ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ג'ונתן פראנזן
    24 שעות • 05.09.2018
    "שרפתי את עצמי רק כדי שאוכל לשלוט באש מבחוץ"
    כשג'ונתן פראנזן פירסם את ספרו "התיקונים", הוא הפך בן־רגע לאחד היוצרים החשובים בעולם. אבל אז אופרה ווינפרי המליצה על הספר, והתגובה הצוננת שלו לפיה לאופרה ולו יש סטנדרטים ספרותיים אחרים הפכה אותו מטרה לשיימינג קטלני. החוויה הקשה הולידה את הספר "אזור אי־הנוחות", שמחטט באכזריות בצלקות ילדותו. לרגל צאת הספר בעברית, פראנזן מספר למה הוא שונא את פייסבוק יותר מאת טראמפ, ומה הוא חושב על MeToo#
    אלעד זרט

    זה לקח לו שלושה ספרים, גירושים כואבים, משבר כתיבה ארוך ומייגע ואב שנפטר מאלצהיימר — אבל בגיל 42, עם פרסום הרומן המופתי "התיקונים", ג'ונתן פראנזן הפך בן רגע לאחד הסופרים החשובים והמדוברים בארצות־הברית. הרומן שיצא ימים בודדים לפני אסון התאומים שיקף היטב את הרוח האמריקאית הישנה, שקצת הלכה לאיבוד בתקופה שלאחר פיגוע הטרור הנורא ההוא בלב מנהטן. הספר התקבל בהתלהבות אדירה אצל המבקרים וגם אצל הקהל, אבל בטוויסט מפתיע פראנזן הפך בתוך רגע לאויב הציבור מספר אחת בארצות־הברית.

     

    התפנית הגיעה דווקא לאחר שכוהנת הטלוויזיה הגדולה אופרה ווינפרי בחרה בספרו המדובר של פראנזן ל"מועדון הספר הטוב של אופרה" — מקדם המכירות האפקטיבי ביותר לסופרים באמריקה. גם אצל פראנזן העותקים נחטפו מהמדפים, אך במקום להוקיר תודה הוא הודיע בראיון שהצטער מאוד לגלות שהספר נבחר למועדון של אופרה, ונימק זאת בכך שהבחירה הרחיקה את הקוראים הגברים שאליהם קיווה להגיע. הראיון הזה היה תחילתו של משבר ארוך ומתוקשר בין אופרה לפראנזן, שבסופו הצהיר הסופר כי "הטעם הספרותי של אופרה ווינפרי לא עומד בסטנדרטים שלי". דבר אחד בטוח: פראנזן הפסיד בקרב הזה בגדול. הוא ספג חיצי ביקורת איומים, קראו לו "סנוב, מתנשא ונאד נפוח". גם אופרה חגגה את העלבון שלה בכל הזדמנות. למרות השנים שחלפו וההתנצלות הפומבית של פראנזן, הצלקת עדיין נוכחת ושורפת.

     

    "הייתי בסוג של התרוממות רוח גדולה", אומר היום פראנזן בראיון ל"ידיעות אחרונות". "אבל אז, במידה מסוימת באשמתי, הכל התהפך נגדי. אנשים אמרו עליי דברים נוראים בגלל שפגעתי באופרה ווינפרי. עברתי שיימיניג קשה מאוד. ולכן כתבתי את הספר 'אזור אי־הנוחות' שיוצא עכשיו בתרגום לעברית. רציתי לחזור לאדם שהייתי לפני שפירסמתי את 'התיקונים'. לחזור לאדם המבויש שהייתי בילדותי".

     

    "גם אחרי ההתנצלות, הקהל שלה הוא לא הקהל שלי". אופרה ווינפרי | צילום: יחסי ציבור
    "גם אחרי ההתנצלות, הקהל שלה הוא לא הקהל שלי". אופרה ווינפרי | צילום: יחסי ציבור

     

    מבויש באיזה מובן?

     

    "התביישתי מאוד בילדות שלי, התביישתי בהורים שלי, התביישתי בהוויה שלי. החוויות הנוראיות שעברתי אחרי 'התיקונים' דחפו אותי להיות קשה ורע יותר עם עצמי על הדף. אני מכיר את עצמי הכי טוב ויכול לפגוע בעצמי הכי קשה, וזה מה שעשיתי. זה ספר שהייתי חייב לכתוב, מין דחף לבטא ולחשוף את הכל. כתבתי את כל הפרטים המביכים ששמרתי הרבה מאוד שנים בבטן. זאת הייתה הדרך שלי להגן על עצמי מפני אחרים".

     

    אז במובן מסוים הענשת את עצמך על ההתנהלות שלך מול אופרה?

     

    "יותר הגנתי על עצמי מאשר הענשתי. גם היום, אחרי ההתנצלות שלי ואחרי שכבר ישבתי בתוכנית של אופרה, אני יודע שהקוראים של אופרה הם לא קהל הקוראים שלי. אבל השיימינג היה חריף מדי ואני פשוט הגנתי על עצמי בכתיבת הממואר הזה. תראה, יש לנו הרבה שריפות ענק עכשיו בקליפורניה והדרך לשלוט בשריפות, שלא יתקרבו לאזורי מגורים, היא להצית מסביב בכוונה שריפות שאפשר לשלוט בהן, ובכך ליצור טבעת הגנה מאש. זה מה שאני עשיתי — אני הצתתי שריפות, שרפתי את עצמי, רק כדי שאוכל לחזור לחיים הפרטיים שלי. רק כדי שאוכל לשלוט באש מבחוץ".

     

     

    צלקות ילדות

     

    פראנזן, 59, נחשב כיום לאחד הסופרים החשובים בעולם. "טיים" מגזין אפילו הקדיש לו כתבת שער מדוברת והכתיר אותו כסופר האמריקאי הגדול של דורנו. הראיון איתו נערך לרגל חגיגה כפולה, יציאת שניים מספריו בעברית בהוצאת "עם עובד". נוסף על "אזור אי־הנוחות" (תירגמה: נעמי זוסמן), יוצא גם הרומן הראשון שכתב, "העיר העשרים ושבע" (תירגם: ארז וולק).

     

    "לא אהבתי באמת להיות ילד", הוא אומר בכנות. "הייתה לי משפחה נפלאה אבל קשה מאוד". חוויות הילדות שלו מדממות ופוצעות את עמודי "אזור אי־הנוחות", אוסף סיפורים ורשימות אוטוביוגרפיות שעוסקות לא מעט בקשריו הסבוכים עם הוריו. אבל למרות הכעס הגדול שלו על אביו ואמו, הוא גם מגלה לא מעט חמלה כלפיהם. "אם יש משהו שלמדתי במהלך כתיבת הספר", הוא אומר, "זה על הצלקות הרבות שאני נושא בגללם עד היום מהתקופה ההיא, כשחייתי לצידם. בין שבזה שהכריחו אותי ללבוש בגדים שלא רציתי, שהתעקשו שאשנה דברים בחיי ושהיו להם את הרעיונות שלהם לגבי החיים שלי".

     

    סלחת להם?

     

    "כן. למרות הכל אני חושב שהם היו הורים שעשו הכל מתוך מחשבה על טובת ילדיהם. הם דאגו מאוד שלא אצליח להתפרנס מהכתיבה. אבא שלי עוד הספיק לקרוא את שני הרומנים הראשונים שלי. את 'העיר העשרים ושבע' שרואה אור עכשיו בעברית הוא דווקא אהב. את השני פחות. אבל לפחות הוא כבר הבין שאצליח לדאוג לעצמי כלכלית".

     

    הוא הספיק לראות את הפנים שלך מתנוססות על כל השער של "טיים" מגזין בצירוף הכותרת "סופר אמריקאי גדול"?

     

    "לא, וזה די עצוב. זה כואב לי כי אני יודע שהוא היה מאוד גאה בי. אבל מצד שני אולי לא הייתי מגיע לשער של 'טיים' מגזין אם ההורים שלי היו עדיין בחיים. כי כשהם מתו הייתי סוף־סוף משוחרר לכתוב מה שאני רוצה, בלי לסבול מרגשות אשם על כך שאני פוגע בהם בכתיבה שלי. תוך כדי הכתיבה הבנתי פתאום שכל מה שהם עשו היה לטובתי, ובמובן מסוים גם המוות המוקדם שלהם היה לטובתי — הם שיחררו אותי מהכבלים שלהם. אולי אם הייתי מנסה לרצות אותם אז לא הייתי סופר כזה טוב".

     

    אמרת בראיון שאתה כנראה כותב עכשיו את הרומן האחרון שתכתוב. אתה באמת מתכוון להפסיק לכתוב?

     

    "אני לא אפסיק לעולם לכתוב, אבל יש לי סטנדרט מאוד גבוה לרומנים שאני כותב, כך שלא נראה לי שאוכל לעמוד בו לנצח. אני לא אוהב לחזור על עצמי, לטוב ולרע אני יוצר שתלוי בדמויות חזקות. הספר החדש שאני כותב מתקדם לאט, בין היתר בגלל שאני מתקשה לפתח דמויות ולהמציא הכל. כמה סופרים כבר כתבו ספרים מוצלחים? או אפילו ספר אחד? בתקופה שנבוקוב הגיע לארה"ב הוא כתב שלושה רומנים מדהימים וזהו. אותו הדבר היה עם פוקנר, שישה רומנים מדהימים בשנות העשרים והשלושים, ואחרי זה הוא המשיך לכתוב, כי זה מה שסופרים עושים. אבל זה לא היה אותו הדבר. לי יש עוד סגנונות כתיבה — עיתונות, פובליציסטיקה, מאמרים. ואם לא רומנים, אז אמשיך כמובן בזה".

     

     

    בין טראמפ לצוקרברג

     

    פראנזן הוא איש חד ורהוט, אחד שאף נשיא לא היה רוצה לפגוש לקרב ציוצים. אבל עוד לפני טראמפ הביקורת הגדולה שלו היא דווקא על הרשתות החברתיות ותאגידי הענק שגורפים רווחים עצומים מכלכלת האינטרנט. "טראמפ מעורר אימה בעיניי", מבהיר פראנזן, "הוא ללא ספק אדם שלא כשיר בכלל להיות נשיא ואין איבר אחד בגופי שלא שונא אותו שנאת אמת. אבל טראמפ יודע את זה שאנשים כמוני שונאים אותו, והוא נהנה מזה. ולכן אני מנסה לא להישאב לתוך זה כמו חבריי בשמאל. אני רואה את הדברים אחרת ומכוון את האנרגיות שלי למלחמות גדולות בהרבה נגד נזקי האינטרנט. הרי ללא הרשתות החברתיות טראמפ לא היה נבחר להיות נשיא".

     

    אתה חוטף על זה ביקורת קשה מחבריך למחנה הפוליטי.

     

    "זה לא באמת מזיז לי. אני לא חושב שכל השמאלנים הם טובים, ולא כל תומכי טראמפ הם אנשים רעים. אנשים טובים ורעים יש בכל מקום, והדיכוטומיה הזאת לא נכונה ולא מעניינת אותי. האמת האמנותית שלי היא לעשות מלחמה על החיים שלנו ונגד מה שמשפיע עליהם לרעה הכי הרבה. הטכנולוגיה החדשה הפכה למטרד גדול על החברה. כן, פייסבוק וטוויטר הם הדברים שאני חושב שחייבים לשנות".

     

    אז את מי אתה שונא יותר: דונלד טראמפ או מארק צוקרברג?

     

    "בעצבים שלי, את דונלד טראמפ. אבל אני לא חושב שטראמפ יותר רע מפייסבוק. פייסבוק היא רוע טהור".

     

    אתה מצליח אבל לראות את הדברים הטובים שיצאו מהרשתות החברתיות? קמפיינים דוגמת MeToo#?

     

    "אני האחרון שיטען שהכל נורא ברשתות החברתיות. טוויטר למשל לקחה אחריות מההתחלה על האביב הערבי, ויש בזה אמת. אבל השאלה היא איפה היינו שלוש שנים אחרי שפרץ האביב הערבי, ואותו דבר גם לגבי MeToo#. הרבה דברים קרו, אבל השאלה היא: האם באמת הדברים השתנו? זה נכון שהרבה אנשים שהואשמו בקמפיין MeToo# הם אנשים בעייתיים, ואנחנו יכולים ליהנות מהשיימינג שנעשה להם. זה מרגיש טוב, אבל האם זה באמת עוזר? אולי ברמה הפרטנית, זה בהחלט נחמד לראות את הארווי ויינשטיין הולך לבית המשפט, אבל לדעתי זה רק יוצר יותר כעס אצל הגברים. אני חושב שגברים נהיים יותר אימפולסיביים, ואני חושב שזה רק יגרום לפער המגדרי לגדול יותר ויותר".

     

    איך?

     

    "באותה הדרך שחשבנו שבחרנו נשיא שחור ופתרנו את בעיית הגזענות, ושמונה שנים אחר כך יש לנו נשיא גזען. אתה מבין?"

     

    לא עוזב את העיר

     

    הוא נולד בווסטרן ספרינגס, אילינוי, למד בברלין, חי שנים ארוכות בניו־יורק והיום הוא גר בסנטה קרוז בקליפורניה עם "בת זוגי השווה", כפי שהוא מכנה אותה, הסופרת קייטי צ'טקוביץ. פראנזן מחזיק בטורים ב"ניו יורק טיימס" וב"ניו יורקר" ונחשב לאחד הכותבים המשפיעים באמריקה. אבל מאז שעקר לקליפורניה הוא נהנה מהשקט הרחק מניו־יורק ומעביר את הזמן במשחקי פוקר ושיעורי ריקוד עם חברים.

     

    "אני לא חושב שיש יותר מדי מדינות שאתה יכול להרגיש טוב שאתה חי בהן. אני בטוח שאהיה די אומלל בישראל למשל, אבל אני גם לא אהיה שמח באיטליה או במרבית מדינות אירופה שהולכת ונהיית משוגעת יותר ויותר. חוץ מזה, אני לא חושב שלאף אחת מהמדינות, אולי חוץ מקוריאה־הצפונית, יש ממשלה פחות שפויה מהממשלה בארה"ב. נהיה די חשוך בכל העולם, אתה לא חושב?"

     

    לא היו לך אף פעם מחשבות לעזוב את אמריקה?

     

    "לא ממש. אני חושב שהדבר היחיד שיגרום לי לעזוב את אמריקה יהיה איום ממשי לחיי. במובן מסוים אני חושב שזאת תהיה טעות לעזוב את המקום הזה דווקא ברגעיו הקשים. כמה ימים אחרי מתקפת הטרור ב־11.9, קייטי עבדה עם מישהו מהוליווד על תסריט והטלפון שלנו צילצל. על הקו היה שחקן מפורסם שאמר לה, 'אני עוזב את ניו־יורק בדחיפות. שמעתי מוורן בייטי ששמע ממקור שלו בסי־איי־אי שהולכת להיות מתקפה שנייה על ניו־יורק. אל תגידי לאף אחד אבל תצילי את עצמך'. אנחנו היינו בשוק, אבל הייתי די סקפטי לגבי זה. גם אם הייתה מתקפה מתוכננת, מאיפה וורן בייטי יודע על זה? וחשבתי לעצמי — ככה מתחילה פאניקה. ובאמת זה היה שטויות. אבל כבר אז אמרתי לעצמי שאני לא עוזב ברגעים כאלה".

     

    ומה לגבי עזיבה קצרה לטובת ביקור אצל הקהל הגדול שלך בישראל?

     

    "אני בהחלט חושב על זה. אני לא יוצא למסע קריאות לכל ספר שיוצא, אבל אני מקיים מפגשים במדינות שאני הולך לצפות בהן בציפורים, וישראל היא בהחלט יעד טוב לזה. אני מקווה מאוד שזה יקרה עם צאת הספר הבא".

     

     


    פרסום ראשון: 05.09.18 , 20:13