ורדה מתייעצת

5 עצות טובות שקיבלתי ועוד עצה אחת אחרת:

הרבה אנשים עזרו לי בחיים. לפעמים קיבלתי עצה בלתי צפויה ממישהו זר ולפעמים הדברים היו מכוונים מאנשים קרובים, מכוונים מאוד!

1. "קני דירה!"

העצה הכי חשובה ניתנה לי מפיו של אמנון בתקופה של מגורים בדירה שכורה, בגיל 44. אלה היו ימי שר האוצר ארידור, של אינפלציה מזעזעת בשנים 1984־1983, מחירי הדירות האמירו בפראות ואמנון, שהיה אז בסטטוס של מאהב נשוי, ייעץ לי לא לוותר לעצלנותי ואפילו הבטיח הלוואה. אחרי הרבה נסיגות ורפיון ידיים התעוררתי ממצב השיתוק שלי ונטלתי משכנתה מן המדינה בתור חד־הורית ללא דיור, עשיתי סבב הלוואות מכ ו ל ם. הבוס שלי בחיל האוויר הוציא דולרים מן הבלטה (הכל התנהל אז בדולרים), מרבית חבריי התגייסו להלוואות בנות ארבע ספרות של דולרים, והמשפחה גם כמובן השתתפה. לראשונה בחיי מצאתי את עצמי בעלת דירה בזכות העצה של אמנון, שהלווה לי 7,000 דולר כשהיינו דווקא אז במצב של פרידה אנושה.

2. "תרופה נהדרת נגד התרגשות"

עצה אדירה שחשוב להעביר הלאה קשורה להופעה עם הקונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת של שומאן כסולנית, שנפשי העיקשת כה חשקה בו. בלי קשר לידיי ההולכות ונחרבות מרוב אימונים, נחתה עליי ההכרה שההתרגשות של נגינה וירטואוזית כביכול מול קהל תגרום לי לרעידות ופרכוסים, שיהפכו את ההופעה שלי לסיוט מביש. שלושה ימים לפני הקונצרט, באפריל 2004, הרגשתי לפני התמוטטות. ואז ייעצה לי חברתי נטע רוזנטל לבלוע כשעה לפני ההופעה כדור דרלין (פרולול) 10 מ"ג. זה אמור להיות כדור שלא מטשטש, אלא מרגיע את המערכת האוטונומית של "fight, fright or flight" - לחימה, פחד או בריחה. התרופה הזאת עזרה לי לנגן באופן הכי נחוש ונכון שהיה ביכולתי, ומאז זאת עצתי לאנשים עם חרדת בחינות, לפני מבחני נהיגה או בחינת ליהוק או הופעות ‑ לקחת מרשם מרופא לתרופה הזאת. וזה תמיד עובד!

3. "טיפול פלאים באלקטרודות"

עצה מדהימה קיבלתי מאלמונית שלא הכרתי, כאשר סיפרתי לכל העולם את הסיפור הנוראי על הרס הידיים שלי מעודף מאמץ באימונים, לפני ההופעה בנגינת הקונצ'רטו לפסנתר של שומאן עם תזמורת. מימוש חלום הרואי - ואולי הרסני, תלוי מאיזו נקודת מבט. לאחר הופעתי לא יכולתי לגעת בפסנתר. עולמי התרוקן. לא יכולתי להקליד את הטור השבועי שלי ל"זמנים מודרניים" ובקושי רב הייתי מכתיבה אותו לאמנון בדמעות. ואז מישהי סיפרה לי שבמחלקת השיקום בתל השומר נמצאת אישה ושמה יפי לבנון, והיא מלמדת אנשים בעזרת אלקטרודות, ולהתמודד עם מקלדת תוך הפעלת פחות סטרס בידיים. התקשרתי והגעתי בספקנות למקום, ולא יאומן, איזה נס, למדתי בעזרת האלקטרודות שחוברו למפרקי ידיי לעבוד על המקלדת עם פחות נזק לידיים (ואחרי שנים גם לחזור לנגן קצת). הכל קרה בעזרת הדרכה מסורה וטכנולוגיה שנראית כמו כשפים. כדאי שתדעו על קיום המקום והפתרון הנהדר הזה!

4. רגש מול היגיון, או: התערבות בחיינו

בתחילת המילניום, כאשר היה שרוע אמנון על כיסא הטיפולים של רופא השיניים במרפאתו של אליאב צרפתי, שהוא גם חברנו הטוב, אמר לו הרופא השתלטן: "תגיד בשמי לאשתך שאם לא תעברו דירה זה יקלקל את היחסים ביניכם". בעלי, עם פה רדום למחצה, חזר הביתה וציטט את דברי חברנו הרופא. נכון, דירתנו הצפופה סגרה על האיש גדול הגוף; הוא נחנק בדירתנו הקטנה, שעליי דווקא הייתה אהובה מאוד. ממש כעסתי. מי הוא אליאב שיתערב בחיינו וייתן עצות שלא התבקשו? אחרי שגמרתי להתעצבן, הלכתי לדבר עם חברנו הפולשני. הוא הציג בפניי נימוקים הגיוניים וצודקים. אבל אני הרי הבטחתי אפילו באופן פומבי בטור שלי בעיתון, שלעולם לא אעזוב את דירתנו האהובה עם האור הצפוני! ההיגיון בסופו של דבר ניצח, והכל בגלל עצה של חברנו. מצאנו את עצמנו עושים את הדבר הנכון ועוקרים לבית החלומות שלנו.

5. עצה שנתתי לעצמי ומה קרה איתה

בסביבות גיל שלושים פלוס, לקראת ארבעים, נשימתי הייתה קצרה עד כדי כך שנזקקתי למשאף מרחיב סימפונות לאחר צעידה הכי קצרה. כן, נאלצתי להודות שהפכתי לגרוטאה. יותר ויותר תרופות וכיוצא באלה. באחד מימי הסתיו שמתי לב לכך שאחרי קיץ שבו שחיתי (נניח אורך של בריכה), מצב האסתמה שלי לא מידרדר בקצב שאליו הייתי רגילה. משהו לחש לי שאולי השחייה מבריאה אותי. "לכי לשחות!" יפה מאוד, אבל זה כל כך משעמם! בשנים הבאות עשיתי הכל כדי לברוח מן ה"לכי לשחות". בסופו של דבר, כדי לא לחפף הלכתי יחד עם חברה פעם בשבוע בכל העונות, גם בחורף. בהמשך פיתיתי את עצמי "תשחי פעמיים בשבוע". בגיל חמישים למדתי שחיית חתירה ועברתי לשלוש פעמים בשבוע, ובכל שחייה המוח שלי היה מזמזם: "את חייבת לשחות כל יום!". בגיל שישים התחלתי לשחות כל יום, התחזקתי ושכחתי מה זה להיות גרוטאה.

ואחת שלא: "את הורסת שלושה דורות"

הייתי בשנות העשרים שלי, מבולבלת ומחפשת דרך, אמא לילדה קטנטנה. בידי היה תואר ראשון בספרות עברית וספרות אנגלית, תעודה שמשמעותה להיות מורה. זה מקצוע יפה לאנשים המתאימים לכך ואני לא התאמתי. העבודה לא העניקה לי את אותה מלאות נפשית שכל כך הייתי זקוקה לה. הבנתי שללא עבודה שאשקיע בה את מלוא הווייתי ותבנה את עמוד השדרה שלי, אני אבודה. אהיה אישה עלובה, קטנונית, קנאית, רכושנית ומציקנית. חשתי בורות עצומה. מי אני? מה קורה בתוככי תוכם של אנשים אחרים? מתוך הבור שבו הייתי שרויה הרגשתי שיש בי משהו שאולי יכול לעזור לאחרים, וכך גם אעזור לעצמי. גרתי אז עם פעוטתי באופן זמני בביתה של חברה, לאחר שנפרדתי מבעלי. לוויתי מחבר כמה לירות מתוך החלטה להירשם לאוניברסיטת תל־אביב לתואר ראשון בחוג לפסיכולוגיה.

ואז הגיע אליי אבא שלי כנציג מטעם הוריי הדואגים, הרוצים בטובתי: "להתחיל ללמוד לתואר ראשון הכל מחדש?! השתגעת?! את לא מבינה שאת הולכת להרוס שלושה דורות? זורקת את ה־BA שלך והולכת לחפש מציאות חדשות? פסיכולוגיה? מה זה? זה שטויות! לימודים יבואו על חשבון הילדה שלך, הנכדה האהובה שלנו. איך תשלבי לימודים עם עבודה, עם גידול ילדה, ללא בן זוג וללא דירה? את גם לא בריאה. יש לך אסתמה. וגם לנו, שסובלים סבל נורא עקב הגירושים שלך, לא יהיה לנו שקט. תצטרכי את העזרה שלנו, ולהורים שעבדו קשה כל חייהם מותר להזדקן בשקט.

"עצתנו הטובה וההגיונית: תנצלי את שנות הלימודים שהשקעת ותהיי מורה בבית ספר תיכון. זה מספיק יפה ומכובד".

מובן שלא שמעתי בקולם, והצלתי את חיי.