הסכם אוסלו "חוגג" החודש 25 שנים לחתימתו. היה ברור לי, כמו גם לרבים אחרים, שהוא מתכון לאסון. ההסכם החזיר את מנהיג הטרור, ערפאת, למרכז הבמה, עורר גלי טרור שבהם נהרגו יותר מאלף ישראלים ואלפי פלסטינים, והשלום המקווה נראה רחוק כתמיד.

כיצד הגענו בכלל להסכם הזה? התשובה של הימין היא שמדובר בנאיביות של השמאל, שהיה מוכן להאמין לשקרי ערפאת ולאשליית השלום. אך העניין הרבה יותר מורכב. לאחר מלחמת ששת הימים היו לישראל שני עקרונות, שהיו מוסכמים על כל הזרמים המרכזיים בחברה הישראלית: לא למדינה פלסטינית ולא לחזרה לגבולות שלפני המלחמה. ההתנגדות למדינה פלסטינית הייתה נעוצה בהבנה שהקמתה תגרור סכסוך על ירושלים, תדרוש הכרה ב"זכות השיבה", ואולי אף חזרה לגבולות החלוקה. בנסיבות אלה נותר רק פתרון סביר אחד: הסכם עם ירדן לגבי הגדה, ועם ירדן או מצרים לגבי רצועת עזה. ירדן שלטה בגדה ובמזרח ירושלים לפני 67’. היא לא הפכה את ירושלים לבירתה, ולא התעקשה על "זכות השיבה" הפלסטינית.

ב־1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים והתפטרותה של גולדה מאיר, התמנה יצחק רבין לראש הממשלה. בתקופת כהונתו זו הגיע להסכם ביניים עם מצרים, שכלל נסיגה ישראלית משטח מסוים בסיני. האינטרס הישראלי היה להגיע להסכם ביניים מקביל עם ירדן, שיעביר לה שטח מסוים בגדה (נניח אזור יריחו) תוך הסכמה לפירוזו. הסכם כזה לא הושג והיה מבחינה פוליטית בלתי אפשרי, שכן המפלגה הדתית־לאומית (מפד"ל) שפנתה ימינה, הייתה חברה מרכזית בקואליציית רבין ובוודאי הייתה מונעת זאת.

רבין קבע בספרו (עם דב גולדשטיין) "פנקס שירות" כי "ישראל לא תסכים להקמת מדינה פלסטינית־ערפאתית בינה לבין ירדן. הבעיה הפלסטינית מוכרחה להיפתר בהקשר הירדני". ואילו קיסינג'ר האשים את ישראל שלא הגיעה להסכם עם ירדן ו"כתוצאה מכך עלה מעמדו של אש"ף".

ב־1977 זכה מנחם בגין בראשות הממשלה. הוא הגיע להסכם שלום עם מצרים והחזיר לה את כל שטח סיני (כולל פינוי יישובים). רצועת עזה נשארה בידי ישראל. במסגרת ההסכם בגין אף הסכים להכיר בזכויות הפלסטינים ולהבטיח להם אוטונומיה. ירדן לא שותפה בהסכם, ושוב נדחקה החוצה. השלב הבא היה בתקופת ממשלת האיחוד הלאומי, שבראשה כיהן יצחק שמיר. באפריל 1987 הגיע שר החוץ שמעון הפרס להסכם עם חוסיין מלך ירדן ("הסכם לונדון"). פרטיו לא פורסמו, אך הוא כלל את החזרת ירדן לגדה המערבית במתכונת כלשהי והעברת האוכלוסייה הפלסטינית באזור זה לשליטתה. שמיר דחה את ההסכם מכל וכל.

הייתה זו אולי ההזדמנות האחרונה להחזיר את ירדן לתמונה ולפתור במסגרתה את הבעיה הפלסטינית. חודשים אחדים אחרי הסכם לונדון, בדצמבר 1987, פרצה האינתיפאדה הראשונה שנמשכה שנים אחדות ועמדה בעינה (אף שנחלשה במידה ניכרת) בעת שרבין נבחר, בשנת 1992, לכהונתו השנייה כראש הממשלה. מובן גם שהאינתיפאדה ציננה מאוד את רצונה של ירדן ליטול על עצמה את השטח הבוער.

זה היה המצב שעימו צריך היה ראש הממשלה רבין להתמודד בתקופת האינתיפאדה, אחרי שהימין עשה כל שניתן כדי להשאיר את הבעיה הפלסטינית בחיקה של ישראל ולשלול את הפתרון הסביר לבעיה – הפתרון הירדני. הפתרון שבו בחר רבין, הסכם אוסלו, היה גרוע, אך הוא פרי הגורמים ששללו את הפתרון הירדני, ולפחות היה בו ניסיון למנוע מצבים גרועים עוד יותר – המשך השליטה בעם זר או הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית, אפשרויות החוזרות וניצבות כיום בפנינו עם כל סכנותיהן.