החדר כבר היה מוכן. שידת ההחתלה, העריסה ומעליה מובייל צבעוני. בגדי תינוק זעירים, צעצועים וספרי ילדים. גם המוצצים והבקבוק, ואפילו סלקל לאוטו וכרית הנקה. אפילו שם היה לתינוק שבדרך: אדם. ההיריון היה המתנה שקיבלה זהר להט, המתלוננת הראשונה נגד אלון קסטיאל, אחרי התקופה הקשה שעברה עד שניתן גזר הדין. אבל לחיים היו תוכניות אחרות. להט ילדה תינוק מת, היא ובעלה נפרדו, ובמקום לצאת לדרך חדשה שכולה תקווה היא שקעה שוב בהריסות חייה. עכשיו, שבעה חודשים אחרי, היא מדברת לראשונה על החוויה הקשה.
באותו בוקר נורא היא שכבה על המיטה בבית החולים, והמוניטור דמם. הרופא הסיר את מתמר האולטרסאונד מבטנה, ובקול שקט אמר: "אין דופק". ואז הכל הפך שחור. "צרחתי ובכיתי כמו חיה שירו בכל הגורים שלה", נזכרת להט בכאב. "אני זוכרת את אמא שלי נצמדת אליי, כולם סביבי בוכים, ואני עם עיניים עצומות. שלוש שעות העיניים שלי נשארו עצומות. זה היה הרגע הכי קשה שהיה לי בחיים".
"לא הצלחתי ליהנות מההיריון"
זהר להט, בת 29 מגבעתיים, הייתה הראשונה שהגישה תלונה נגד אלון קסטיאל, שהורשע לפני חודשים אחדים בשורת עבירות מין ונכנס לאחרונה לכלא. היא הייתה בין הראשונות שחשפו באומץ ובפנים גלויות כי קסטיאל אנס אותה, אבל המקרה שלה לא נכנס לכתב האישום. אחרי הטלטלה הגדולה שעברה והאכזבה הקשה שספגה ממערכת המשפט, היא הרגישה שהיא יכולה להישען אחורה. שהחיים מתחילים להסתדר.
"אני ובן זוגי התארסנו כמה חודשים לפני שהפרשה התפוצצה", היא מספרת. "עברנו לדירה חדשה בה קיווינו לגדל את הילדים שלנו. בתחילת הפרשה הזוגיות שלנו מאוד התעצמה. הוא מאוד תמך בי, אבל אף אחד לא ידע כמה זמן זה יימשך. בשלב מסוים הפוסט־טראומה התחילה לשלוט לי בחיים. סבלתי מסיוטים, התקפי בכי, חוסר תפקוד, הייתי במצב נפשי מאוד לא טוב. רק אחרי שנה של ניסיונות הצלחנו להיכנס להיריון ולהתחתן – כי עד לאותו רגע כל החיים היו בהקפאה בגלל הפרשה. ההיריון היה סוג של פרס. הרגשתי שעברתי משהו נורא קשה והנה סוף־סוף אני מקבלת את כל מה שתמיד רציתי. אני מתחתנת ומביאה ילד לעולם. החלטתי שאני שמה את הפרשה בצד, לא רציתי לשמוע עליה יותר. לא רציתי להתראיין, לא רציתי לדעת איפה הדברים עומדים, לא רציתי לפגוע בהיריון היקר והקשה להשגה".
איך היה ההיריון?
"ההיריון היה קשה - גם זוגית, גם פיזית. הכל היה נורא קיצוני. הבחילות הקיצוניות, החרדות. כל הזמן פחדתי על ההיריון. כל הזמן הייתי מגיעה למיון לשמוע שיש דופק, שהכל בסדר. בגלל שזה היה הדבר הכי יקר שהיה לי בחיים נורא פחדתי לאבד אותו. כל הזמן הייתה לי תחושה שכל הדברים הרעים שקוראים עליהם באינטרנט יקרו לי. לא הצלחתי ליהנות מההיריון, רציתי כבר להחזיק את הילד בידיים שלי.
"מתחילת ההיריון הייתי במוד של קינון. התחלתי לאסוף דברים, לארגן לתינוק את החדר, את שידת ההחתלה, העריסה, בגדים וצעצועים וספרים שעברתי עליהם אחד־אחד כדי לבדוק שהתוכן מתאים לערכים שאני רוצה להעביר. קנינו עגלה, סל־קל, כרית הנקה, מוצצים, בקבוקים, טרמפולינה, מוביילים. היה לנו הכל. זה הדבר היחיד שרציתי. לא היה לי שום דבר בחיים שבאמת נתן לי תחושה של סיפוק ומלאות כמו ההיריון. הרצון בילד היה שם הרבה לפני אלון קסטיאל".
בשבוע ה־25 להריונה חשה להט כאבים חזקים מאוד בבטן, שהתגברו בהדרגה. "בלילה הכאב הגיע לשיא. התפתלתי. דיברתי עם אחות קופת חולים בטלפון והיא אמרה שזה נשמע כמו רעלת היריון, שאגיע מהר למיון. בבדיקות, בהתחלה הכל היה נראה בסדר. רק כשראו שהחלבון בשתן גבוה החליטו לאשפז אותי. משם התחיל הסיוט. באולטרסאונד ראו שהעובר באחוזון מאוד נמוך, שהוא קטן ברמה קיצונית. התחלתי להבין שמשהו לא טוב קורה. אושפזתי במחלקת טרום־יולדות. באולטרסאונד נוסף גילו שכל השליה מלאה קרישי דם. עומד מעליי רופא בכיר במחלקה עם רופא נשים צעיר ואומר לו כאילו אנחנו בשיעור: 'אתה רואה? זה Sever IUGR (עיכוב התפתחות עובר תוך־רחמית חמורה). אני שומעת רק Sever, יודעת שהמשמעות היא 'חמור', והרופא מסביר לי שהתינוק לא מקבל אספקה של מה שהוא זקוק לו והוא סובל ממצוקה".
"הסיכוי של התינוק שואף לאפס"
להט אושפזה בשמירת היריון. בבית החולים קיוו שתישאר בהשגחתם עד סוף החודש התשיעי ותלד בזמן. "הייתי תחת שמירה צמודה. לקחו לי דם כל שעה, עשו מוניטור כל הזמן. הסבירו לי שהחיים שלי בסכנה, וזה לא עניין אותי. הדבר היחיד שהדאיג אותי היה החיים של התינוק. היה המון בלבול ובלגן, שלחו אותי כמה פעמים למחלקת יולדות ולניטור של 24 שעות ולבדיקות. היו פעמים שכבר שלחו אותי לחדר הלידה וחשבו ליילד. אלה היו כמה ימים בהם לא ישנתי, רק בכיתי והתפללתי שישרוד. הפגישו אותנו עם מנהל הפגייה, שהסביר מה הסיכונים ומה האפשרויות, מה עלול לקרות אם אדם ייוולד מוקדם. ומיום ליום הסיכויים הלכו וירדו. למעשה, אמרו לנו משהו שלא הצלחתי בכלל לעכל – ש־90 אחוז שהתינוק ימות, אבל אם הוא ישרוד 100 אחוז שהוא ייצא חולה ונכה. זה היה בלתי נתפס".
ביום הרביעי לאשפוזה של להט החלו האטות דופק שהלכו והחמירו. היא הועברה שוב לחדר הלידה. "בחמש בבוקר הגיע צוות המנהלים של מחלקת יולדות", משחזרת להט ולוקחת נשימה עמוקה, דמעות עולות בעיניה. "הסצנה הזאת חוזרת אליי המון, אני מרגישה אשמה מאוד גדולה. הרופאים פשוט אמרו לי 'עכשיו את צריכה להחליט, בזה הרגע, אם אנחנו יורדים מהמוניטור ומה שיקרה יקרה, או שהולכים לפי המוניטור ואת נכנסת לקיסרי. אלא שלא מדובר בקיסרי רגיל. זה קיסרי חירום, שבו חותכים בצורה של צלב, לאחר מכן גדל הסיכון לקריעת רחם ויש סיכוי שלעולם לא אוכל להחזיק היריון נוסף. והסיכוי של התינוק שואף לאפס. אם הוא ייוולד חי הוא יהיה עם שיתוק מוחין, וגם אז הסיכוי שיישאר בחיים הוא קטן. הם עומדים מעליי וצועקים עליי להחליט, ואני בוכה וצורחת ומתקשרת לבן זוגי כי לא ידעתי מה לעשות. עד היום אני חושבת שאולי היה לי סיכוי להציל אותו", מתגנבת לליבה שוב האשמה.
"אני אחרי ארבעה ימים ללא שינה, בלי אוכל, באי־שפיות טוטלית. יצא שכל רגע לוקחים אותי לחדר לידה. אני לא יודעת איך אפשר להסביר את רמת חוסר האונים. אין שום החלטה שיכולה להיות טובה. בסופו של דבר אמרתי להם שינתקו אותי מהמוניטור. בפנים הייתה לי אמונה מאוד גדולה שיהיה בסדר. ירדתי מהמוניטור, הלכתי למחלקה, נפלתי על הרצפה ובכיתי בהיסטריה טוטלית".
בבוקר עברה להט בדיקת אולטרסאונד נוספת, אך לא נמצא דופק. היא הועברה לחדר עם מכשור אולטרסאונד מתקדם יותר. "אמא שלי, סבתא שלי ובן זוגי כבר היו שם", היא מספרת וכמו נמצאת שם שוב, על אותה מיטה. "אני לא חושבת שיש צמד מילים קשה יותר מ'אין דופק'. זה כאילו מישהו לוקח פטיש ומרסק לך את החיים. אין שום דרך ראויה לתאר את גודל הכאב. אמרו לי שאני צריכה להיכנס לחדר לידה ולא הסכמתי. גם לא האמנתי. את לא באמת קולטת מה קורה, מבחינתי הכל בסדר. לא היה שום היגיון. לפני רגע הייתי בהיריון, יש לי תינוק בבטן שכבר יש לו חדר שמחכה לו בבית, ואני צריכה ללדת אותו מת. אמרתי להם 'אני לא נכנסת ללדת תינוק מת. איזו מוטיבציה יש לי ללדת תינוק מת?".
"הגוף שלי לא הסכים לשחרר"
להט הועברה לחדר הלידה המרוחק ביותר, "אבל זה לא עזר. עדיין שמעתי נשים צועקות מכאבים, תינוק בוכה, ו'מזל טוב'. 24 שעות של לידה. סביבי תינוקות יוצאים לעולם ובוכים ויש סביבם שמחה. הייתי עם פתיחה אפס. הגוף שלי לא הסכים לשחרר. הרגשתי שאם הוא מת הוא צריך להישאר איתי, שהגוף שלי הוא בית הקברות שלו. שהמקום שלו עם אמא שלו.
"הייתי על אפידורל. אחרי שעות הרגשתי פתאום תחושה של אופוריה, התיישבתי וצעקתי שאני יולדת. השכיבו אותי על הגב, פתחו לי את הרגליים, המיילדת החזיקה רגל אחת, בן זוגי החזיק את השנייה, כמו כל לידה רגילה אומרים לי ללחוץ וכל הכבוד, את מדהימה. ואז, אחרי כמה לחיצות, הוא יצא. כולם ראו אותו חוץ ממני, אני לא הייתי מסוגלת. זה לא דבר נורמלי. את עוברת לידה רגילה, צירים, כאבים, לחיצות, ואז יוצא משם תינוק מת. ואין באמת שקט בלידה שקטה. אולי רק השקט של השוק. כולם היו בהלם, ואחר כך בכי. כולם סביבי בכו ואני הייתי בניתוק מוחלט. עשיתי הכל כדי לא לראות אותו. ביקשתי שיצלמו לי אותו".
כמו נפגעות תקיפה מינית רבות, הרגישה להט בזמן הלידה סוג של שחזור האונס שעברה. "נכנסתי לחדר הלידה במצב נפשי מאוד סוער וקשה, נתנו לי משהו להרגעה ופשוט נכנסתי למצב של שיתוק. הרגשתי שאני רואה ושומעת הכל, בדיוק כמו שקרה לי באונס עם קסטיאל. שכבתי שעות על המיטה, הגוף שלי לא עבד. אני צורחת 'הצילו' ו'תעירו אותי', השפתיים שלי זזו אבל לא הצלחתי להוציא קול. כל כך הרבה אנשים יצאו ונכנסו מהחדר, אנשים נכנסים, בוכים ויוצאים. הרגשתי כאילו אני אדם מת שמחכה לקבורה ובאים להיפרד ממני".
אחרי הלידה הועברה להט לחדר במחלקת נשים. בבית החולים ניסו להקל עליה כמה שניתן, כדי להקטין את הסיכוי שהיא תיתקל ביולדות ובתינוקות. כשהגעתי אליה כמה שעות לאחר הלידה, היא הייתה פצועה והלומה. מבינה אך לא מסוגלת לעכל מה עברה. עיניה היו מלאות יגון והגוף דואב ומדמם. מעבר לקיר נשמע תינוק בוכה, והיא אוטמת את אוזניה ובוכה. חברות נאמנות התגייסו אז לעזרה, וסייעו להעביר את כל הציוד שחיכה לתינוק אל מחסן מחוץ לבית.
עכשיו אנחנו יושבות בבית קפה בתל־אביב. אישה עם בטן עגלגלה דוחפת לול מתגלגל מעץ, בתוכו תינוק ישן. להט מלווה אותה במבטה. "מישהי באוטובוס עם תינוק בגיל שאדם היה צריך להיות בו ביקשה שאעזור לה עם העגלה. עזרתי. הייתי כל כך קרובה אל התינוק, ראיתי אותו פנים אל פנים. זה היה קשה. כשהייתי עוד בבית החולים שכבה בחדר לידי אמא שרק עכשיו ילדה בניתוח קיסרי. התינוק שלה בכה. אני יודעת היום בדיעבד שזאת הייתה אי־שפיות לחלוטין, אבל אני שומעת את התינוק וחושבת שזה התינוק שלי ולקחו לי אותו. זה היה מכניס אותי לסרטים. הייתי יוצאת מהחדר, נתקלת בהם ומכסה את העיניים לא לראות. קינאתי בה שיש לה תינוק. ראיתי את העולם בצורה חד־ממדית. אם התינוק שלך חי, את בסדר. פעם אחת יריתי לעבר מישהי 'מה את בוכה? לא מת לך תינוק'. הרגשתי שעברתי את הדבר הכי נורא בעולם ששום דבר לא ישווה לו. לא היה אכפת לי שיורידו לי ידיים ורגליים – הייתי מוכנה לעבור הכל, רק שהתינוק שלי ייוולד חי".
מצבה הרגשי של להט באותם ימים היה קשה מנשוא. היא חששה לחזור הביתה. "הרגשתי פחד מוות לחזור. הרגשתי שאני לא קשורה ולא שייכת לעולם, שאני כמו עב"ם, לא יכולתי לראות את עצמי יוצאת אל העולם אחרי מה שעברתי. התחננתי שישאירו אותי בבית החולים. הייתי על משככי כאבים אופיאטיים. בלילות הראשונים ניסיתי לישון אבל הייתי מתעוררת בצעקות, בבהלה נוראית. הרגשתי כל כך מתה, שהדבר היחיד שעזר לי להרגיש חיבור למציאות היה המיון. שעות הייתי מטיילת בכותונת של בית החולים כמו רוח רפאים, יורדת למיון לראות את האקשן. הייתי ניגשת לאנשים שאני לא מכירה, אומרת להם שהתינוק שלי מת ומתחילה לבכות".
בתום ימי האשפוז, שהוארכו עד כמה שניתן, חזרה להט הביתה. אבל כבד אפף אותה. "הייתי במצב אובדני, בדיכאון מאוד קשה. חזרתי הביתה, שכבתי במיטה בבית, לילה ראשון אחרי שבועיים בבית החולים. היו לי נרות נשמה דלוקים בכל החדרים. כל יום, 24 שעות ביממה, רציתי למות. הייתי הולכת לישון עם זה ומתעוררת עם זה. בכל דבר חיפשתי את ההזדמנות איך זה יכול לעזור לי להרוג את עצמי. בחודשיים הראשונים הייתי בדיכאון כל כך עמוק שלמרות שנורא רציתי למות לא היו לי כוחות אפילו להוציא את עצמי מהמיטה. אחרי חמישה חודשים קלטתי שהמצב לא משתנה, הוא רק נהיה יותר גרוע, והתחלתי לקחת כדורים נוגדי דיכאון. עכשיו, חודשיים אחרי שהתחלתי לקחת את התרופה, אני מבינה שמרוב שהטראומה והטרגדיה היו איומות זה הפך למחלה. למשהו כימי במוח. עכשיו האובדנות היא אפס. אני כבר לא חושבת על המוות. הדיכאון עדיין שם אבל הרבה יותר ניתן לניהול. אני כבר יכולה להסתכל קדימה ולחשוב איך אני הופכת את כל המשברים להזדמנות".
"הסביבה לא מכירה באבל"
וכשלהט מדברת על משברים, היא מדברת גם על הפרידה מבן הזוג, שאירעה דווקא בתקופה הקשה ביותר בחייה. "המשבר התחיל כמה שעות אחרי הלידה. בן זוגי התקשה להתמודד עם האובדן. בחדר הלידה הרופא ניסה לעודד אותי ואמר לי 'עוד חודשיים את פה עם היריון חדש', ואני אומרת לבן זוגי 'נעשה עוד ילד, נכון?', והוא לא מגיב.
"שבועיים אחרי הלידה השקטה קיבלתי עוד פצצה. בן זוגי נסע למשפחה שלו. אחרי כמה ימים הוא חזר, התיישב על המיטה ואמר: 'החלטתי להתגרש'. הסתכלתי עליו באדישות ולא הגבתי. מבחינתי הרגשתי שסיימתי את החיים האלה. עברתי אבל ודיכאון ואובדנות נורא קשה, וחוסר הבנה. לא הבנתי שהוא נפרד ממני, לא יכולתי לעכל את זה. בשלב מסוים שיכנעתי אותו שלא ניפרד, שלא נחליט החלטות בתקופה כזאת. אחרי שבועיים, בעקבות ריב מאוד קשה, נפרדנו. כיום אנחנו בהליכי גירושים".
בתוך המשבר הזוגי הקשה קיימה להט קבורה לתינוק המת בבית העלמין בחולון. "מגיע הקברן עם הגופה של אדם", היא נזכרת במעמד הבלתי נתפס. "ביקשתי להחזיק אותו. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי אותו פנים אל פנים. החזקתי אותו עטוף בבד לבן. הוא היה קפוא וטיפטפו עליו מים. פתחתי מעט את הבד והסתכלתי עליו. הלכתי איתו על הידיים עד החלקה שבה קוברים תינוקות ועוברים. אמא שלי ביקשה אותו, היא חיבקה אותו באהבה כזאת ובכתה, היה לה נורא קשה להיפרד ממנו. אני החזקתי לו את היד. אחרי הקבורה ירדנו למטה והנחתי שלט הנצחה. עד היום אני לא מצליחה לעכל שהחזקתי את התינוק שלי מת בידיים, שהסתכלתי עליו וקברתי אותו. היה לי חשוב לתת לו ולעצמי את הקבורה המכובדת, להכיר בו שהוא היה מישהו. לדעת שגם אם העולם לא מכיר בזה שהיה פה תינוק והוא מת – אני מכירה בו. שמתי לו שם צעצוע שקניתי לו כשהייתי בהיריון, קקטוסים, פיצ'יפקס שהכנתי בשבילו. מאז אני מפחדת לחזור לשם".
לאחרונה החלה להט טיפול ממוקד באבל לאחר לידה שקטה במרפאת "חווה" בתל השומר. יש בה רצון עז לתקן ולשנות למען נשים אחרות שעוברות טרגדיה כמו שלה. "הסביבה לא מכירה באבל שלך, לא נותנת לך לגיטימציה. אומרים לך, 'יאללה, תמשיכי הלאה, תעשי אחר, את צעירה. זה לא מנחם. הייתי רוצה שנשים שעברו לידה שקטה יוכלו לומר 'אני אמא', שזה יהיה לגיטימי. אמנם אמא שכולה, אבל אמא. חושבים שאם התינוק שלך מת את לא אמא, אבל זה לא נכון – את חיה במהות של אימהות. אני מרגישה שהיה לי תינוק. הוא תמיד יהיה. גם כשיהיו לי עוד ילדים – הילד הבא לא יהיה הראשון. הוא יהיה השני והוא יידע שהיה לו אח".
לפני שבועות אחדים נכנס אלון קסטיאל לרצות את עונשו בכלא. להט, שלא נכללה בכתב האישום, אומרת כי "העונש המגוחך שלו והעובדה שלא נכללתי בכתב האישום הם כישלון של המערכת. מצד שני, עצם העובדה שהוא נכנס לכלא זה המון. בת הזוג של קסטיאל הייתה בהיריון כמוני. באותו שלב. היא ילדה קצת אחרי הזמן שאני הייתי אמורה ללדת. הפרשה כאילו חזרה שוב לחיי עכשיו, עם מתן גזר הדין והכניסה שלו לכלא, וזה שנולדה לו תינוקת בזמן שאדם היה צריך להיוולד – העלה בי המון כעס וקנאה וזעם, כי אני אומרת, למה להם מגיע ולי לא?"
עכשיו היא מסתכלת קדימה, בתקווה אל העתיד. "אני מרגישה שכל מה שעברתי מאוד ביגר אותי ומאוד חיבר אותי לעצמי. עכשיו אני מרגישה שאני מצליחה לקחת מזה בעיקר את הדברים הטובים".
