הסיכוי היחיד לעצור את שפיכות הדמים במגזר הערבי הוא הקמת מפלגה ערבית חדשה: מפלגה שתרים את דגל השילוב ותקרא לצעירי המגזר להתגייס למשטרה, ולמדינה - להקים ביישובים הערביים תחנות משטרה. הרשימה המשותפת לא שם. היא אחד הגורמים לכאוס, ולא משנה עד כמה מתפתחות הקריאות שם נגד אלימות.

ההפגנות האחרונות נגד הנשקים הבלתי־חוקיים במגזר הן מסך עשן. בריחה מאחריות ואפילו ספין פוליטי: לתת מענה מילולי לאזרחים שבאמת נשבר להם, בלי לשלם מחיר. כי כדי להתגבר על האלימות המטורפת במגזר צריך לשתף פעולה עם המדינה, להיות חלק ממנה, להשתלב, ואת זה הרשימה המשותפת לא רוצה.

שלושה ערבים ישראלים נרצחו ביום חמישי האחרון כחלק ממאבקי כוח מקומיים, וזה רק חלק משבוע מדמם. יש רציחות בכל מקום, אבל רק במגזר הערבי הן במספרים כאלה. זה קורה שם כי למרות הקִדמה והחיים במדינה מערבית כמו ישראל, התרבות האלימה עדיין קיימת.

מה שמתואר כאן הוא שגרה שקיימת בכל מדינה ערבית, ובעיקר במדינות "לא מתפקדות". הדוגמה הקרובה אלינו ביותר היא הרשות הפלסטינית שרוצה להיות מדינה. רק בחודש האחרון גורשו שם עשרות משפחות מבתיהן כחלק מתהליך נקמת דם ובוררות, צעירים חוסלו, אחד מהם מול עיני אביו. הכל באזור גוש עציון ובכפרים סמוך לירושלים. כל הקרבות היו תוך שימוש בנשק פח"ע או של עבריינים. הרשות לא מתגברת על התרבות.

ישראל מדינה מתפקדת ומתקדמת, ולמרות זאת התופעה הזאת קיימת במגזר. המספרים לא משקרים: במגזר הערבי מתרחשים קרוב לפי שבעה מקרי רצח יותר מאשר במגזר היהודי, למרות שהוא מהווה רק 20% מאוכלוסיית המדינה. אחוזי הפשיעה ואחוזי כלי הנשק הבלתי־חוקיים לא פרופורציונליים לשום דבר.

אין לזה קשר ל"ציונות", אי־אפשר להאשים את "הקולוניאליזם" או את "הכיבוש". זה בעיקר התרבות הקלוקלת של ההנהגה. הניסיון להפיל את התופעה על המשטרה הוא חלק מבריחה מהתמודדות. מי שמפחית אשמה מההנהגה הערבית, בורח ונוהג בפטרונות. כאילו הם לא מסוגלים לראות נכוחה, כאילו אי־אפשר לדרוש מהם חוק וסדר. כאילו כל מה שצריך הוא לוותר. זו התרבות, מה נעשה? נוותר בבנייה הבלתי־חוקית, נוותר ולא נעיר על האבסורד בכך שתוקפים את המשטרה אבל לא מוכנים לבנות תחנות משטרה, נוותר על הרצון בנורמליות.

ח"כ תומא סלימאן אמרה לאחרונה ש"החברה הערבית הפכה לשדה קרב ותחושת הביטחון של התושבים פשוט נעלמת". מי אשם לדבריה? הרשויות. "לתושבים הערבים מגיע לישון בלילה כמו כל אזרח במדינת ישראל, מבלי לפחד על גורל ילדיהם, מבלי להזדעזע מקולות ירי בשכונה. לציבור הערבי מגיע לחיות", היא הוסיפה, ובצדק. ומה עשתה בנדון? הצביעה יחד עם חבריה לפני חודש וחצי נגד הקמת תחנות משטרה במגזר. באופן זהה, אגב, מתנגדים שם לשירות לאומי במשטרה. ומי אמור לאסוף נשקים? אחרים.

צריך לשאול את מי הכאוס במגזר הערבי משרת? התשובה היא, כנראה, שאת הפוליטיקאים. הכאוס כקרדום לחפור בו. את הפוליטיקאים הערבים בכנסת בעוד מופע של התקרבנוּת ולאומנות. את הפוליטיקאים היהודים כדי להימנע מהתמודדות עם אחד האתגרים האסטרטגיים של ישראל בדורות הבאים: השתלבות המגזר הערבי; כאילו אם נתעלם מהכאוס, הוא לא יהיה שם.

ואחרי שזה נאמר, אין באחריות של ההנהגה הערבית כדי לצמצם את החובה של רשויות החוק בישראל להשליט סדר במגזר הערבי. הכאוס הזה הוא תפקיד השלטון, עם ההנהגה הערבית ובלעדיה. משהו לא עובד שם כבר שנים: הענישה לא חמורה מספיק, המשטרה לא אוכפת מספיק, או שכולם מוותרים כי ההנהגה הערבית מוותרת. אבל זה מספיק חשוב כדי שהממשלה תשב על המדוכה עד שייצא עשן לבן. אחוזי הפשיעה הגבוהים הם גזירת גורל רק כשאין הנהגה שרוצה לשנות את הגורל.