ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: גיא מורד
    זמנים מודרנים  • 02.09.2018
    זה מסובך
    משעמם לכם קצת בחיי הנישואים? השגרה שוחקת ואתם מפנטזים על יחסים פתוחים או אולי אפילו פוליאמוריה? כדאי שתחשבו שוב ‑ בתיאוריה זה אולי מפתה, אבל במציאות זה בכלל לא פשוט, מלא בקשיים ובמכשולים ומצריך התכוונות מקסימלית, רגישות, כנות ופתיחות מלאה בין הצדדים. כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול
    ענת לב־אדלר | איור: גיא מורד

    "אני זו שרציתי לפתוח את הקשר, אני דחפתי לכך, אני שיגעתי את בעלי עם השטויות שלי ובסופו של דבר, אחרי תקופה שבה הוא סירב־וסירב־וסירב, הוא פתאום הסכים ואמר שאם אני אז גם הוא, ושאין בעיה. הייתי באופוריה, חשבתי שמעכשיו אני הולכת לשחק אותה מכל הכיוונים, שיישאר לי גם הבית שלי וגם הטרלול שלי, ושאני אהיה בכל יום עם גבר אחר. מה שלא תיכננתי, זה שאתאהב כל כך מהר במישהו שאפגוש, גבר גרוש שבדיוק סיים נישואים של 17 שנה, ושאחרי כמה חודשים של לונה פארק מיני ורגשי הוא יחליט שהקשר הזה לא מתאים לו, כי הוא בכלל אחרי פרק א' נוראי ומחפש זוגיות חדשה להתכרבל בתוכה. בסופו של דבר, הקשר עם החבר החדש נגמר, נשארתי עם לב שבור, התרסקתי לגמרי".

     

    ש', בת 42, אמא לשלושה ילדים, גילתה שפוליאמוריה זה פחות פשוט ממה שחשבה, "עד כדי כך ששקלתי לעזוב את הבית כדי לחיות איתו, עם הגבר הגרוש, לתת לו את הזוגיות שהוא רוצה. אבל מזל שלא עשיתי את זה, זה לא היה מחזיק מעמד. והנה בתוך כל הכאוס הזה בעלי פתאום מתחיל להתראות עם מישהי נשואה ומבוגרת ממנו ויש לו קשר מדהים, חדש ומרגש, ואני שבורה במיטה. לקח לי כמה חודשים טובים להתאושש, להתחיל לצאת גם עם אחרים, לשכוח את האהוב הגרוש שלי. אבל עכשיו אני כבר יודעת לשלוט בעצמי, אני כבר יודעת ליצור תיאום ציפיות מוחלט. בינתיים אני גם עוד לא מרשה לעצמי להתאהב".

     

    איור: גיא מורד
    איור: גיא מורד

     

    את השלב האופורי שנמשך כמה שבועות או חודשים, מכירה היטב מאשה הלוי, 45, מובילת סצנת הפוליאמוריה בארץ, מחברת המדריך "לחיות פתוח" (הוצאת כנרת). לה עצמה יש בן זוג ראשי, חבר קבוע, "ולעיתים רחוקות גם עוד מישהו, שלרוב נופל בגלל חוסר זמן שלי". וכן, הילדים שלה יודעים.

     

    "בהתחלה אנשים משתכרים מכך שיש להם חופש להיות עם אנשים אחרים", מתארת הלוי. "זה כמו אנשים שהיו בדיאטה מלא זמן ופתאום מרשים להם לאכול הכל. הם בדרך כלל מאבדים קשב וחווים את מה שמכנים בשפה הפוליאמורית - 'סינדרום חנות הממתקים', כלומר, עוד קשר ועוד קשר, והם מתאהבים בבנאדם הראשון שהם פוגשים, הרי זה לא שמישהו מלמד אותנו איך להתנהל במצב כזה. אנשים החזיקו את עצמם שנים בתוך קשר מונוגמי ועכשיו כשמותר הם רוצים לחוות הכל, עם כל ההורמונים וכל ההשתגעות, וזה מצב מסוכן בעיקר כאשר הוא לא סימטרי, כי אולי הצד השני צריך איטיות וצעדים קטנים. הפערים האלה יכולים למוטט את הכל".

     

     

    הלוי מקיימת קורסים וסדנאות, עם שותפה שהיא מאמנת ומגשרת, להתמודדות עם האתגרים השונים שמציבה בפנינו הבחירה ביחסים פתוחים ופוליאמוריה. "רבים מפנטזים על פתיחת הקשר, אבל לרובנו המוחלט אין כלים להתמודד עם מה שצפוי לנו בחיים לא־מונוגמיים, אחרי שהגבולות נעלמים והכל מותר. לקורס מתקבלים רק אנשים א־מונוגמיים כדי שיהיה מרחב בטוח לדבר על הדברים, קהילה תומכת. כי הרי יחסים לא־מונוגמיים, אם לא מנהלים אותם נכון, הם כל כך מכאיבים עד כדי שאנשים ימותו מסבל".

     

    למה?

     

    "כי אנחנו חיים בחברה שלימדה אותנו לקנא, שהכניסה לנו לראש שלקנא זה דבר רומנטי שמייצר תלות מאוד גדולה בינינו לבין בן הזוג שלנו. כיוון שאנחנו סופגים את המסרים האלה מגיל אפס, המטרה היא להתחיל לנתק את האמונות הללו כדי להוריד את הקנאה. אז בקורס אנחנו בודקים איך חוקרים אמונות והאם הן אמת עבורנו או לא, אנחנו מלמדות איך להחליט החלטות בתוך המונוגמיה, ולמצוא דרך שתיקח בחשבון את כל הצדדים".

     

    לדבריה, ביחסים לא־מונוגמיים תמיד יהיו אדוות שישפיעו מתוך הקשר החוצה. "למשל יש לי חבר ואני רוצה לנסוע איתו לטיול. הרי אשתו תושפע מההחלטה הזו. אני צריכה לקחת אותה בחשבון. גם בן הזוג שלי יושפע ולכן אני לא יוצאת סתם לטיול. אני לוקחת החלטה מושכלת".

     

     

    לא קל.

     

    "נכון. ולכן מי שחושב שזו רק מערכת של כיף, לא מבין על מה הוא מדבר. כמובן שיש חופש ואוטונומיה וסקס מעולה וריגוש, אבל יחד עם זה יש הרבה מאוד אחריות על עוד אנשים, וצורך בתקשורת ובמודעות עצמית כדי לא לפגוע בצרכים של הצד השני".

     

    ויש דברים טובים שקורים לזוגיות בעקבות הסרת הכבלים. "למשל, אינטימיות מאוד גדולה שלפתע מתווספת ליחסים, תקשורת טובה, תשוקה שחוזרת להיות נוכחת, שמחה שמאפיינת את ההתנהלות שלנו, כי הרי כשאנחנו מאוהבים אנחנו שמחים והכל זורם וקל, ואפילו את מי שחותך אותך בכביש את אוהבת. יש לגמרי תחושה של אופוריה, חופש והכרת תודה".

     

    הלוי מציינת שגם פערים מיניים שהיו קיימים בזוגיות מתאזנים כאשר יש גורמים מבחוץ ששותפים לקשר, אך מבקשת לסייג. "לא אמרתי לרגע שאין קשיים. הקושי הכי גדול הוא העובדה שפתיחת היחסים מביאה אל השולחן את כל מה שלא עובד בזוגיות שלנו. כל השדים שהדחקנו פורצים החוצה, ואז צריך להחליט האם עובדים על זה או בורחים מזה".

     

    איור: גיא מורד
    איור: גיא מורד

     

    עשה ואל תעשה

     

    ד', סוכנת נסיעות ואמא לשלושה ילדים, שחוותה זוגיות בת חמש שנים עם אישה הרגישה שהיא לא מאושרת, שהמיניות שלה נשחקת, והחליטה לפנות לבת הזוג שלה כדי לפתוח את הקשר. "אנחנו אוהבים לרדד מיניות לסקס", היא מסבירה, "אבל מיניות היא לא רק סקס, היא אנרגיית חיים שמהדהדת על כל התחומים. זה הריגוש, ההתחדשות, המשיכה, התחושה הפיזית בגוף, שאחרי שנים רבות בזוגיות, היו חסרים לי. ואלה הם דברים שלא יכולים להגיע מתוך הקשר. רק מבחוץ".

     

    לאחר כמה חודשי חשיבה משותפים ושיחות כנות, הן החליטו ללכת על זה, אבל עם מגבלות שמקובלות על שתיהן.

     

    "התחלנו ליצור חוקים של 'עשה ואל תעשה', של מה הגבולות שלנו, מה הדברים שמפחידים אותנו, והייתה שיחה מאוד כנה ומאוד פתוחה כדי לשמר את הזוגיות שלנו ולהישאר יחד. הטעות שלנו הייתה שהתעלמנו ממה שלא היה תקין בתוך הקשר שלנו, ממה שהיה חסר לנו בתוכו, וזה הדבר העיקרי שלמדתי מכל התהליך: זוגיות פתוחה יכולה להיות דבר נפלא ולהביא למימוש אישי וזוגי בהמון היבטים, אבל חייבים שהקשר עצמו יהיה יציב ומלא. בדרך כלל זוגות שפתחו ונפרדו, זה לא בגלל הפתיחה, אלא זה בגלל הקשר".

     

    כלומר, לא פתיחת הקשר היא שהרגה אותו?

     

    "בדיוק. אני הלכתי הלאה לא רק בגלל שהתאהבתי במישהו אחר, אלא מפני שכבר לא יכולתי להשלים עם הדברים שחסרו לי בזוגיות שלי, עם כך שהבעתי את הצרכים שלי והם לא קיבלו מענה", היא אומרת כמעט בדמעות, "וזה לגיטימי. צרכים לא תמיד מקבלים מענה, אבל צריך לדעת שיש לזה השלכות, כי היום אני יודעת שהיינו נפרדות גם אם לא היינו פותחות את הקשר וגם אם לא הייתי מתאהבת. אבל פתיחת הקשר הראתה לי שיש חיים מחוץ לזוגיות שלי, ונתנה לי את האומץ להיפרד ממי שבעצם הייתה גם האהובה הכי גדולה שלי וגם החברה הכי טובה שלי, הביטחון, הנוחות והבית שלי. היא הייתה הכל וצריך אומץ מאוד גדול לוותר עליה".

     

    אבל אם לא היית מתאהבת ואם לא היה לך את הכוח מבחוץ, לא היה לך את האומץ לעזוב.

     

    "היה לי. זה פשוט היה לוקח יותר זמן, כי להישאר בקשר בגלל נוחות וביטחון זה לוותר על החיים ולאט־לאט לוותר על עצמי".

     

     

    היא כועסת?

     

    "סביר להניח. זה מאוד כואב לי שפגעתי במי שאני מאוד אוהבת. אני מאחלת לה רק טוב. אני יודעת שהיא אוהבת אותי ורצתה שנהיה ביחד, אבל זה היה ביחד בתנאים שלא יכולתי לעמוד בהם וזה מאוד כואב".

     

    אבל את לא מתחרטת.

     

    "לא", היא לוחשת, חנוקה מבכי. "ויותר מזה. ברור לי שבעתיד היא תבין שהפרידה עשתה גם לה טוב, כי כאשר אין סיפוק הדדי מהקשר, אז לא טוב לשני הצדדים. אני מייחלת ליום הזה שנשב ביחד ונדבר על הכל, אבל זה ייקח זמן".

     

    יש לך משהו להגיד לזוגות שפתחו על היום שאחרי?

     

    "גם כאשר פותחים את הקשר, חשוב לזכור שבן או בת הזוג הראשיים הם בראש סדר העדיפויות והכי חשובים בחיים. חשוב להיות רכים וקשובים האחד עם השני, כי זה כן מעלה פחדים ודורש רגישות וערנות יתר. וכמובן אסור לצפות שפתיחת הקשר תפתור את הבעיות שקיימות בו. בסופו של דבר, אם אחרי הפתיחה מחליטים להיפרד, צריך לזכור שזה לא בגלל שהקשר נפתח, אלא משום שהוא הוזנח לאורך השנים".

     

    היום את מאושרת?

     

    "כן. מאושרת זו מילה גדולה והצהרה גדולה. אני באהבה מאוד גדולה במקום חדש, שהייתי צמאה אליו הרבה מאוד זמן. זה לא משנה אם זה יחזיק מעמד יום או שבוע או עשר או 50 שנה. מה שחשוב זה איך אני מרגישה בכל יום מחדש. הרי לא מקבלים צל"ש על זוגיות ארוכה, אלא על זוגיות מאושרת".

     

    אורלי סיגל, מחברת הספר "ניסויים פתוחים", חיה בעבר במערכות יחסים פתוחות וכיום, בגלל בקשתו של בן הזוג, היא לא מנדבת מידע על הסטטוס שלהם. לדבריה, המחשבה שביחסים פתוחים הכל מותר היא לא יותר מאשר מיתוס. "בעוד מערכת מונוגמית היא מאוד טולרנטית להסתרה, הרי שמערכת יחסים פתוחה דורשת עמידה בכללים של מותר ואסור ומקדשת את האמת. אבל הפירות שלה מאוד מתגמלים, כי את יודעת שהאדם שקם איתך בכל בוקר זה לא בגלל איזה חוזה מלפני 20 שנה, אלא מפני שהוא בוחר בך דווקא מתוך החופש המוחלט. אז כן, זה מצד אחד מסכן את מערכת היחסים, אבל גם מעניק לה עוד רובד של העצמה, שהרבה פעמים לא נמצא במונוגמיה. כי בה לפעמים לא אומרים ולא שואלים וזה עובד גם עם השקר, ששוחק את הכבוד האחד של השני".

     

    מדע בדיוני

     

    צ' בת ה־45 נמצאת בפרק ב' כבר 11 שנים, כולל ילדה משותפת. לפני כשנתיים היא ובן זוגה פתחו את הקשר. "הנושא של זוגיות פתוחה העסיק אותי מגיל 12", היא אומרת, "כשקראתי ספרי מדע בדיוני של רוברט היינלין, שכתב על משפחות מורכבות. את המשפחות בעלילה מרכיבים כמה מבוגרים ונורא אהבתי את הרעיון הזה, וכנראה שהוא נטמע בי. אגב, כשבן הזוג הנוכחי שלי ואני הכרנו, הוא היה זה שרצה שנחיה פתוח, אבל אני לא הסכמתי, כי הייתי אחרי גירושים ולא התאים לי. אבל לפני שנתיים הכרתי מישהו והבנתי שאני רוצה לממש איתו קשר, אבל שאני לא רוצה להכניס שקרים למערכת יחסים מדהימה שיש לי עם בן הזוג שלי, והחלטתי לפתוח את זה איתו ולספר לו".

     

    איך מספרים דבר כזה?

     

    "קודם כל, זכרתי שהוא רצה את זה כשהתחלנו וידעתי שאני לא הולכת לפגוש כעס", היא אומרת בקול צלול ובטוח. "תפסתי אותו לשיחה ושאלתי איך זה היה מרגיש לו אם היינו מאפשרים לעצמנו להכיר עוד אנשים, ודיברנו על זה זמן מה, ואז סיפרתי לו שיש מישהו על הכוונת".

     

    ומה הוא אמר?

     

    "הוא נתן לי את ברכתו. הוא מאוד שמח על האפשרות הזו לחופש. יש בינינו קשר מאוד עמוק ומאוד יציב. אנשים חושבים שכדי לפתוח קשר צריך למצוא בו משהו לא בסדר. בעיניי זה לא נכון. לא צריך שהאהבה תיגמר או שיהיה קשה או משעמם כדי להסתקרן מעוד אנשים ולרצות לחוות איתם קשר. הרי זה לא רק שבקשר נוסף חווים עוד בנאדם, עוד רגש ועוד גוף שנוגעים בו, אלא חווים גם את עצמנו בכל פעם מחדש, כי כל אדם מוציא ממך דברים חדשים. יכול להיות מצב, למשל, שקשר מסוים פתאום מדליק אותך מינית ואז גם בקשר הראשי שלך בבית את פתאום חרמנית ובן הזוג שלך לגמרי נהנה מזה. זה כאילו שפתאום את מגלה שיש לך עוד חדר בבית, האם זה ימוטט לך את אותו?"

     

    צ' מנהלת כמה קשרים בנוסף לקשר עם בעלה, חלקם ארוכי טווח וחלקם קצרים וחולפים, ומודה שהאתגר מצוי לא רק בצד הרגשי, אלא גם בצד הפרקטי. "למשל, נושא הזמן מאוד מאתגר, עם מי מבלים, מי מרגיש שזה על חשבונו. ויש כמובן גם קנאה, כי זה שאנחנו בוחרים לחיות בריבוי אהבות לא אומר שאנחנו לא מחזיקים בבטן את התפיסות המסורתיות על הנסיך האחד והיחיד. ככה תיכנתו אותנו וכדי לפתור את זה צריך להבין שקנאה, למשל, זו מילה גדולה שיושבת על טריגרים ספציפיים שאפשר לנטרל".

     

    למשל?

     

    "למשל אני יכולה לקנא אם בן הזוג שלי ילך עם החברה שלו למקום שקשור להיסטוריה המשותפת שלנו, ולכן אני אגיד לו שאין לי בעיה שייצא לדייט, אבל לא למקום הספציפי הזה. או למשל השאלה אם מותר להזמין הביתה את בני הזוג הנוספים".

     

    מותר?

     

    "אצלנו אפשר לבוא הביתה, אבל בהסכמה מראש, בכל פעם מחדש. נגיד שאני בנסיעה ובן הזוג רוצה להזמין חברה הביתה, אז זה בסדר אם הוא שואל מראש. יש גם כללים שקובעים לגבי המיטה הזוגית, האם אפשר לארח במיטה הזוגית או לא, האם מותר לישון לילה בשבוע עם החבר שלי? בהתחלה הכללים שקובעים נוקשים", היא מחייכת, "אבל ככל שהזמן עובר הכללים מתרככים".

     

    אני רק שאלה

     

    השאלות הכי פופולריות שאנשים שרוצים לפתוח את הקשר שואלים את עצמם:

     

    • היכן מכירים אנשים שרוצים לחיות אורח חיים פוליאמורי?

     

    • עד כמה משתפים את בן הזוג ביחסים עם הפרטנר הנוסף?

     

    • מהם הגבולות שנקבעים ליחסים המקבילים והאם בכלל צריך גבולות?

     

    • איך לומדים לא לקנא?

     

    • איך קובעים ביחד את הגבולות של "עשה ואל תעשה" בתוך מערכת היחסים המאתגרת הזו?

     

    • לנשים קל יותר למצוא פרטנרים חדשים, איך הגברים אמורים להתמודד עם חוסר הסימטריה ביחסים?

     

    anat-le@yediot.co.il

     


    פרסום ראשון: 02.09.18 , 23:05