רותי ירקוני עדיין מתגוררת בדירה שכורה בבניין ברחוב דב הוז בתל־אביב שבו התגוררה אמה, יפה ירקוני. היא עברה לשם לאחר שיפה אובחנה כחולת אלצהיימר. בינתיים דירתה של האם נמכרה, אבל רותי לא עוזבת. היא קשורה לבית שעל כתליו מתנוססים ציורים ותמונות של אמה, ולא רחוק מדלת הכניסה ניצב הפסנתר שעליו ניגנה. עכשיו מנגנים בו בעיקר ילדיה המוזיקאים של רותי, ישי ומיכאל. "אנשים אומרים לי 'איך לא עזבת את הבניין אחרי שהיא מתה?', ולי קשה לעזוב את הבניין כרגע", היא אומרת. כמעט שבע שנים עברו מאז מותה של יפה ירקוני, ובתה אומרת שלא רק הגעגועים אליה התעצמו, אלא גם ההערכה שהיא רוחשת לאמה ז"ל.
"נהגתי ללכת לכל הופעה שלה, עד שכבר התביישתי בזה קצת. חשבתי לעצמי: 'אין לך חיים משלך?!", היא אומרת, וגוון קולה מזכיר לא מעט את זה של האם. "אבל אחרי שאבא שלי נפטר הרגשתי צורך ללוות אותה לכל הופעה כדי שלא תהיה לבד, ובכל פעם המצאתי תירוץ אחר, כי מאוד אהבתי את השירים שלה ומאוד אהבתי לראות אותה על במה. היום אני מעריצה אותה אפילו יותר, וחשוב לי מאוד להנציח אותה".
לכן היא גם נרגשת מאוד לקראת פתיחת התערוכה "זה הסוד שלי", שנפתחת הערב בגלריה "החווה" בחולון ותוקדש לאמה, שהפכה להיות דמות מיתולוגית בתרבות הישראלית. התערוכה — שיזם רפי ואזנה, עוזר מנכ"ל עיריית חולון לתרבות ואמנות ואצרה אילנה כרמלי־לנר — מציגה שמלות של ירקוני לצד תכשיטים ואביזרי אופנה, כמו כובע הסומבררו שחבשה להופעה במקסיקו, תמונות, יומנים שכתבה, עטיפות תקליטים ותצלומים מאלבומה הפרטי. לנר גם פנתה לעשרה מעצבי אופנה ישראלים שהכירו את ירקוני, ביניהם גדעון אוברזון, גרשון ברם, דורין פרנקפורט, ירון מינקובסקי ויובל כספין, וביקשה שיעצבו בגד לירקוני, זכר לימים ההם.
בואי, תכירי את מאיר
רותי, 62, גרושתו של השחקן מאיר סוויסה, אמא לשלושה (טליה, ישי ומיכאל) וגננת ומורה בגמלאות, היא הצעירה בבנותיה של ירקוני. אחיותיה הן אורית שוחט, בעבר עיתונאית בכירה ב"הארץ", והדוקטור להיסטוריה תמי צרפתי. מילדות היא זוכרת אמא שלמרות הקריירה העמוסה שלה הקפידה להיות אמא. "היא זו שהחזיקה את כל המשפחה", אומרת רותי. "היא הייתה בנאדם נורא אופטימי, והיא נורא אהבה אותנו. היה לה המון כוח וסבלנות אלינו. אף פעם, כילדה, לא הרגשתי שאנחנו מטרד בשבילה, גם כשחזרה מאוחר בלילה מהופעות. גם כשהייתי נשואה למאיר, הבית של אמא בבניין הזה היה מרכז חיי. הייתי בבית הזה כל הזמן".
לא הפריע לכן שהיא עבדה כל הזמן ושבערבים היא כמעט לא נמצאה בבית?
"אורית ותמי סבלו מזה מאוד, כן היה להן קשה. לי היה קשה להיפרד ממנה, אבל מאוד פירגנתי לה את זה. אמא נסעה פעם לחודשיים לחו"ל ואורית כעסה עליה. אמא רצתה שניסע איתה, אבל אורית ותמי היו בתיכון ולא הסכימו. אני הסכמתי, אבל לא רציתי להיפרד מהאחיות שלי, ונשארתי. היא נסעה וחזרה, ושוב נסעה לחודשיים, וזאת הייתה חצי שנה לא פשוטה, עם המון געגועים".
חשבת ללכת בדרכה ולהפוך לזמרת?
"רציתי להיבחן ללהקה צבאית, אבל אבא שלי אמר לי 'מה פתאום!', והקשבתי לו. אחר כך הקלטתי שלושה שירים. הייתי אמורה להופיע איתם בטלוויזיה וחטפתי פחד נוראי. אז הבנתי שלהיות זמר זה לא רק להקליט באולפנים אלא גם להופיע מול קהל".
יפה היא גם זו ששידכה בין רותי לבין מאיר סוויסה. "הם עשו חזרות למופע משותף, והיא כל הזמן צילצלה אליי ואמרה לי, 'בואי, תראי, נורא נחמד פה, נלך אחר כך לאכול'. ואז היא הכירה לי את מאיר. כשהתגרשתי היא אמרה לי, 'בתור בעל הוא חרא, תתגרשי ממנו, אבל אני אמשיך להיות איתו ביחסים טובים'. מאיר הוא איש טוב, ואני ביחסים נהדרים איתו ועם אשתו נעמה".
הסרט שעשה סוויסה לזכרה של יפה ירקוני והוקרן בטלוויזיה הצליח להרגיז את הבנות של ירקוני.
"מאיר מאוד אהב אותה, והיא אותו, אבל חבל שהוא עשה סרט לזכרה בלי להגיד לנו", אומרת רותי. "הוא העביר חומרים למישהו אחר שבעצם עשה את הסרט, ובדיעבד לא ממש היה מעורב בו, ולכן בסרט משולבות שגיאות רבות. אם הוא היה עושה סרט עליו ועל יפה — איך בחור שהגיע ממרוקו התחבר ליפה ירקוני — זה היה יכול להיות נהדר ומרגש. פנינו לבית המשפט והכרחנו אותם לתקן את השגיאות. אם מאיר היה מבקש עזרה, כולנו היינו עוזרים לו. שאלו אותי 'למה לא תבעת אותו?', ואמרתי 'אני לא תובעת אותו כי הוא אבא של הילדים שלי'. אני מאוד רוצה שנעשה סרט משלנו, אבל אני צריכה לזה את אורית. זה התחום שלה".
אמא אהבה את שרית חדד
השנים האחרונות לחייה של יפה ירקוני, שסבלה מאלצהיימר ומתה בגיל 87, היו לא פשוטות. במיוחד השנים בהן אושפזה במרכז הרפואי שיקומי רעות. "בהתחלה אמרתי 'אני קונה את המחלה הזאת כי אמא הייתה במצב רוח טוב'", מספרת רותי. "היינו עושים אצלה כל שבת מסיבות. כשניגנו ושרו, היא הייתה מתופפת. היא כבר לא הכירה את השירים שלה, היא רק הכירה מנגינות קווקזיות, מהעבר הרחוק. אבל אחר כך המצב רק הידרדר, והשכחה והבלבול השתלטו בהדרגה. היא החליטה למשל שהיא אירגנה את העצרת שבה רבין נרצח, אבל בעצם היא רק שרה שם. התווכחנו. אפילו התקשרנו לצ'יץ' לוודא. ואז צ'יץ' אמר לי 'אל תתווכחי איתה'. היא שאלה 'ומה הוא אמר', ואני בטיפשותי אמרתי 'הוא אמר שהשתתפת בעצרת, אבל לא את אירגנת', והיא אמרה 'טוב, הוא סנילי"'.
המוזיקה עדיין העסיקה אותה?
"מאוד. היא הופיעה בטלוויזיה והייתי מלווה אותה להופעות, מתוך דאגה. כשנדלקו האורות, הבמה נשארה שלה. היא הופיעה עם שלישיית 'מה קשור' — הם שרו ביחד את 'האמיני יום יבוא' — והיא הייתה מצוינת. כשהעברנו אותה לרעות, היינו משמיעים לה את השירים שלה, והיא עדיין הייתה מדברת כל הזמן על הופעות, שכמובן כבר לא היו לה. היא גם לא זיהתה אותי, והיינו כל כך קרובות. ברעות כבר לא צבענו לה את השערות. בעיניי זה היה נורא יפה".
והיה גם הראיון שעשה כותרות עם רזי ברקאי, בו ירקוני מתחה ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה. "אלו היו הימים של מבצע חומת מגן", מספרת רותי. "לקחו כמה פלסטינים וכתבו להם על היד מספרים, וכשהתקשרו לאמא שלי ושאלו איך היא מרגישה לקראת יום העצמאות, היא אמרה 'רע מאוד, כי אני רואה תמונות שמזכירות לי את השואה'. למחרת היה כתוב בעיתון: 'יפה ירקוני השוותה את החיילים שלנו לנאצים'. היא לא אמרה נאצים. היא אמרה 'התמונות מזכירות לי את השואה'. למה אי אפשר להזכיר שואה? שואה זה משהו שצריך ללמוד ממנו. בתגובה איימו עליה ברצח. הייתה הפגנה ליד הבית ואמרו לה: 'אם תלכי להופיע נירה בך'".
ומה היא אמרה על הכעס נגדה?
"היא אמרה 'למה להתנצל? בנאדם לא יכול להגיד את דעתו?! אני מבינה את ההורים השכולים, גם אני ידעתי שכול, אבל אני לא מוכנה להתנצל על משהו שאמרתי'. זו הגאווה הכי גדולה שלי. רוב האמנים עכשיו די נבהלים מלהביע את דעתם, והיא לא פחדה להגיד מה היא חושבת", אומרת רותי ומוסיפה שכאשר אמרה אמה את הדברים היא כבר אובחנה כחולת אלצהיימר, "אבל אני סירבתי להאמין שזה המצב".
אם הייתה חיה היום, מה היא הייתה אומרת על ישראל 2018?
"היא הייתה נורא סובלת. תראה, היא לא הצליחה להתאושש אחרי רצח רבין. היא לקחה את זה נורא קשה. זה גמר אותה. אז ממה שקורה היום היא הייתה משתגעת. אני לא מאשימה רק את מירי רגב, כל הממשלה הזאת היא ממשלה קשה. אבל אמא שלי לא פחדה להגיד את דעתה, וזה דבר שאני מאוד גאה בו. הצדק החברתי תמיד היה חשוב לה".
ירקוני לא מרוצה מההנצחה לה זכתה אמה. השכחה והזיכרון הקולקטיבי הקצר מפחידים אותה.
"אני היחידה שההנצחה שלה חשובה לה", היא אומרת. "בחולון קראו רחוב על שמה, לא רחוק מהרחוב על שם שושנה דמארי. גם בקריות יש רחוב על שמה, וברעננה יש פארק לזכרה. למה בתל־אביב אין משהו על שמה? אני לא אפנה לרון חולדאי, אבל היא נולדה פה וחיה פה. הזיכרון הקולקטיבי הוא קצר".
בארץ שוכחים את רוב האמנים הוותיקים וגם את אלה שכבר אינם.
"אם כבר מדברים על זה — מזכירים יותר את שושנה דמארי, אולי בגלל שהיא עבדה עם עידן רייכל ועם בועז שרעבי. אמא לא מושמעת כמעט, ועוד כמה שנים ילדים באמת לא ידעו מי זאת יפה ירקוני. אחרי שהיא נפטרה לימדתי בגן ליד הבית שלה את שירי הילדים שלה בשילוב סיפורים על מה שהיה פה פעם. עכשיו אני עובדת בשכונת התקווה, ומי ששרים את השירים שלה הם הילדים של מבקשי המקלט, הילדים השחורים. הם שומעים רק יפה ירקוני, ויודעים יותר מילדים אחרים מי זאת אמא".
מה היא הייתה חושבת על המוזיקה היום?
"אני בטוחה שהיא הייתה אוהבת את מירי מסיקה. היא אהבה מאוד את שרית חדד, מה עוד שגם אמא ממוצא קווקזי. יכול מאוד להיות שגם את סטטיק ובן אל היא הייתה מסמפטת. היא הייתה פתוחה מאוד לשינויים מוזיקליים. לי חבל מאוד שהיא לא זכתה לראות כמה מיכאל וישי מוזיקאים מוכשרים, ושהם לא מספיק נהנו ממנה".
