ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 ימים • 06.09.2018
    המטרה: 5 פצצות גרעין של 10 קילוטון, שיורכבו על טיל שיהאב 3 (וזו רק ההתחלה)
    במשך עשרות שנים טוענים האיראנים שוב ושוב: אין לנו פרויקט גרעין צבאי, הכל הונאה של המערב. והעולם? מתקשה למצוא הוכחות. אלא שסוכני המוסד, שפרצו לחדר חשאי עם 32 כספות בטהרן והביאו לארץ את ארכיון הגרעין האיראני - שינו הכל. רונן ברגמן חושף פרטים חדשים על המבצע המיוחד של המוסד, וקיבל הצצה נדירה לתוככי המסמכים הכמוסים שהוברחו לארץ: הניסויים האטומיים החשאיים, התוכניות לייצר בסודיות חמש פצצות גרעיניות ראשונות ואפילו צילומי הסלפי של מדענים איראניים ליד מתקני גרעין. מעל לכל אלו מרחפת תעשיית השקרים האיראנית, שנועדה להשאיר את כל הפרויקט בעלטה מוחלטת - וגם שאלה קשה אחת: למה אחרי כל זה העולם עדיין שותק? סודות הפצצה האיראנית נחשפים: הסיפור המלא
    רונן ברגמן

    מתברר שיש הרבה דיסקים שם. מה עושים? להביא אותם?"

     

    באמצע הלילה האחרון של ינואר השנה, כשהסוכנים נמצאים בתוך חדר הכספות שבפאתי טהרן ובחדר הפיקוד של המוסד צופים במבצע בשידור ישיר, נתקלו הפורצים בבעיה בלתי צפויה. "צרות של עשירים", יגדיר אותה מאוחר יותר אדם שבקיא בפרטים.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    החדר הגדול הכיל 32 כספות עצומות, כל אחת בגובה 2.7 מטרים, פאר תוצרת התעשייה האיראנית. הכספות הועלו על מתקנים כבדים, מעין מכולות, שניצבו על גלגלים אשר יכולים לשאת את משקלן העצום. דלת ברזל כבדה וגדולה סגרה את החדר. במעגל החיצוני של המבנה הייתה דלת ברזל נוספת, מערכת אזעקה וכמה מצלמות. ככה אנשי משרד הביטחון האיראני חשבו לשמור על אחד מהסודות הגדולים של הרפובליקה האיסלאמית. למעשה, רק קומץ אנשים בכל איראן ידעו מה יש במחסן הזה, בלב פרבר רדום של הבירה: ארכיון פרויקט הגרעין האיראני.

     

    אבל הסוד הזה לא נשמר.

     

    הפורצים ידעו איך לנטרל את מערכת האזעקה ולפרוץ את דלת הפלדה, וידעו כי אין להם זמן לפרוץ את כל הכספות. הם יצטרכו להסתפק בפחות מעשר, וחיפשו שלושה סוגים של קלסרים: אלו המכילים את התכתובות של האיראנים עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א); אלו שבהם פירוט הקמת האתרים הגרעיניים ורכישת הפעלת הציוד הגרעיני הרב; והחשובים מכל, אלו שכללו פרטים לגבי תכנון וייצור ראש הקרב הגרעיני (שלא הושלם מעולם).

     

     

    חדר הכספות שבו אוכסן ארכיון הגרעין האיראני. מרדף של 12 אלף אנשי ביטחון
    חדר הכספות שבו אוכסן ארכיון הגרעין האיראני. מרדף של 12 אלף אנשי ביטחון

     

     

     

    אבל אז, בתוך חדר הכספות, התברר שחוץ מקלסרים יש עוד משהו, שהפורצים של המוסד לא היו מוכנים לקראתו: דיסקים, והרבה מאוד מהם. כמויות אדירות של תקליטורי DVD ותקליטורי מחשב רגילים, רובם לא מסומנים. ועכשיו מה לעזאזל עושים? מתעלמים מהפוטנציאל שיש גם בתגלית החדשה או שלוקחים סיכון עם משתנה חדש שעלול לסבך את המבצע?

     

    להביא הכל, הגיעה ההוראה החד־משמעית מחדר הפיקוד, גם את הדיסקים.

     

    בדקה לחמש בבוקר עזבו הפורצים את המחסן. כשהתגלתה הפריצה, משהו כמו 12 אלף אנשי ביטחון איראנים מכל הארגונים יצאו למרדף אחר הרוח בניסיון להבין מי גנב להם את ארכיון הגרעין מתחת לאף.

     

    בסופו של דבר, למרות הפתעת הדיסקים, כל החומר הוצא מאיראן, ואף אחד מהפורצים לא נתפס. האיראנים יכלו רק לנחש מי לקח להם את החומר, אבל עד למסיבת העיתונאים המפורסמת של ראש הממשלה נתניהו לא ידעו בוודאות מה באמת קרה למה שהגדיר ראש המוסד יוסי כהן בשיחה עם גורם ביון אירופאי: "הסודות המטונפים של המשטר האיראני".

     

    ראש המוסד, יוסי כהן
    ראש המוסד, יוסי כהן

     

    אחרי כמה שבועות, כשהגיע החומר לישראל, החלו לנבור בו כמה עשרות מתורגמנים, מומחים ואנליסטים, שתוגברו בדוברי פרסית מ־8200. אז גם התבררה המשמעות של ההחלטה לקחת סיכון ולהביא גם את הדיסקים.

     

    החומר הכתוב כלל 114 קלסרים ובהם יותר מ־55 אלף עמודים, מתוכם כ־8,500 מסמכים בכתב יד, רבים מהם של בכירי השלטון, וחלקם פרי עטם של אנשי גרעין, שמצאו את מותם בפעולות שיוחסו למוסד. אבל ההפתעה הגדולה הייתה הכמות העצומה של מידע שנאגר ב־182 הדיסקים. אדם שבקיא בחומר אומר כי: "קצ"א (קצין איסוף, מפעיל סוכנים בעגה של המוסד — ר”ב) היה משלם מאות אלפי דולרים על (דיסק) אחד כזה. וכאן, עולם ומלואו".

     

    האיראנים תיעדו הכל: את הציוד, את הקמת המפעלים והאתרים החשאיים, את הניסויים, את עצמם תוך כדי הניסויים, את המצגות המפורטות שהכינו על התקדמות הפרויקט, מטרותיו והשלבים שלו.

     

    השורה התחתונה של החומר ברורה וחדה ולא ניתנת לערעור: מדובר במגה־הונאה שבה השתתפו לאורך שנים בכירי השלטון האיראני ומאות רבות של אנשים. במשך כשני עשורים הכחישה איראן כי יש לה פרויקט גרעין צבאי. אבל תוכן הכספות שהובא לארץ מספר סיפור אחר, הפוך לחלוטין, ובלתי ניתן להכחשה: לאורך שנים ניהלה איראן פרויקט גרעיני חשאי, שמטרתו לייצר בשלב הראשון 5 פצצות גרעין בעוצמה של 10 קילוטון כל אחת.

     

    גורם ביון מערבי אומר ל"ידיעות אחרונות" כי "לאורך השנים ראינו כל מיני פרויקטים, אבל לא תמיד הבנו את ההקשר הכולל. עד המסמכים האלה לא ממש הבנו כיצד פרויקטים שהיו חלק מ'אמאד' (שם הקוד של הפרויקט החשאי — ר”ב) תורגמו לפרויקטים חשאיים תחת משרד ההגנה או גלויים עם אג'נדה נסתרת במסגרת 'ספאנד' (הכינוי החדש הגלוי של הפרויקט — ר”ב). החומר הזה שישראל השיגה פתר לנו את כל התעלומות".

     

    ומה לגבי ההכחשה האיראנית הגורפת? "היא כבר ממש ברמת הקומדיה", אומר גורם הביון.

     

    אבל לא רק את האיראנים הארכיון הזה חושף במערומיהם. הוא גם מוכיח את חולשת האמנה הבינלאומית למניעת הפצת הנשק הגרעיני (NPT), שעליה חתומה איראן, ואת חולשת הסוכנות האמונה על אכיפת האמנה - סבא"א. הארכיון מראה כי מתחת לאפה של הסוכנות, ולמרות אזהרות והתרעות, למרות מידע רב שהגיע מהמוסד ומסוכנויות ביון אחרות, למרות פרסומים עיתונאיים - הצליחה איראן לאורך זמן (ולטענת ישראל ממשיכה בכך גם היום) לנהל פרויקט גרעיני צבאי חשאי.

     

    איראן ממשיכה להכחיש הכל גם עכשיו, וטוענת כי הסיפור כולו מפוברק ונועד לשרת מאמץ ישראלי־אמריקאי שיביא לפירוק הסכם הגרעין. זוהי תגובה צפויה. מה שאולי היה פחות צפוי – זו התגובה הבינלאומית הפושרת לגילויים שחשף הארכיון. התגובות נעו בין הטענה כי מדובר ב"חומר ישן"; לבין הטענה כי לא נמצא "אקדח מעשן" המוכיח שאיראן מפירה כיום את הסכם הגרעין. אבל אם היא לא מפרה או לא מתכננת להפר את ההסכם, מדוע לשמור ארכיון כה מפורט שמאפשר לאיראן לחדש את המאמץ הגרעיני שלה מהנקודה שבה הופסק (אם הופסק)?

     

    הסבר קצר: במשך שנים ארוכות אוספות ישראל, ארה"ב, צרפת, בריטניה וגרמניה חומר מודיעיני לגבי פרויקט הגרעין האיראני. חלק מהחומר הזה הועבר לאורך הזמן לסוכנות לאנרגיה אטומית, סבא"א, מתוך תקווה שתפעל בנושא. בסבא"א מיינו את החומר המודיעיני הזה ל־12 נושאים שונים. כל נושא הוא בתחום של מחקר, ייצור או ניסוי אחר שקשור לפצצה. כדי להשלים פצצה גרעינית איראן צריכה להתקדם בכל 12 הנושאים הללו.

     

    את כל 12 הנושאים הללו כינו בסבא"א בכינוי החלבי־משהו PMD, ראשי התיבות של Possible Military Dimensions (יישומים צבאיים אפשריים). לאורך כל השנים הכחישה איראן בתוקף כי בכלל עסקה בכל אחד מ־12 הנושאים הללו. התנאי להשלמת הסכם הגרעין היה כי איראן תבצע גילוי מלא על אודות ההתקדמות שלה בכל אחד מ־12 נושאי ה־PMD. בטרם החתימה על ההסכם, יוקיה אמאנו, הדיפלומט היפני שעומד בראש סבא"א, הבטיח לישראל כי "לעולם לא יסגור את העסקה" עד שיקבל תשובות משביעות רצון לאותם 12 תחומים.

     

    אז הבטיח. אמאנו פירסם בסוף 2015 דו”ח פושר ובו הוא בעצם מוותר לאיראן על התשובות לסדרת השאלות הקשות. עכשיו – לאור החומרים שהתגלו בארכיון - מתברר כי הדו”ח שלו התבסס על לא יותר מערימת שקרים.

     

    חומרי ארכיון הגרעין נחשפו בפני האמריקאים, הסינים, הרוסים, הצרפתים, הבריטים, הגרמנים וכמובן אנשי סבא"א. מלבד האמריקאים (וכמובן, ישראל), נדמה כי העולם לא יצא מגדרו. אמאנו עצמו? שותק. זאת למרות שהחומר הרגיש כולל תיעוד של שלבים מתקדמים במחקר פרקטי בשטח, וניסויים וגָאנְטִים (לוחות זמנים להשלמת פרויקטים) לייצור פצצת גרעין והתאמתה לראש קרב של טיל שיהאב.

     

    לא מעט נכתב על הפעולה של המוסד להשגת החומר. התקשורת בארץ ובעולם עסקה פחות במה מכיל הארכיון עצמו - ובשאלות הקשות שהוא מציב. למשל, איך יכול להיות שמתחת לאף, ולמרות כל האזהרות לאורך השנים, האיראנים הצליחו להתקדם כל כך בפרויקט הגרעין שלהם? ואם הסכם הגרעין מחייב גילוי מלא של כל מה שהשיגו האיראנים עד לחתימתו - מה עושים עם הארכיון, שנשמר בסודיות מוחלטת?

     

    "ידיעות אחרונות" מפרסם השבוע חלק מחומרי הארכיון שנאספו ממחסן הכספות של איראן. חלק גדול מהמידע כאן מתפרסם לראשונה. אלה העובדות; על השאלות שהן מעלות – העולם צריך לענות.

     

    1. המדענים: ד"ר טראנצ'י עושה סלפי

     

    אז מהו בעצם "ארכיון הגרעין" שהמוסד הצליח להביא אלפי קילומטר מטהרן לישראל?

     

    פרויקט הגרעין האיראני הצבאי החשאי החל ללבוש צורה ב־1992 או 1993, אז החלו להתעניין האיראנים ברכישת טכנולוגיות לייצור והפעלת צנטריפוגות להעשרת אורניום. טהרן רכשה חלק גדול מהידע מראש פרויקט הגרעין של פקיסטן, עבד אל־קאדיר חאן, ויותר מאוחר מגורמים נוספים, חלקם סיניים.

     

    הצנטריפוגות הראשונות תוכננו באתר בשם דמאוונד. ישראל התריעה בפני הקהילה הבינלאומית על בניית האתר, ואיראן החליטה לפרק אותו ובנתה אחר במקומו. כך הוקם האתר שלימים יהפוך לידוע מאוד, נתנז. במסמכים הפנימיים של האיראנים האתר כונה "כאשאן", והוא כלל מספר הולך וגדל של צנטריפוגות.

     

    בניית תא פיצוץ נוסף בפרצ'ין, שיכלול בדיקות Flash X ray
    בניית תא פיצוץ נוסף בפרצ'ין, שיכלול בדיקות Flash X ray

     

    בתחילת הדרך הייתה ישראל לבדה במערכה המודיעינית; היא הביאה לסבא"א ולמדינות המערב מידע, אך לא זכתה להתעניינות. בהמשך, רק עם הגעת מידע נוסף על המתרחש ב"כאשאן" וחיזוק קשרי המודיעין בין ישראל וארצות־הברית, החלו גם האמריקאים לפעול בנושא.

     

    בינתיים האיראנים לא שקטו על הצנטריפוגות, והקימו בחשאי את הפרויקט הצבאי לייצור פצצת אטום. שם הקוד שניתן לו: "פרויקט אמאד".

     

    מסמך לאחר “פרויקט אמאד" הקובע כי לתוכנית החדשה יהיה צד גלוי וצד סמוי
    מסמך לאחר “פרויקט אמאד" הקובע כי לתוכנית החדשה יהיה צד גלוי וצד סמוי

     

    מי נתן את ההוראה לכל זה? זו אחת השאלות שהארכיון עונה עליהן חד־משמעית: הצמרת האיראנית. אמנם החומר אינו כולל הוראה ישירה של המנהיג הרוחני, האייתוללה עלי חמינאי, אבל בהחלט ישנם מסמכים שעליהם חתום שר ההגנה באותה תקופה ומזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי דהיום, עלי שמחאני.

     

    והוא לא לבד: "התוכנית אושרה בידי המועצה לטכנולוגיות מתקדמות", מצוין בראש אחד מהמסמכים, שהוא שם הקוד לקבוצת המנהלים הבכירה שמנהלת את "פרויקט אמאד", וכללה את הנשיא באותה תקופה חאתמי, ראש המועצה לביטחון לאומי רוחאני (הנשיא הנוכחי), שר ההגנה שמחאני, וראש הארגון לאנרגיה אטומית של איראן (AEOI), באותה תקופה, גולאם אגאזאדה. ומהי בעצם מטרת "פרויקט אמאד"? גם על כך הארכיון עונה: התוכנית היא לייצר 5 ראשי קרב, פצצות גרעין בעוצמה של 10 קילוטון כל אחת, ולפתח את היכולת להרכיב את הפצצות הללו על טיל שיהאב 3. אגב, מומחי גרעין שבדקו את המסמכים אומרים כי התשתית, שעל הקמתה מורים ראשי השלטון באיראן, היא רחבה הרבה־הרבה יותר ממה שדרוש לייצור 5 פצצות "בלבד".

     

    בניית פצצה גרעינית והיכולת לשגר אותה היא פרויקט מורכב מאוד, שדורש מאמץ מדינתי ותיאום בין שלל כוחות הצבא והמודיעין האיראניים. מצגת אחת, צבעונית במיוחד, שהתגלתה באחד מהדיסקים, מציגה את מערך שיתוף הפעולה הסבוך בין גופים כמו מיניסטריון המודיעין האיראני, משמרות המהפכה (כולל חיל האוויר של המשמרות, שעולה ביכולותיו על זה של הצבא האיראני) וכוח קודס, הכוח שכיום מנסה להתבסס בקרבת גבולה הצפוני של ישראל.

     

    וכאן מתחילים המסמכים לאזכר שוב ושוב את אחד הכוכבים הגדולים של פרויקט הגרעין ומי שלמעשה הוא מנהלו והמוח שמאחוריו: פרופ' מוחסין פחרי זאדה.

     

    פרופ' מוחסין פחרי זאדה,  מראשי פרויקט הגרעין
    פרופ' מוחסין פחרי זאדה, מראשי פרויקט הגרעין

     

    ארכיון הגרעין כולל מסמכים רבים בחתימתו, וכאלו הממוענים אליו או באישורו. כך, למשל, מכתב מ־19 בינואר 2001 מראש פרויקט פיתוח מנגנון הפיצוץ הגרעיני, לפחרי זאדה, ובו פירוט ארוך ומדוקדק על הפרטים הדרושים למנגנון כדי שהוא יתאים לשאר המערך של הפצצה הגרעינית (שבו יש חלקים רבים נוספים) ואיך ניתן להתקין את התוצר הסופי על טיל. פחרי זאדה מודה לשולח בשולי המכתב ומעביר כמה הוראות לפעולה.

     

    מפרסומים בתקשורת הזרה, פחרי זאדה היה מטרה מועדפת לאיסוף של המודיעין הישראלי ואף נשקלה בכובד ראש האפשרות לפגוע בו, בעיקר בתקופת אהוד אולמרט וראש המוסד מאיר דגן ז"ל. היות שפחרי זאדה עודו בחיים, הרי שבסופו של דבר לא יצאה ההתנקשות לפועל. בסופו של דבר, כך נראה, קיבל ראש הממשלה אולמרט את עמדתם של אלה שסברו כי יש לחדול מהמבצע, וחייו של פחרי זאדה ניצלו. אם אכן הוא קיבל את ההחלטה הזו, הרי שיש כאלה המצטערים מאוד עד היום על ההחלטה וסבורים כי מדובר בטעות.

     

    אבל יד נעלמה, שיש המייחסים אותה למוסד, כן הגיעה לכמה מהמדענים ששמותיהם מוזכרים במסמכי הארכיון. בכתב ידו משרבט ד"ר פריידון עבאסי־דוואני, מבכירי תוכנית הגרעין, מסמך טכני ארוך לפחרי זאדה, וזה עונה לו תשובה טכנית ומפורטת לא פחות. ד"ר עבאסי־דוואני הוא ראש הפקולטה לפיזיקה באוניברסיטת האימאם חוסיין בטהרן וציר מרכזי בפרויקט האטום של איראן. ב־29 בנובמבר 2010 הרגו מתנקשים את עמיתו, מג'יד שהריארי. מתנקש על אופנוע ניסה להרוג גם אותו, כשהִצמיד מוקש קטן לחלון הרכב שלו תוך כדי נסיעה, אך עבאסי הצליח לחמוק ברגע האחרון וניצל. נשיא איראן באותה תקופה, אחמדיניג'אד, מינה אותו לסגנו, כדי להביע את הערכתו לתרומה לאיראן ו"לגבורתו" לעמוד בפני מתנקשי המוסד.

     

    כשצוללים אל תוך הררי החומר הזה, יש בו גם משהו מצמרר. הנה, כך נראה, לפרטי־פרטים, חלום של מדינה קיצונית לשים יד על נשק ההשמדה ההמונית האולטימטיבי. הנה, למשל, כל צירי הזמן (גאנטים) המדויקים, שתוקתקו בהקפדה לתוכנת Microsoft Project, וכללו בפנים את התקציבים, כוח האדם, הניסויים ועוד.

     

    ולפעמים כל המאמץ הזה מקבל גם צביון אישי. זה קורה, למשל, בצילומים שנמצאו באחד הדיסקים, וכוללים את אחד ממומחי הגרעין האיראנים, ד"ר מהדי טראנצ'י, מתעד את עצמו באתר הניסויים "טלקאן 1", חובש משקפי מגן נגד הקרינה מהניסוי ועומד בפוזות שונות, חלקן יותר מחמיאות, חלקן מוכיחות כי לאדון טראנצ'י לא יזיקו קצת פעילות גופנית ושמירה על המשקל.

     

    מה קרה לכל אותם אנשים, לכל המאמץ הזה, לכל המידע והניסיון האדיר שנאסף? האם כולם פשוט נעלמו? האם הם מחכים ליום פקודה לחדש את הפצצה מהנקודה שהופסקה, או גרוע מכך - ממשיכים לפעול כפי שאיראן פעלה עד כה, בחשאיות ובכחש?

     

    2. האתרים: תרמית בפרצ'ין

     

    לא רק את האנשים שעסקו בפרויקט הגרעין חשף הארכיון. גם האתרים והמקומות שבהם נרקמה המזימה, חלקם לא היו ידועים עד כה למודיעין הישראלי ("הלוואי שהיה לי את החומר הזה בזמן אמת", אמר אחד מראשי המודיעין הישראלי בעשור הקודם כשנחשף לחומרים). זה כולל אתרי ניסויים, מכרות אורניום ברחבי איראן, מנהרות שנחפרו כדי להסוות את היעד האמיתי שלהם ועוד.

     

    אחד המתקנים בפרצ'ין
    אחד המתקנים בפרצ'ין

     

    מהחומר עולה כי האיראנים חיפשו אתר לניסוי תת־קרקעי גרעיני. מובן שכדי לערוך ניסוי כזה ראשית יש לבנות פצצה, מה שהאיראנים טרם עשו, אבל חיפוש כזה מעיד גם על החלטה פוליטית: מכיוון שניסוי תת־קרקעי יאותר בוודאות על ידי מכשירים במערב, ניסוי כזה הוא מעין "יציאה מהארון האטומי", והודאה של איראן לעולם - היי, אני מדינה מגורענת. עד אז, האיראנים נערכו, ולפי המסמכים בדקו אזורים שונים אפשריים ואף ניסו לפוצץ בהם מטעני נפץ קטנים עמוק באדמה כדי לראות כיצד הם עומדים בעוצמת הפיצוץ.

     

    על חלק מהאתרים הידועים נוסף מידע חדש. כך, למשל, האתר בפורדו, שליד העיר קום, מוסתר היטב בבטן ההר, ועמיד מאוד בפני הפצצות. המודיעין הישראלי, הצרפתי והאמריקאי חשפו אותו ב־2010. אבל החומר בארכיון העניק לו משמעות אמיתית כחלק מ"פרויקט גדיר", עוד אחד משמות הקוד של המאמץ החשאי האיראני להגיע לפצצה.

     

    ועוד דוגמה מאלפת להיקף הבלתי נתפס של ההונאה האיראנית: ברוכים הבאים למתקן הניסויים טלקאן, הנמצא באזור בשם פרצ'ין. דוחות סבא"א העלו חשדות כבדים ביחס לאתר, אבל מול ההכחשות האיראניות לא ניתן היה לבססם. סבא"א דרשה לתת לפקחים שלה לבקר באתר, אך הבקשות נדחו שוב ושוב. בסבא"א איימו כי איראן תואשם בהפרה של האמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני, והפקחים הורשו להיכנס לפרצ'ין אחרי חודשים ארוכים, רק כדי לגלות כי האתר גולח, נוקה, וכל מה שהיה בו, זולת סימנים קלושים הניתנים להיקלט רק בעזרת מכשירים רגישים במיוחד - סולק בקפדנות מהאזור.

     

    הבנייה בפרצ'ין, מזווית אחרת
    הבנייה בפרצ'ין, מזווית אחרת

     

    מה היה שם קודם? אחד השלבים הקריטיים בדרך לפצצה גרעינית הוא פיתוח מנגנון "עדשת הנפץ" שפיצוצה בעצם מתחיל את שרשרת הביקוע שבסופה מתחולל פיצוץ גרעיני. סוכנויות ביון מערביות העבירו תרשימים של תאי הניסוי לחומרי הנפץ, ששימשו להרכבת המנגנון. ארכיון הגרעין האיראני הראה עד כמה השרטוטים הללו תאמו למציאות: תיעוד מדוקדק של התאים, הבונקרים, מכלי הניסוי והמכשור שאיראן הכחישה, ועודה מכחישה שאי־פעם היו בפרצ'ין /"טלקאן", או לצורך העניין בכל מקום אחר באיראן.

     

    צילום אוויר של המתקן בפרצ'ין
    צילום אוויר של המתקן בפרצ'ין

     

    3. הניסויים: הדרך אל "עדשת הנפץ"

     

    החומרים האיראניים כוללים הרבה מאוד שרטוטים, מצגות וחומר כתוב, גם צילומים. אלו לא רק צילומים טכניים, אלא גם צילומי סלפי חגיגיים של מדעני הגרעין עצמם. אולי זה היה מתוך אגו־טריפ, אולי מתוך תחושה שהם לוקחים חלק בהיסטוריה האיראנית. יש להניח שאף אחד מהמצטלמים לא תיאר לעצמו שתמונותיו יגיעו אי־פעם לישראל.

     

    רבים מהצילומים הללו מתעדים ניסויים. איראן הכחישה לאורך שנים כי היא מקיימת ניסויים בתחומי 12 הנושאים שב־PMD. היא, למשל, טענה כי לא החזיקה ציוד לאיתור ניוטרונים, אבל הציוד הזה בדיוק מתועד (עם כתוביות צבעוניות המבארות את שימושיו), צמוד לתא הניסויים בחומרי נפץ בפרצ'ין, הכל על רקע ים ושמיים כחולים וקצת עננים, סוג של טעם אישי של הגרפיקאי שהכין את המצגת. בשקופית הבאה, מפברואר 2002, אפשר לראות פירוט במילים של הניסוי ובו התיעוד המדויק של DU3, המינוח המדעי למקור הניוטרונים, שהתנגשותם באטומים של דלק גרעיני יוצרת תגובת שרשרת שמסתיימת בפטרייה אטומית.

     

    עוד עולה מהמסמכים כי באתר סמוך בנו האיראנים מכל נוסף לניסוי בחומרי נפץ רבי־עוצמה, הפעם עם ציוד המכונה Flash X Ray המקיף אותו. הציוד הזה הוא מעין מצלמה משוכללת, שיכולה לתעד בדיוק של ננו־שניות את רגע הפיצוץ של חומרי הנפץ ולוודא כי כל חומרי הנפץ אכן התפוצצו באותו רגע ממש. זה עניין קריטי לייצור עדשת נפץ: רק פיצוץ בו־זמנית של כמה מטענים סביב החומר הבקיע – אורניום מועשר ברמה של 90% נניח – יתחיל את תגובת השרשרת.

     

    4. ההסתרה: הצד האפל של "ספאנד"

     

    ב־2003 פלשה ארצות־הברית לעיראק והאיראנים חששו שהם הבאים בתור; במקביל קבוצת אופוזיציה איראנית פירסמה חומר על נתנז, מה שגרר ביקורת חריפה וסנקציות על איראן. האיראנים נלחצו והמועצה המדעית החליטה על שינוי: סגירת "פרויקט אמאד" ופתיחתו מחדש בשם אחר. ההתפתחות הזו פורשה באופן שונה בידי ישראל וארצות־הברית. האחרונה קבעה כי מדובר על עצירה מוחלטת של הפרויקט הגרעיני הצבאי. ישראל טענה כי מדובר באותה גברת, בשינוי שם ואדרת, ובעצם בהונאה.

     

    מסמכי הארכיון מראים כי ישראל צדקה. המסמכים מתעדים כיצד תורגמה ההחלטה הכללית לסגור פרויקט ולפתוח חדש ‑ לתהליך ביורוקרטי פנימי מורכב מאוד בחודשים אוגוסט וספטמבר 2003. המטרה של כל זה: להונות את העולם ולפתח פרויקט גלוי שימשיך בדיוק בנקודה שבה נעצר "אמאד". לתוכנית החדשה קראו "פרויקט ספאנד", ובניגוד לאביו הביולוגי "אמאד", שהיה כולו סודי, ל"ספאנד" יש שני צדדים: הצד הגלוי והמואר, בו העולם רואה שהתוכנית הגרעינית היא לצורכי שלום, רפואה וכו'; והצד הסודי והאפל, שבו ממשיכה איראן לפתח נשק גרעיני. "ספאנד", אגב, פעיל גם כיום.

     

    באחד מהמסמכים נכתב: "בעקבות ההוראות החדשות של שר ההגנה (שמחאני — ר”ב), החלו פגישות אינטנסיביות של פרויקט 110 (אחד מהפרויקטים המרכזיים של אמאד — ר”ב) כדי להתאים את הפעולות להוראות... במתווה החדש העבודה תחולק לשניים - עבודה חשאית (מבנה סודי ומטרות) וגלויה (מבנה רגיל וגלוי)".

     

    מה יכלול הצד החשאי? המסמכים מפרטים לדוגמה ש"ספאנד" הסודי יכלול את "פרויקט סראב 1: המתקן לניסוי גרעיני; את סראב 2: המתקן לאינטגרציה של ראש הקרב; ואת סראב 3: ייצור ראש הקרב הגרעיני לשיהאב 3".

     

    על פי המסמכים, כל ההנהלה ו־70 אחוז מכוח האדם עוברים מ"אמאד" ל"ספאנד". ההונאה כאן מתוכננת לפרטי־פרטים: המסמכים כוללים מכתב שכתב מיודענו עבאסי־דוואני לראש הפרויקט פחרי זאדה ב־9.3.2003: "אנחנו חייבים לעשות הבחנה בין פעילויות גלויות לבין פעילויות חשאיות". אחד מעמיתיו כותב ב־9.1.2003: "פעילויות גלויות הן אלה שאפשר יהיה להסביר אותן כחלק ממשהו אחר, ולא כחלק מהפרויקט (לייצור פצצת אטום), כך שיהיה לנו תירוץ לעשות אותן". ד"ר מסעוד כותב במארס 2003: "חקר ניוטרונים לא יכול להיחשב כ'גלוי' וחייב להיות חשאי. אין לנו דרך לתרץ את הפעילות הזו (מחקר הניוטרונים) כקשורה באמצעים הגנתיים. פעולות בניוטרונים הן רגישות מאוד ואין לנו דרך להסביר אותן".

     

    מהדי טרצ'ין, הפרופסור חובב הסלפי: "שלא תהיה לנו טעות - כמות כוח האדם בחלקים הגלויים והחשאיים לא תקטן. המערך כולו לא יהפוך לקטן יותר וכל תת־פרויקט יפקח על שני החלקים שלו - הגלוי והסמוי".

     

    וכך נמשכו הדברים מ־2004, עת הוקם "ספאנד", עד החתימה על הסכם הגרעין בקיץ 2015. בשלב מסוים, כך מגלה ל"ידיעות אחרונות" מקור אמריקאי בכיר ביותר שהיה מעורב בסוד השיחות, החליטו המדינות שדנו בהסכם הגרעין עם איראן "להניח לעבר, למרות שכולם ידעו היטב שהאיראנים משקרים, ולהתמקד בעתיד. היה ברור שאחרי שהמנהיג הרוחני אמר שלא היה פרויקט צבאי, הוא לעולם לא יודה שהוא שיקר. הסכנה הייתה להחמיץ את העסקה כולה כי התעקשות על ה־PMD הייתה מובילה לקריסת המשא ומתן".

     

    אז ויתרו לאיראנים על מתן דין וחשבון וגילוי מלא על אודות הפרויקט. אחרי החתימה על הסכם הגרעין החלו בעצם שני צירים מקבילים: באחד, איראן מוסרת חומר כלשהו, שמוביל לדו”ח של סבא"א על אודות ה־PMD בדצמבר 2015. הדו"ח הזה, שמתעלם למעשה מהשאלות שנותרו פתוחות, מאפשר את המשך ביצוע הסכם הגרעין.

     

    בציר השני, איראן החלה לעשות הכל כדי להסתיר את מה שהיה ברשותה. הדבר אינו דומה למקרים אחרים של התפרקות מלאה וכנה מיכולת גרעינית. גם דרום־אפריקה וגם לוב התפרקו באמת מהיכולת שלהן, השמידו את הארכיון והפקידו את כל מה שהיה בידיהן - ידע, תיעוד וניסיון - בידי פקחי סבא"א. האיראנים נהגו בדיוק הפוך: הם אספו מידע מאינספור אתרים, כולל ארכיונים פרטיים, את כל החומר של "פרויקט אמאד" וכינסו אותו ראשית בארכיון משרד ההגנה.

     

    בגלל שבהסכם הגרעין יש לסבא"א זכות לבקר בכל אתר חשוד (האיראנים כרגע מכחישים שהסכימו לביקורים באתרים צבאיים), האיראנים חששו כי גם ארכיון משרד ההגנה עלול לשמש יעד לביקורת.

     

    מכאן נולד הרעיון להעביר את החומר בחשאי בפברואר 2016 לאתר שכמעט אינו שמור, במקום נידח, בלי שמי שמופקד עליו יודע בכלל על מה שהוא שומר.

     

    5. הפריצה: חצי טון "זהב מודיעיני"

     

    המודיעין הישראלי עקב בקפדנות אחרי תולדות ועלילות "ארכיון אמאד", ומתחילת 2017 תיכנן בקפדנות את המבצע, שאחד מהמתכננים שלו תיארו כמבצע "בסגנון אושן 11", על שם הסרט המפורסם.

     

    ברוב פעולות המוסד מהסוג הזה לוחמי הארגון נוהגים לחדור לתוך מבנה, לצלם בו את החומר ולצאת מבלי שירגישו בהם ומבלי להותיר עקבות. הפעם החליט כהן כי יש לגנוב את המסמכים המקוריים, גם כדי לקצר עד כמה שניתן את הזמן שבו ייאלצו הסוכנים לבלות בתוך הבניין, מתוך ידיעה שאם ייתפסו צפוי להם גורל אחד בלבד. סיבה לא פחות חשובה: בישראל היו בטוחים שהאיראנים יטענו כי מדובר בזיוף מתוחכם, ואולי אפילו דיס־אינפורמציה איראנית, ורצו להחזיק במסמכים המקוריים עצמם כדי להעמיד אותם, במידת הצורך, לכל בדיקת דיו או נייר או מחשב של הקהילה הבינלאומית.

     

    במבצע עצמו השתתפו לאורך השנתיים מאות אנשים, מכל האגפים של המוסד. בפריצה עצמה נכחו בתוך המתקן פחות מעשרות פורצים. המעורבים במבצע מהצד הישראלי לא ישנו כמה לילות רצופים, שבהם התכנס הצוות בתוך איראן והכין את הציוד, בוצעו פעולות מעקב ותצפית באזור, ובסופו של דבר, בשעה עשר בערב ב־31 בינואר, הגיע הצוות לשם. עם סיום המבצע ויציאת כל המשתתפים מטווח סכנה התקשר ראש המוסד יוסי כהן לראש הממשלה נתניהו כדי לבשר לו על ההצלחה.

     

    זו אכן הצלחה: מדובר בכחצי טון חומר מודיעיני ששווה את משקלו בזהב. אין הרבה הזדמנויות שבהן מקבל ארגון ביון כל כך הרבה חומר מודיעיני, ועוד כזה שהוא יכול להציג בפני העולם ולומר חד־משמעית: הנה, כל החומר הזה נשמר. עבור מה? עבור מי? עבור הרגע שבו איראן תשוב לייצר פצצה. ראש המוסד כהן אמר בפורום סגור כי "ישראל לא חתמה על הסכם הגרעין. המוסד לא חתם על הסכם הגרעין. לי יש הסכם אחד, עִם עַם ישראל, בו אני מתחייב שלא תהיה לאיראנים פצצת אטום. זה הכל".

     

    רה"מ נתניהו בעת מסיבת העיתונאים שבה נחשפה  פעולת המוסד
    רה"מ נתניהו בעת מסיבת העיתונאים שבה נחשפה פעולת המוסד

     

    אבל גם הפוליטיקה נכנסת כאן לתמונה. יש כאלו שסבורים שמסמכי הארכיון מצדיקים את טענת ראש הממשלה נתניהו כי הסכם הגרעין הוא עסקה רעה שבסיסה שקר. גורם ביון מערבי שנחשף לחומר סיכם את הדברים כך: "ארכיון הגרעין הינו למעשה מאמץ של משרד ההגנה האיראני לשמר ידע מתקופת 'תוכנית אמאד' מ־1998 עד 2003 ולהסתירו מפני הקהילה הבינלאומית ובפרט מפני סבא"א, עבור שימוש אפשרי בעתיד". אחרים לעומת זאת טוענים שהמסמכים הללו מוכיחים עד כמה הייתה איראן קרובה לפצצה, ולכן טוב שיש הסכם אשר מקפיא את הכל ושם את פרויקט ספאנד תחת פיקוח הדוק.

     

    וסבא"א ואמאנו? הם עדיין שותקים.

     


    פרסום ראשון: 06.09.18 , 00:28