטה, גילי ניסנקורן, קיבל בהלם את הבשורה על מותה. "גיל לא יוצאת להודיה (אמה של דריה) ולי מהראש", הוא אמר. "היא הייתה אורחת לרגע בחיים שלנו, דווקא בסיטואציה הכי הזויה מבחינתי. הרגישות כלפינו, ההתחשבות ברצונות שלנו, היו בלתי ניתנות לתיאור. מאז, מדי חודש־חודשיים היא יצרה קשר כדי לדעת מה שלום דריה ואיך היא מתקדמת, מה איתנו ועם הבנות. ההתעניינות האמיתית מעבר לכתבה, הרצון האמיתי לעזור, מעידים איזה בת אדם היא הייתה".
גיל כתבה על ניצולי שואה, על הורים שכולים, על חולים, על נכי צה"ל. היא כתבה על טרגדיות ועל הרוח האנושית שמתגברת ומתעלה על הייסורים. כתבות אלמותיות כמו זו שכתבה ביום הולדתה על אליהו עזרא, האחראי על חדר המתים בבית החולים. "ביום ההולדת שלי שבוע שעבר, קיבלתי מהמערכת מתנה מוזרה, ראיון בחדר מתים", סיפרה. "הסמליות הברורה של הדבר הצחיקה אותי מרוב שהיא הייתה קלישאתית, חוגגת את החיים דווקא פה".
וגם, אחת הכתבות המשמעותיות שלה: "חמש דקות מפרידות בין המוות לחיים", שפורסמה ב"24 שעות". אז נשלחה גיל לעשות את ליל הסדר בהוספיס בתל השומר ובחדר הלידה. "חג החירות נחגג פה אחרת, בתבוסה של הגוף ובהשלמה כמעט מוחלטת עם העתיד לבוא. אותו עתיד שלא מדברים עליו, אבל נדמה כי הוא מונח על השולחן ממשי עד כאב, יושב לו בנחת בין החרוסת לכרפס... כמה מטרים משם עוברים לעולם אחר, שבו חוגגים את החיים. המעבר החד הזה בין העולמות מרגיש לי כמעט בלתי אפשרי. הדמעות שירדו לי בסדר הפסח בהוספיס טרם יבשו והופ, אני צריכה לעבור למחלקה השמחה ביותר שיש, זו שכולה מלאה חמידות, דובונים ובלונים גדולים עם כיתובי מזל טוב. מסלול החיים המקוצר - הלידה והמוות - בכמה שעות".
הלווייתה של גיל קורוטקי תתקיים היום בשעה חמש אחר הצהריים, בבית העלמין מנוחת עולם בנתניה.
