כבר בהחלטה 302 של העצרת הכללית של האו"ם מדצמבר 1949, שמכוחו הוקם אונר"א, נאמר: "יש להציג תוכנית למועד שבו לא יהיה יותר צורך בתוכנית הסעד". גם החלטות נוספות בהמשך עסקו בהעברת הטיפול בפליטים למדינות שאליהן הגיעו לצורך שילובם בהן. אבל כל ההצעות נדחו, להלכה ולמעשה, על ידי מדינות ערב.

התוצאה היא עיוות מתמשך שנמשך כבר קרוב ל־70 שנה. הודעת משרד החוץ האמריקאי, כדאי לשים לב, מיישמת למעשה את החלטות האו"ם מאותן שנים. לא הנצחת הפליטות - אלא שיקום. המהלך שהוביל לשינוי המדיניות החל ב־2012, כאשר הסנאטור מארק קירק העביר תיקון לחוק האמריקאי לסיוע חוץ שחייב את מחלקת המדינה להכין דו"ח על המספר האמיתי של הפליטים הפלסטינים, תוך כדי הפרדה בין הפליטים המקוריים, שרק חלקם יכולים להיחשב לפליטים, לבין הצאצאים, שלפי כל הגדרה בינלאומית כבר אינם נחשבים לפליטים.

היוזמה לתיקון החוק הייתה של ד"ר עינת וילף, אז ח"כ מטעם מפלגת העבודה. גם אז, כמו היום, הייתה מחלוקת בעניין היוזמה, שלא היה לה קשר למחלוקת המעייפת והקבועה בין "שמאל" ל"ימין". וילף הבהירה אז שהיא גם נגד המשך הבנייה בהתנחלויות וגם נגד המשך מתן מעמד של פליטים לצאצאי הפליטים, משום ששני הדברים פוגעים בסיכויי השלום. וכבר אז, צמרת מערכת הביטחון נקטה עמדה מהססת. ראש המטה המדיני במשרד הביטחון, עמוס גלעד, כתב אז לווילף: "מיזעור בעיית הפליטים הוא אינטרס ישראלי ברור. בד בבד, אונר"א ממלא תפקיד חשוב במתן סיוע לאוכלוסייה הפלסטינית... יש למנוע מצב שיסכן את המשך אספקת אותם שירותים, שעולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי". העמדה הישראלית לא השתנתה מאז ועד היום.

מחלקת המדינה הכינה את הדו"ח כמתבקש מהתיקון לחוק. אלא שעוד בימי ג'ון קרי כמזכיר המדינה וברק אובמה כנשיא - הדו"ח הפך למסווג. אפשר להניח שצמרת הממשל האמריקאי לא רצתה לחולל מהומה כאשר ייוודע מספר הפליטים המקורי. המספר הרשמי של אונר"א עומד על 5.3 מיליון. המספר האמיתי, ללא הצאצאים, עומד על כעשרים עד שלושים אלף בני אדם לכל היותר. מכיוון שחלקם כבר זכו לאזרחות, למשל בירדן, ואחרים התבססו כלכלית, אזי לפי הגדרת הפליטים באו"ם - גם הם אינם פליטים. כך שמספר הפליטים, לפי ההגדרות המקובלות, עומד על אלפים לא רבים. ובכל מקרה, החלטת עצרת האו"ם 194 עוסקת בהם, ורק בהם, ולא בצאצאים דור שני ושלישי. מה שקרוי "בעיית הפליטים הפלסטינים" הייתה עוברת מן העולם לו מה שמקובל בענייני כלל הפליטים היה מיושם גם בנוגע לפלסטינים.

החשש של גורמים במערכת הביטחון מוואקום שייתפס על ידי החמאס, אם אונר"א ייצא מרצועת עזה - הוא קצת מוזר. משום שבכל מקרה, בבחירות האחרונות למוסדות אונר"א, שבהן הצביעו קרוב ל־11,500 עובדי הארגון, זכתה "הרשימה המקצועית" המזוהה עם חמאס בניצחון מוחץ. למרות כל ההכחשות, החינוך במוסדות אונר"א מצמיח בעיקר פעילי חמאס.

ארה"ב הייתה יכולה לבצע את השינוי בצורה קצת יותר מתואמת. אבל הכיוון נכון. לאחר קרוב ל־70 שנות הונאת הפליטים הגדולה, הגיע זמן שינוי. הפסקת הסיוע האמריקאי לא תוריד את בעיית הפליטים מסדר היום. המעבר מטיפוח הפליטות לשיקום חייב להיות מתואם, בינלאומי והדרגתי. אבל זה ברור לחלוטין שכל עוד הארגון הוא המכשיר העיקרי להנצחת בעיית הפליטים ולטיפוח פנטזיית השיבה - אונר"א הוא הבעיה. לא הפתרון.