לפני חמש שנים התקשר במאי הקולנוע ינקול גולדווסר לחברו הטוב, נבו קמחי, וזרק לו רעיון על תסריט שמתרוצץ כבר שנים בראשו — חלקו הגדול סיפור אמיתי, וחלקו האחר החיים הפרטיים של גולדווסר, אבא לילד בעל צרכים מיוחדים. "ינקול אמר לי שאין לו כוח לדחוף את הסרט", מספר קמחי. "ישר נדלקתי על הרעיון. כמה אנשים עברו על התסריט, ביניהם התסריטאי חיים מרין, אבל ינקול ואני המשכנו לשבת ולשכתב במשך שנים. הגשנו אותו כמה פעמים לקרנות הקולנוע בבקשה לקבל סיוע וקיבלנו תשובות שליליות, אבל לא ויתרנו. אחרי שלוש וחצי שנים מתישות קיבלנו תשובות חיוביות".
ביום חמישי הקרוב יתמודד "שרוכים", סרטו המרגש של גולדווסר, בטקס פרסי אופיר על הזכות לייצג את ישראל באוסקר הקרוב. קמחי, שמגלם באופן נוגע ללב את התפקיד הראשי של צעיר בעל צרכים מיוחדים, מועמד לפרס השחקן הראשי. בתעשיית הקולנוע מהמרים שיקטוף את הפרס ובכך יפרוץ סוף סוף בגדול, אחרי לא מעט שנים בתפקידי משנה בטלויזיה, בקולנוע ובתיאטרון.
קמחי הוא מסוג שחקני האיכות האלה שהפנים שלהם מוכרות לקהל הרחב הרבה יותר מאשר שמם. הוא שיחק בין היתר, וזו רק רשימה חלקית, בסדרות מצליחות כמו עספור, חטופים, מעורב ירושלמי, פולישוק וסרטים כמו בופור. בהוליווד יש לא מעט שחקנים כמוהו שרצים מתפקיד לתפקיד ועשו מיליונים בקריירה שלהם, למרות שלא הפכו לכוכבים סטייל ג'ורג' קלוני. עכשיו הוא מככב ב"שרוכים" בתפקיד הראשי, ולכו תדעו, אם הסרט יזכה בפרס אופיר ויגיע לאוסקר — אולי קמחי עוד יישב עם קלוני באותה השורה. "אין לי מושג למה לא פרצתי בגדול, כמו שאתה מגדיר את זה, אבל אני בסך הכל מרוצה מהתפקידים ומהדברים שאני עושה".
"אין להם מסכות"
"שרוכים" הוא סיפורו של בעל מוסך (דבל'ה גליקמן הנהדר) שמצב בריאותו המידרדר מחייב השתלה דחופה של כליה. פטירתה של אשתו לשעבר מאלצת אותו לאסוף אל ביתו את בנו הלוקה בשכלו (קמחי), שהתגורר עד אז עם האם. הבן מתחיל לעבוד בשטיפת מכוניות במוסך, ובמקביל מנסה אביו, שאינו יודע איך להתמודד איתו, למצוא עבורו מוסד הולם. מערכת היחסים המרגשת בין האב והבן, שמגלים זה את זה, עומדת במרכז הסרט.
למה ינקול הציע דווקא לך את התפקיד?
"אנחנו מכירים כבר שנים, שיחקתי בסדרה 'מעורב ירושלמי' שינקול ביים. הוא ראה אותי משחק ב'עספור' את זוטא, דמות שגם היא על הספקטרום, ואמר לי: 'האמנתי לך כשראיתי אותך משחק'. אני לא הבחירה הטבעית לתפקיד כזה, אבל אני כל הזמן דוחף להרחיב את המנעד שלי כשחקן. לעשות תפקיד שקרוב אליך, זה פחות מרתק אותי. כשיש לי דמות מאתגרת, אני עף. מבחינתי, הקושי הוא מתנה".
קמחי לא ויתר לעצמו עד שהרגיש שהוא מפענח את דמותו של הצעיר. הוא התגורר בכפר "כישורית" שבו חיים בעלי צרכים מיוחדים, ביניהם אורי, בנו של ינקול. "אם נהיה כנים, כשאנחנו הולכים ברחוב ורואים אדם בעל צרכים מיוחדים, התחושה הראשונית שאנחנו חשים היא איזושהי רתיעה. אבל כשאתה מתקרב ולומד ומכיר אותם, אתה פשוט מתאהב בהם בכל ליבך", הוא אומר. "כאנשים 'נורמלים', אנחנו חושבים שכל האנשים בעלי הצרכים המיוחדים דומים, וזו טעות. כל אחד הוא עולם ומלואו. פגשתי שם אנשים סופר אינטליגנטים, שמעניין לדבר איתם, אבל יש להם את הבעיות שלהם. מכל אחד מהם לקחתי משהו. מאורי, הבן של ינקול, שבנפשו הוא אמן, לקחתי את משחקי המילים ואת הרצון לאהבה. ראיתי אותו ואת החברה שלו, ויש ביניהם אהבת אמת".
מה הדבר הכי המיוחד בהם בעיניך?
"אין להם מסכות. הם אומרים את מה שעל הלב. כשהם שמחים, הם שמחים עד הסוף, וכשהם כועסים, הם כועסים עד הסוף. הלוואי ואנחנו היינו כאלה. לבעלי הצרכים המיוחדים יש תפקיד בעולם הזה: הם מאפשרים לנו להיות אנשים יותר טובים. הכמיהה שלהם לאהבה היא ענקית".
איך עובדים על דמות כזאת כדי שהיא לא תהיה סטריאוטיפית ומלאת מניירות?
"מנסים להבין אותם. גם בקיבוץ שבו גדלתי היו חבר'ה בעלי צרכים מיוחדים. בילדותי הם מאוד ריתקו אותי. החלטנו שגדי גם יהיה בנאדם שמח, לא דיכאוני ומסכן. אחד שנלחם. כשאתה מכיר אותם, אתה רואה כמה שמחה יש בהם. ראיתי שם גם עצב כמובן, בכל זאת, הם עוברים חיים לא פשוטים.
"עבדתי שנה שלמה על הדמות. הייתי יושב ומצלם את עצמי משחק במשך שעות. מסתכל, מתעצבן, מוחק, ושוב מנסה. יום שלם עבדנו על איך שהוא אוכל, איך הוא מסתכל. זאת הייתה עבודת נמלים. אני תמיד עובד קשה, אבל על הדמות הזאת עבדתי הכי קשה בחיים. כל הזמן אמרתי לעצמי, תחקור עוד. זה היה התהליך הכי מדהים שעברתי בחיים שלי. כשאני רואה עכשיו את התגובות של הקהל שצפה בסרט, אני אומר, 'זה היה שווה'. זה שהסרט מוקרן בארבעים בתי קולנוע בישראל — זה תקדים. הקהל מתרגש, בוכה וצוחק. גברים יוצאים מהסרט ואומרים לי, 'לא בכיתי ככה שנים'".
טיפ ליהוק מהאישה
קמחי, 52, נשוי בפעם השנייה ואבא לשני זוגות תאומים (קסם וליה, ושילי ונעמה). והוא גם הגיס של שלמה בראבא. קמחי נולד בקיבוץ כברי, וכיום הוא מתגורר במושב חצב יחד עם אשתו מירב, עורכת דין. תמיד היה לו ברור מה הוא הולך לעשות כשיהיה גדול. "אני כמו הקלישאה הזאת", הוא מחייך, "מאז שאני זוכר את עצמי אני רוצה להיות שחקן". אחרי הלימודים בבית צבי הוא שיחק כמעט בכל תיאטרון אפשרי, בעיקר בבית ליסין. לפני כ־11 שנים זכה בפרס השחקן המצטיין בתיאטרונטו על ההצגה "שעתו האחרונה של קול", שמוצגת עד היום. בין לבין הוא מביים הצגות ומשחק בפרויקטים שהוא יוזם, חלקם לילדים.
אבל לפני שפנה להגשים את החלום שלו, עבר קמחי דרך צה"ל, והשנים כלוחם הותירו בו חותם שלקח לו שנים לפענח. מהר מאוד מצא את עצמו כמפקד פלוגה בעזה, והימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה. ההבנה מה בדיוק עשה כששירת במחנה הפליטים שאטי נפלה עליו כשלמד משחק בבית צבי. "בבית הספר למשחק דורשים ממך לקלף את הקליפות", הוא מספר. "הגעתי לשם עם הרבה שריון. היום אני מבין שהייתי כולי שטוף מוח, ששיחקתי תפקיד של מפקד עד הסוף. אחרי כמה שנים של מילואים הבנתי שאני לא יכול להיות יותר לוחם, שאני לא יכול להגיד לאנשים מה לעשות. אני כל הזמן אומר לבן שלי, שמשרת עכשיו כלוחם, 'הדבר הכי חשוב שתעשה הוא שתשמור על החיים שלך. אל תתלהם, אל תשמח לאיד ואל תשנא את האויב שלך'".
קמחי מלא שבחים לא רק לגולדווסר, אלא גם לדבל'ה גליקמן, שמועמד לפרס שחקן המשנה בטקס פרסי אופיר, וגם ליפית אסולין ואוולין הגואל. "היה תענוג צרוף לעבוד עם ינקול", הוא אומר. "הוא במאי גדול, רגיש, מענטש. דבל'ה הוא חיבור משמיים, שחקן בחסד. אשתי היא זו שהציעה לינקול לקחת את דבל'ה, אוולין ויפית. יש לה זכות גדולה בסרט".
קמחי משתדל לא להתעסק בקלחת ההימורים על סיכוייו לזכות בפרס אופיר. נאום ניצחון הוא בטח לא הכין. "עזוב אותי מפרסים", הוא מתחמק. "זכיתי לעשות את התפקיד הזה ואנשים אוהבים את הסרט, וזה הפרס שלי. העובדה שיש לי ארבעה ילדים ושאני אוהב את אשתי הם הפרסים הכי גדולים שלי. כל השאר זה בונוס. אם הפרס ינהל אותי, אני אסבול. ברור שאני אשמח לזכות, אני לא אידיוט. אבל בנאדם צריך להשתדל לשחק טוב, כל השאר בידי שמיים, מה שנקרא".
