רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 02.09.2018
    בעצם, למה לא?
    בן-דרור ימיני

    כשקיבלו הבריטים את השליטה על פלשתינה, במסגרת משטר המנדטים של האו"ם, כלל השטח את שני עברי הירדן והשתרע על כ־117 אלף קמ"ר. אלא שכבר ב־1921 ביצעו הבריטים הפרדה. הם קיצצו את החלק המזרחי של הירדן, שהפך ל"אמירוּת עבר הירדן". מדובר ביצירה קולוניאליסטית לכל דבר ועניין. כשמונתה ועדת הלורד פיל ב־1936, בעקבות המרד הערבי הגדול, היא החליטה על ביצוע חלוקה נוספת. כ־4,800 קמ"ר בלבד הוקצו למדינה היהודית, 20,600 קמ"ר נוספו למדינה הערבית, אמירות עבר הירדן, שכבר השתרעה על 90 אלף קמ"ר. ההמלצה לא הייתה על הקמת "מדינה פלסטינית", משום שלא היה אז עם פלסטיני או ישות פלסטינית, אלא על הקמת מדינה ערבית אחת בשני עברי הירדן.

     

    כדאי לשים לב שלמדינה הערבית הוקצו יותר מ־96% משטחי פלשתינה המקורית ולמדינה היהודית 4% בלבד. ההתנגדות הערבית לאותה חלוקה לא הייתה על הקמת מדינה ערבית משני עברי הירדן, אלא בגין האחוזים הבודדים שהוקצו למדינה יהודית. בהחלטת החלוקה ב־1947 הוקצו למדינה היהודית 15 אלף קמ"ר, שהיוו פחות מ־13% מפלשתינה המקורית. אכן, שיפור רציני. בעקבות הסרבנות הכלל־ערבית גם לחלוקה החדשה, והפלישה של הצבאות הערביים לישראל, גדל שטח המדינה היהודית ל־21 אלף קמ"ר.

     

    על דבר אחד אין ויכוח: לא הייתה שום הפרדה בין תושבי עבר הירדן המערבי ועבר הירדן המזרחי. מדובר בבני אותן משפחות, אותה דת, אותה שפה ואותה תרבות. לאחר מלחמת העצמאות סיפחו הירדנים את הגדה המערבית והעניקו אזרחות לאלה שחיו לפני כן תחת שלטון המנדט הבריטי. הם לא היו פלסטינים באותם ימים; הם היו ערבים. האו"ם לא החליט על הקמת מדינה פלסטינית. הוא החליט על הקמת מדינה ערבית. החיבור שביצעה ירדן היה טבעי לחלוטין. זה לא היה חיבור בין זרים אלא בין אחים.

     

    לאחר מלחמת ששת הימים, "האופציה הירדנית" הייתה האפשרות המועדפת ליום שבו אפשר יהיה להגיע להסכם שלום. הרי העולם הערבי ממילא לא הקים מדינה נפרדת בשני העשורים שבהם לא היה "כיבוש". ב־1987 נעשה הניסיון האחרון לממש את האופציה הירדנית, במסגרת הסכם לונדון בין המלך חוסיין לשמעון פרס. יצחק שמיר, אז ראש הממשלה, הטיל וטו. מדובר בטעות היסטורית.

     

     

    אם המזרח התיכון היה מתנהל באופן רציונלי, החיבור בין בני אותו עם היה צריך להיות טבעי. הרי אלה ואלה מדברים על אחדות ערבית. הרי שורה של דוברים ערבים, כולל עזמי בשארה למשל, הודו ש"אין עם פלסטיני". אפשר להבין את קיומן של מצרים, עיראק וסוריה, שלכל אחת מהן יש, ברמה זו או אחרת, היסטוריה ומורשת שמעניקות להן ייחוד מסוים. אבל ירדנים ופלסטינים? יש להם זכות לשלטון עצמי. אבל הפרדה, על מה ולמה? מה בדיוק מבדיל ביניהם? כלום.

     

    השמאל העולמי ופעילים פלסטינים בגדה, כמו גם חלק מהימין הישראלי, מדברים על "מדינה אחת". אלא שמדינה אחת מקימים בין קהילות דומות, זהות, בעלות אותה דת ותרבות, ולא בין קהילות שונות. ירדן היא פלסטין, ופלסטין היא ירדן. צ'כוסלובקיה התפצלה לשתי ישויות, ויוגוסלביה התפצלה לשבע ישויות, על בסיס של הגדרה עצמית דתית ואתנית. ומה שהיה נכון שם ונכון לרוב מדינות העולם - צריך להיות נכון גם למזרח התיכון.

     

    לכן, בהנחה שהממשל האמריקאי, כפי שסיפר אתמול אבו־מאזן, אכן הציע להקים קונפדרציה ירדנית־פלסטינית, מדובר בהצעה מתבקשת ונכונה. לא ברור מדוע אבו־מאזן מתעקש לצרף את ישראל לפדרציה כזו. האם הקרואטים ביקשו לצרף את הסלובנים? נכון ש־31 שנים לאחר הסכם לונדון נדמה שהאופציה הירדנית ירדה מהשולחן. אבל ההיגיון מחייב להחזיר אותה לשולחן.

     


    פרסום ראשון: 02.09.18 , 23:05