סנוניות בחוף הציפורים / אדם יוצא מהאמבטיה ומטפטף על כל רצפות הבית והוא מבסוט. אחר חוטף קריז ויורה באנשים אחרי תחרות גיימינג. ובעוד העולם סוגד בטיפשות לכוכב זמר או כוכב כדורגל חדש, מישהו חוטף מכות ומגלה שבתור אחר ושונה הוא נמצא בתחתית הסולם האנושי.
אז תגידו איך יכולנו להישאר אדישים נוכח כל הדברים האלה בשנה שחלפה כמו מטאור, ושבה קיבלנו במתנה גם את עלילות ד"ר טראמפ מאמריקה וגם מתנות כמו לידת ילדים ישראלים חדשים עם שמות חדשים, למשל אריאל ולביא (מוחמד עדיין בראש פלייליסט השמות).
כן, כולנו תמיד נרגשים כששנה חדשה נכנסת. אבל לאור המתרחש חשבתי לפעמים שהשנה שהייתה פה לא הייתה אמיתית, אלא מזויפת. בעיקר בגלל המאבק על האמת מול הפייקיות העולמית.
אז הנה בכל זאת אמת אחת: למרות שרצינו לנסוע לאיטליה בחג, החלטנו שנישאר בארץ ושננסה לחפש את השנה החדשה בעצי הרימון בכפר או בסנוניות ראשונות בחוף הציפורים.
מלחמת מעמדות / הנסיך הארי והנסיכה הפרטית שלו מייגן התאחדו בחתונת השנה, אבל מאידך דברים רבים (ובמיוחד אנשים) נכחדו השנה. זה טבעו של העולם. שמח, נאנח וממשיך הלאה.
זו הייתה שנה שבה התחוללה מלחמת מעמדות בתרבות שלנו, בפוליטיקה, בשיח הקשה והדפוק בינינו.
בתעשיית המוזיקה, למשל, הוגדרה השנה כשנת ה"פאניק מוד", כלומר שנת הפאניקה. כי המון זמרים לא ידעו השנה איך להתמודד עם הרדיואים המקומיים שנתקעו על סגנון אחד (הפופ רגאטון המזרחי). זו גם הייתה, עדיין, שנת הסטטיקיות לילדים והעומר אדם לנסיכות היוטיוב. וכמובן האירוויזיון שחזר לפסגת הנטע.
אני הרוס על סודה עוד מהימים שאבא היה שולח אותי בגיל 11 לקנות בלונים לסיפולוקס, אבל השנה פרצה סודהסטרים לתודעה למול פייסבוק ההולך ונכחד. השנה גם חלו תמורות משמעותיות במעמד הלהט"בים והוונדרוומניות, עם קמפיין ה־MeToo ששבר את כל המוסכמות הישנות ביחס לנשים. ושימו לב שרק הירח וקוקה־קולה שמרו על המעמד העליון שלהם השנה, ושכל ישראלי שני סובל מעודף משקל (זהירות, חומוס).
אבל אישית הייתה זו שנת פרידה מאחותי ומאמי ז"ל. פרידה שהשפיעה על כל חיי ומעשיי. שנת הריק השחור מבחינתי.
מקצועות אולי נכחדים / שמתם לב שהשנה מעשנים פחות? שלא היו כמעט הופעות בקיץ בפארק? שמשנים את עטיפת הקרמבו? ואילו אני נתפסתי דווקא על רשימת המקצועות שנמצאים בסכנת הכחדה.
אז אחרי שהבנתי שמקצוע הזמרות לא בסכנה, כי כולם רוצים לשיר (רק לא לבוא לפה – ראו מקרה לנה דל ריי), הבחנתי בין העלולים להיכחד ברואי החשבון, אולי כי מי רוצה למות משעמום מול מספרים, ובנהגי מוניות בגלל המכונית האוטונומית. תדעו שגם הקופאיות בסופר סטייל לובה ייעלמו, ובמקום הבל־בוי (נער המעלית) החינני ממלונות "הפאנסי" הניו־יורקיים ינגנו פעמוני מחשב. העולם נהיה ביזנס, אמרה אמא שלי לפני שמתה. הו, אמא החכמה.
מי הקשיב למי / ישראל הפכה השנה לסקטוריאלית ומגדרית. כלומר, אני מכיר אנשים שלא שמעו את השיר "שני משוגעים" (שיר השנה), ומכירים רק את שני המשוגעים שכתבו לחיפושיות את השירים הכי יפים בעולם, המשוגע לנון והמשוגע מקרטני.
ובעולם שבו יש מיליוני משוגעים (חלקם נחמדים אפילו), מי בכלל הקשיב למישהו בשנה הזו ומי קיבל השנה דעה שאינה דעתו? ובתקופה שבה מזהירים ילדים תמימים בעוטף עזה מלגעת בעפיפונים או בבלונים זרוקים בשטח הבוער, נהיו הסלפי'ז, האינסטגרמים והסטורי'ז הסיפור הכי להיט בעיר.
גם העברית נמכרה השנה סופית בשתי שקל. האם שמעתם מישהו שעוד קורא לאהובתו אהובתי ולא כפרה וחיים שלי?
סירחון ברכב / פול סיימון פרש מהבמה השנה, והאוטו שלי הסריח השבוע, או בגלל שהתבאס מזה או בגלל מישהו שנסע איתי לאחרונה ולא התקלח כדי לחסוך מים בישראל המתייבשת.
אז הדלקתי בעל־כורחי מזגן (מזגנת) וחיכיתי שהריח יעבור. ולמה בעל־כורחי? כי אני שייך לזן נכחד של אנשים שחושבים שאפשר להעביר את השנה בלי מזגנים.
וכשבאמצע אוגוסט היא התעופפה לחופשה עם הילדים ונותרתי לבדי בבית, השלכתי קיבינימט את השלט של המזגן וחגגתי. עד שלילה אחד שבתי מהופעה בקיסריה, ונשברתי מהלחות והתחלתי לחפש אותו ולא מצאתי.
כבר נהיה אחת בלילה כשטיפסתי כמו ינשוף על סולם חדר הכביסה, ולחצתי על כפתור המזגן. אלא שהחום גבר עוד יותר.
מה אתה רואה בקופסת המזגן שבקיר, ירוק או אדום? שאל חבר שנחלץ לעזרתי.
אדום, עניתי.
אז אתה מחמם יא אהבל...
יאללה, שיבוא כבר הסתיו עם הענן. ויהיה אוויר קריר אמיתי. ואולי אפילו נוכל לדבר כמו שלא דיברנו.
קטורזה ושפירא / קטורזה (מגדולי המצחיקים בארץ המצחיקה־עצובה הזאת) הזכיר לי חיים קודמים כששלח לי לפני שבוע בווטסאפ תמונה שלו, ברקע של מי שהיה בשנות ה־40 ראש ישיבת לובלין בפולין, הרב מאיר שפירא זצ"ל.
שפירא הנהיג את לימוד הדף היומי של השס, היה גם אח של סבתא שלי רוח'לה, ובעיקר מין מנהיג רוחני אמיתי הרבה לפני המנהיגים "המשובטים" סטייל הנשיאים הפיליפיני והאמריקאי.
אז למרות שבהתחלה חשבתי שזה בדיחה קטורזאית, התרגשתי כששמעתי שישראל (לקטורזה יש גם שם פרטי) נסע למסע בעקבות השואה עם הבן שלו, וכך הגיע לישיבה הנכחדת.
ועכשיו, תגיד שרול, מתי אתה מגיע להופעה שלי בספונטני והורג ברכות את הקהל עם הבדיחות שלך? אפילו אדיר מילר היה וסושרד הבטיח לבוא לעשות קסם גדול מהחיים. מה זה גדול מהחיים? אין לי שמץ. כי אני עדיין לא יודע בבירור מה זה החיים.
פרידה מעורך יקר / אני לא עיתונאי. אני זמר שכותב טור על החיים הקטנים שבהם אני יכול לשים בכפיפה אחת נניח את אהבתי לשואבי אבק ליד שנאתי לשנאת חינם. אז מי שהביא אותי לכתוב פה טור היה חברנו האהוב רון ירון, העורך הראשי של העיתון שעזב את הג'וב שלו בימים אלה.
ועכשו שמעו משהו. כל המכתבים שרון שלח לי השנה נפתחו בציטוט מאת המשוררת האהובה עליו ויסלבה שימבורסקה. עד שיום אחד כתבתי לו: "בוא'נה רון, יש עוד משוררים", והצעתי לו את ריימונד קארבר ומארק סטרנד. אבל זה לא עזר.
אז עכשיו אני נכנע ומחזיר לו משהו משימבורסקה אהובתו:
כף היד /
עשרים ושבע עצמות,
שלושים וחמישה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים,
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתוב את "מיין קמפף"
או את "פו הדב".
דרך צלחה, רון יקר. נתגעגע לשכל ולרגש הישר שלך. ואם בא לך לשמוע זן נכחד של שירה אמיתית, אני ממליץ על הביצוע הבלתי נשכח של אריתה פרנקלין (שהלכה לעולמה השנה) ל־Natural Woman בערב ההוקרה לקרול קינג. מוקדש לך, Natural Man.
שניצל בלי סוכר / "מישהו שולט בך?" שאל אותי פעם מישהו בתחילת שנה חדשה.
“אני מניח שהחשדנות, האגו והמחשבות", עניתי לו. "והאמת שאם הייתי רוצה לבקש משהו בשנה הבאה זה שהם ישלטו בי פחות”.
“תגיד? הבניין הענקי היה פה תמיד?” שאלה מופתעת כשחצינו את העיר.
“לא”, עניתי לה, “בנו אותו רק השנה”.
"טוב, תביא קצת סודהסטרים להתאושש מהשינויים", אמרה.
אחר כך טעמנו שניצל בלי סוכר (במסגרת הקמפיין נגד סוכרים), ורכשנו מתנות למשפחה (ווי, אין כבר דיסקים, צרחה) ואמרנו זה לזו: אוי, שנה טובה. שנהיה בריאים.
וכשחלפו הציפורים הנודדות מעל לראשינו, נזכרתי שכתבתי פעם שמגיעה לנו שנת אושר, כי הוא כל כך כל כך נדיר כאן. וצחקנו כמו שתי משוגעות.
