שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    המוסף לחג • 06.09.2018
    אחד משלהם
    "אחד משלנו" נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע הישראלי, סרט שדורות של חיילים גדלו עליו. עכשיו, לכבוד הקרנה מיוחדת בפסטיבל הסרטים חיפה לקראת 30 שנה לצאתו, מתכנסים הכוכבים והיוצרים לפגישת מחזור (כולל אלון אבוטבול שהגיע מהוליווד) ומדברים על הזיכרונות מהצילומים, הדמיון בעלילה לפרשת אלאור אזריה ואיך אפשר בלי מירי רגב
    בנימין טוביאס | צילומים: יובל חן

    "אם היינו עושים את 'אחד משלנו' היום — היו שורפים את הקולנוע", מכריז השחקן שאול מזרחי בתשובה לשאלה המתבקשת האם כיום, בעידן מירי רגב, אפשר בכלל לחלום על יצירת סרט אמיץ ובוטה כל כך. הסרט, שיציין בקרוב 30 שנה להיווסדו, הופק בזמנו בסיוע דובר צה"ל (מי היה מאמין) והפך לקלאסיקה ישראלית, נראה לפתע כמו חתיכת סרט "מכפיש", אם להשתמש בלשון השרה. הוא מציג את תקופת הטירונות של חיילי צה"ל כגיהינום עלי אדמות, עם טרטורים בלתי פוסקים וסאדיזם לשמו מצד המפקדים, ומציג את צה"ל כמקום שבו מיטב הקצינים פועלים לטייח הרג פלסטינים. קשה להאמין שהוא היה עובר היום את שרת התרבות, שסצנות קלות הרבה יותר לעיכול ב"פוקסטרוט" מלפני שנה גרמו לה לצאת למסע צלב.

     

    שאר המשתתפים בפגישת המחזור שאירגנו, לקראת הקרנה מיוחדת של הסרט בפסטיבל הסרטים חיפה בסוכות, זהירים יותר. אף אחד לא מדבר על השרה בכבודה ובעצמה, כי למה להכניס אותה לכל מסיבה, למרות שברור שהיא באוויר. "אין ספק, היו מסמנים את מי שיצר את הסרט הזה כיוצרי שמאל. אלא שהשמאל אז לא היה כזה שנוא", אומר מזרחי, מי שמגלם בסרט את "המלאך הלבן", המ"פ האכזר. "כבר אז השמאל היה שנוא", מתקן אותו שרון אלכסנדר — רפא, בשבילכם, הגיבור יפה הבלורית והתואר.

     

    סצינות מתוך "אחד משלנו" | צילום: דוד רובינגר
    סצינות מתוך "אחד משלנו" | צילום: דוד רובינגר

     

    קודים של מאפיה

     

    הנה תקציר סרטם הנפלא של האחים ברבש, הלא הם אורי (במאי) ובני (תסריטאי), למי שלא ראה: חלקו הראשון מתמקד בייסורים של שלישיית טירונים בצנחנים — יותם המנהיג (אלון אבוטבול), רפא עדין הנפש (אלכסנדר) ואמיר (דן תורן) - שעוברים טירונות מהגיהינום אצל המ"פ הסאדיסט "המלאך הלבן". חלק ב' מתרחש כמה שנים אחרי, כשרפא, שפרש מהצנחנים, חוזר לפלוגה כחוקר משטרה צבאית כדי לרדת לשורש טיוח של הרג עציר פלסטיני על ידי חבריו. בתווך עומדת חברתו של יותם, הפקידה הפלוגתית תמר (דליה שימקו), שבהדרגה מתגלה כאחת הדמויות החשובות בסרט.

     

    כמעט שלושים שנה אחר כך מגיעים אל המפגש הנוסטלגי אך הטעון האחים ברבש, אלכסנדר, שימקו, מזרחי ואלון נוימן (שמגלם חייל בשם נחשון, עוד נבל מצמרר בסרט). אליהם, היישר מהוליווד, מצטרף אבוטבול, שכיאה לסטאר קצת מאחר. "כבר אז הוא איחר כל הזמן", מצחקקים כולם בתחילת המפגש.

     

    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

    החברים מספרים שגם עם צאתו לאור היה הסרט שנוי במחלוקת, וכבר אז נהנו האחים ברבש מתדמית היוצרים השמאלנים. "תקפו אותנו מימין ותקפו אותנו משמאל", קובע אורי ברבש, הבמאי. "צריך לזכור שהסרט מציג גם סיפור על חוקר צה"לי, שחוטף מכות רצח על כך שהוא מנסה לחשוף את האמת. אלא שאז, כמו היום, המערכת דורשת מאיתנו לחיות בין שני קטבים: נאמנות או בגידה. ואם שואלים שאלות, אתה כבר מסומן. על זה בדיוק הסרט".

     

    "אלה קודים של מאפיה! רוצים לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים", מתפרץ מזרחי.

     

    "וזה סממן של חברה שחיה בשקר עם עצמה", ממשיך ברבש בטון של נביא זעם. "אנחנו מתנהגים במצב פסיכוטי אז והיום. במובנים רבים שום דבר לא השתנה. במובנים אחרים המצב רק חמור יותר. למשל במשפט אזריה. המצב חמור לאין שיעור כי אז, בשנות ה־80, לא היו קמים שרים וחברי כנסת להגן על מעשים כאלה, גם כשברור לכולם שזה רצח בדם קר".

     

    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

    "אני גם חשבתי על הסרט הזה לכל אורך משפט אזריה", אומרת שימקו. "זה לא שהסרט התקבל חלק, אבל לפחות היה דיון".

     

    "היום אין אפילו דיון", אומרים כמעט במקביל מזרחי ונוימן. ונוימן מוסיף: "זה סרט ששואל מה מחזק חברה ומה מחליש אותה. היום מדברים במונחים מוחלטים של נאמנות מול בגידה. אבל אז, כמו היום, זה עניין מאוד רגשי. שים לב שכל הדמויות מנהלות את הדיון הזה בצד הרגשי. כל ההחלטות במי לתמוך ובמי להאמין נעשות על בסיס השאלה את מי אתה אוהב. זה כמו שמחר יראו את ביבי יורה למישהו בראש, ואנשים יגידו 'זה לא הוא'. זה קשור למה שאתה מרגיש ביחס לבן אדם".

     

    "חוץ מהדמות שלי, תמר", מסייגת שימקו. "היא היחידה שפועלת ממקום ערכי ומוסרי, ולא תומכת אוטומטית במי שהיא אוהבת".

     

    ומזרחי מקנח באמירה פסימית: "היום אנשים לא רוצים לשמוע בכלל מה יש לך להגיד".

     

    בני ברבש, האיש שעומד מאחורי התסריט וגם המחזה שהיוו את המקור לסרט, נותן אנקדוטה משלו שממחישה את הנקודה הזו: "לפני כמה שנים בית הספר של יורם לוינשטיין העלה עיבוד למחזה. עשו שם עבודה יפה מאוד, זה זכה להצלחה, אבל אני זוכר שכאשר הציגו את ההצגה בפני הגורמים במשרד החינוך ומנהלים שצריכים להחליט אם לקחת את ההצגה היו תגובות מאוד קשות, כמעט אלימות. 'איך בכלל אפשר להציג דבר כזה?' - אמרו שם".

     

    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

    אבוטבול, שהגיע מהניכר ושומר על חיוך כמעט כל המפגש, מציג טון אחר: "אני יותר אופטימי ורואה את הדברים אחרת. עדיין יש מקום לדיון, והסרט מעורר שיח שהוא מאוד ער. אני לא שפטתי את הדמות של יותם, או אף אחת מהדמויות, כששיחקתי אותו. אני אוהב אותו. צריך לזכור שהם ילדים. אלו דילמות שהיו קיימות אז והיום".

     

    ניכר כי אבוטבול, שההווה שלו מתרחש בעיקר בלוס אנג'לס, מעדיף לברוח מהדיבורים המעיקים על פוליטיקה. "אתם יודעים מה אני אוהב באמריקה? שם עובדים", הוא אומר. "רק עובדים. ימין או שמאל, לא אכפת להם! אתה קם בבוקר, הולך לחפש עבודה, אתה לא שואל את עצמך מי אתה ומה אתה. לא מעניין אותם. אתה עובד!"

     

    "זה ככה גם עם טראמפ?" שואל מזרחי את אבוטבול, האמריקנולוג של הביצה. "טראמפ מעיר אותם, הם היו רדומים", עונה אבוטבול.

     

    אי אפשר בלי קצת סיפורי מורשת קרב של אלון אבוטבול מהעשייה בהוליווד. לאורך השיחה הוא מפליג מדי פעם בסיפורים על העבודה עם במאים מהשורה הראשונה כמו רידלי סקוט וכריסטופר נולאן, שהעניק לו את תפקידו ההוליוודי הגדול ביותר ב"עלייתו של האביר האפל". אבל נראה שהוא בעיקר שמח על ההזדמנות לחזור לארץ ולהתמנגל עם החבר'ה שהיו איתו על הסט של "אחד משלנו" לפני שלושים שנה. "שם זו עשייה מאוד בודדה. מה שקובע זו ההתמדה וההתעקשות. !Last Man Standing - האחרון שנשאר ומתעקש להמשיך ללכת לאודישנים, ומוכן לעבוד בזה, הוא זה שיקבל עבודה. יצא שישנתי במכונית בהמתנה לתפקיד. זו עשייה מאוד בודדה, סיזיפית. אני לא מצטער שעזבתי לשם, ממש לא, אבל זו הקרבה".

     

    והוא מסיים בקריאה נואשת לחבריו לסט, שהיא לטובתו אולי לא פחות מלטובתם: "תדעו שיש הרבה עבודה בהוליווד לישראלים. הרבה, מחפשים בטירוף".

     

    העיניים של כולם נדלקות. הוליווד והסטים של באטמן נראים ממש מעבר לפינה. "כן, אתה רוצה שנבוא? יש לך תפקידים בשבילי?", הם שואלים.

     

    "בואו, בואו", אומר אלון בחיוך, "הבדידות הרגה אותי!"

     

    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

     

    כמו צנחנים אמיתיים

     

    הקאסט — שכולו היה צעיר מאוד ובתחילת הדרך בזמן צילומי "אחד משלנו" — זוכר את הסרט כחוויה מעצבת, כמעט חינוכית. "זה היה הסרט השני או השלישי שלי", מספר אלכסנדר. "בדיוק סיימתי לימודים ב'בית צבי', ואני זוכר ממש את הקושי. לא הפיזי — הייתי חייל קרבי כמה שנים לפני זה. כשצילמנו למשל את הסצנה הבלתי נשכחת שאני עולה ויורד את הגבעה עם כל הציוד, באמת עליתי וירדתי אותה. אבל הייתי שחקן צעיר, קצת חסר ביטחון, קצת אומלל. כמו הדמות שלי, הייתי בדינמיקה של הקבוצה קצת בצד, והתחברתי עם דליה מאוד. מדהים מה שסרט עושה לך כשחקן, שהוא הופך אותך לדמות שלך. אני מת על הדבר הזה.

     

    "ובכלל, בגלל שלא היה לי כמעט ניסיון בקולנוע ובאתי מהתיאטרון לא הבנתי מה אני עושה: לוחש פה, לוחש שם. הייתי נעלב מאורי ומהערות שנתנו לי, הרגשתי אבוד. לאלון היה הרבה יותר קל, הוא היה כבר סטאר מאז 'שתי אצבעות מצידון', עשה מה שבא לו על הסט".

     

    אבוטבול מסתכל בחיוך גדול. הוא נהנה מהתיוג כילד הפרוע שעשה מה שהוא רוצה בזמן שכולם עברו טרטורים מצד הבמאים הקפדנים. "הייתי עושה חגיגה מכל סצנה, מתפרע, משנה. זוכר שבאותה תקופה נגנבתי מהבמאי ג'ון קסאבטס, ולמדתי מהסרטים שלו עניין שלם של איך להיכנס ולצאת מסצנה. בקיצור, אמרתי לעצמי, 'אני רוצה שיותם יהיה הדמות האהובה'. על הזין שלי!"

     

    "אני זוכרת איך נפגשתי עם אלון כמה זמן לפני שההפקה החלה", מגלה שימקו, "ושנינו קיטרנו שברבש לא רוצה לקחת אותנו". האחים ברבש היו אז סטארים מקומיים, אחרי המועמדות היחידה של ישראל לאוסקר באייטיז על "מאחורי הסורגים". "והנה, שבועיים אחרי אני הולכת לאודישן של 'אחד משלנו', ואלון כבר שם עם אורי, בוחן את השותפות הפוטנציאליות לסצנות שלו".

     

    "אני הגעתי לסט ישר מתיאטרון צה"ל, שם עשיתי הצגה עם דמות שונה לחלוטין", משחזר נוימן, "וזו הייתה חוויה פשוט מדהימה. ואורי הזה מביא לתפקיד הניצבים אנשים שהם מהקרם דה לה קרם של הצבא, והיינו צריכים להתאמן כמו מטורפים בבריכת גורדון כדי להיראות כמוהם. אני חושב שאף פעם לא נראיתי טוב ככה, עם שרירים והכל. ועוד סימן שזה סרט מושקע: היינו מדויקים בכל השיפצורים ברמה שאין כמוה, שאף אחד לא יכול היה להתבלבל ולחשוב שאנחנו לא צנחנים".

     

    "אני זוכר שהלכתי ונפגשתי עם חוקר מצ"ח כדי ללמוד את התפקיד", מספר אלכסנדר. "שאלתי אותו 'איך אתה יודע שמישהו משקר?'. הוא אמר לי שצריך לבחון את האוזן של מישהו כדי לדעת אם הוא משקר. בקיצור, יש סצנה שבה אני חוקר את הדמות של רובי פורת־שובל ובוחן לה את האוזן. חוץ ממני ומחוקר המצ"ח אף אחד לא יודע מה זה אומר", הוא מוסיף בחיוך.

     

    "בכלל, 'אחד משלנו' הוא מהסרטים הבודדים שאם אני נתקלת בו בטלוויזיה עד היום, אני רואה אותו עד הסוף", אומר שימקו. "זה ו'נועה בת 17', התפקיד הראשון שגילה אותי. אלה סרטים שעובדים גם היום".

     

    מימין למעלה: אורי ברבש, מזרחי, בני ברבש. למטה: נוימן, אבוטבול, שימקו ואלכסנדר | צילום: יובל חן
    מימין למעלה: אורי ברבש, מזרחי, בני ברבש. למטה: נוימן, אבוטבול, שימקו ואלכסנדר | צילום: יובל חן

     

     

    שיעורי משחק מאביב כוכבי

     

    לצד כל הסיפורים והדיונים עולים במהלך פגישת המחזור של כוכבי "אחד משלנו" גם לא מעט זיכרונות מהסט המרשים שניהל ביד רמה אורי ברבש — בטח במונחי שנות ה־80 — במתקן אדם שהיה אמור לדמות בסיס בשטחים.

     

    ברבש מספר שלצד כל החששות, הלחצים והבקשות לשינויים, היה בצבא מי שהתלהב מהסרט וגם נתן כתף. "אני זוכר שבאנו לבסיס שבו צילמנו, והמפקד של המקום התלהב, מה זה התלהב שבאים לעשות אצלו סרט. 'כל מה שתרצו, אני נותן לכם'. ויושב לצידי המפיק צבי שפילמן, גבר אירופאי, ייקה, דייקן, ושוטח בפניו: 'תקשיב, יסתובבו לך פה בין הרגליים 60־50 אנשי הפקה, שחקנים, לא יעזבו במשך חודש'. אומר לו כאילו הכל כדי שיגיד לנו 'לא'. ואני מסתכל על צבי ומנסה לסמן לו 'מה אתה עושה? מה אתה עושה?' אבל זה לא מזיז את המפקד, שרק התלהב יותר. זה היה צבי, מפיק חכם שהבין שככה נשיג ממנו מחויבות מוחלטת".

     

    גם שאר הנוכחים משבחים את שפילמן, שהלך לעולמו לפני חמש שנים ונחשב לאחד המפיקים החשובים שצמחו בארץ. ההקרנה המיוחדת בפסטיבל חיפה, של עותק משוחזר של הסרט, היא בעצם לזכרו. עוד חבר יקר בהפקה שחברי הצוות מבקשים להעלות על נס שוב ושוב הוא הצלם האגדי אמנון סלומון ("מקרה אישה"), שהלך לעולמו ב־2011, והטאץ' האמנותי שלו מוסיף לא מעט לסרט. אחד אחרי השני הם מספרים על הפעם ההיא בסרט שאמנון נפל ממנוף, באמצע הצילומים, ו"חיבק את המצלמה כדי שלא תיפול בעודו מתנדנד בין שמיים לארץ".

     

    בתחילת הסרט מופיעה כתובית המצהירה כי "דובר צה"ל מבקש לציין כי כל האירועים המתרחשים בסרט הם דמיוניים, ואינם משקפים את התרחשות הדברים בצה"ל". כשאני שואל לפשר הכתובת התמוהה, מודים בפניי האחים ברבש שמדובר היה בפשרה הכרחית כי הסרט הופק בסיוע דובר צה"ל. מירי רגב, אגב, הייתה באותם ימים קצינה די בכירה ביחידה.

     

    "כבר כשכתבתי את המחזה הייתה דרישה ממני לשנות את הסוף, שהיה פסימי עוד יותר", אומר בני ברבש, ומפאת ספוילרים לא נגלה באיזה מובן. "ואז, כשהגיע הזמן לעשות את הסרט, הבנו שאי אפשר בלי שיתוף פעולה של הצבא. כשהם ראו את התוצאה הסופית בהקרנה, חשכו עיניהם. הם היו בהלם, דרשו לעשות כל מיני שינויים. ובסוף התפשרנו שנשים את הכתובת הזו".

     

    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

    בני יודע דבר או שניים על איך דברים מתנהלים בצבא. הוא התחיל את ההכשרה בשייטת, עבר לגולני עד שעלה לדרגת מג"ד, ובדרך גם נפצע במלחמת יום כיפור. אם מדברים על ביקורת אוהבת, הוא האיש לבטא אותה. אך בניסיון לברר האם הוא ביסס את תיאורי הזוועה של המתרחש בטירונות או את סיפור הטיוח על אירוע שהיה עד לו, ברבש נותן תשובה זהירה: "יש דברים קטנים בסרט שביססתי על דברים שהכרתי, למשל אחד הקטעים הכי זכורים בסרט כשהמלאך הלבן אומר 'אצלי עוד תסיעו ג'יפים על המים' ואז רואים את הטירונים באמת גוררים ג'יפ בתוך המים - זה מבוסס על משהו שהכרתי מהאימונים בשייטת. אבל את הסיפור על הטיוח ביססתי בעיקר על פרשת פינטו שלצערי לא מספיק מוכרת כיום, סיפור של טיוח מטורף אחרי הרג אזרחים לבנונים. היה שם רק עונש סמלי, לכל מי שתוהה על פרשת אזריה".

     

    שאול מזרחי מגלה שלצורך לימוד דמותו של המלאך הלבן הוא יצר קשר עם קרוב משפחה רחוק שלו, מ"פ צעיר בצנחנים בשם אביב כוכבי — היום סגן הרמטכ"ל והמועמד המוביל במרוץ לרמטכ"לות — ויחד איתו הבין איך ליצור את דמות הנבל. "נסעתי לבסיס בעתלית, ישבתי איתו על התסריט, והוא ממש ישב איתי שורה־שורה והעלה לי נקודות למחשבה על הדמות הזו. הוא עזר לי להבין אותה, את המניעים שלה, וגם למה הוא בכלל הולך עם משקפי שמש בלילה - וככה הבנתי מה הסיפור האמיתי שלה: מדובר במ"פ כושל שמוציא את התסכול מחוסר הכישרון שלו על החניכים שלו. אחר כך הוא הציב אותי ביחידה שלו בבסיס בנגב עם חיילים לעקוב אחריהם. הם היו בטוחים בכלל שאני איזה שתול".

     

    ומה בעצם אמר אז כוכבי על תרבות הטרטורים והטיוח בצה"ל? הוא חשב שזה הכל דמיון או שיש בזה מן המציאות?

     

    "עזוב, אני לא רוצה לדפוק לו את הרמטכ"לות", עונה מזרחי בחיוך. "אני רק אגיד שמדובר באדם עמוק ומוכשר בטירוף. כבר אז היה. הוא היה צייר, פילוסוף ממש".

     

    ואיך זה בעצם לגלם את אחד הנבלים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי? פחדו ממך?

     

    "היו הערות, אבל האמת היא שזה בעיקר שיעשע אותי ואת הסביבה", אומר מזרחי, שבהמשך הקריירה גילם גם את זהר ארגוב בסרט "זהר", עוד קלאסיקה ישראלית. "תשמע, זה סרט מלא המצאות. בני ליקט בתסריט כל מיני מעשים סאדיסטיים קטנים ומקוריים שאנשים זוכרים. וזה גם חלק מההווי הצבאי: כשמטרטרים אותך ומתעללים בך - אנשים בוכים על כמה התעללו בהם, אבל שנים אחרי זוכרים את זה בחיוך, בצחוקים. 'זוכר איך ההוא וההוא עשה לנו ככה וככה'. אז ככה גם 'המלאך הלבן'. מקטרים ופוחדים ואז מתגעגעים".

     

    חברים או אהובים?

     

    הדיון על ההווי הצבאי גדוש הגבריות מוציא לאט־לאט קולות של אי־נחת מאחד ממשתתפי הדיון, או ליתר דיוק המשתתפת: שימקו, והחברה הכמעט יחידה בקאסט שהגיעה מההצגה גם לגרסה המוסרטת. "אתה מתכוון מתישהו להתייחס אליי?" היא שואלת חצי בשעשוע חצי בנזיפה לאורך הדיון. "ככה זה היה גם אז, כולם מדברים וחופרים על גבריות, צבא, ישראליות, ולא מבינים שהדמות הבאמת משמעותית בסרט, זו שעושה את הבחירה הערכית היחידה, היא תמר".

     

    כשאני מפנה, בשלב אחר בדיון, את השאלה הפרובוקטיבית האם מערכת היחסים המשמעותית ביותר בסרט היא בעצם בין יותם (אבוטבול) לרפא (אלכסנדר), והאם יש שם רמזים ליחסים הומו־אירוטיים (למי שלא זוכר, אבוטבול מפנק את אלכסנדר במהלך הסרט בנשיקה קטנה בפה ומתייחס אליו בלשון נקבה), שימקו כבר מתרגזת ממש: "מה פתאום, זה הכל האלתורים של אלון והשטויות שלו", היא אומרת. ואורי ברבש מאשר: "זה לא היה מכוון".

     

    אלון מאשר שהוא אילתר את הטאץ' ההומואי־חברי בדמות שלו, אם כי הוא טוען שהכל היה במסגרת שעשוע, להפוך את הדמות שלו לאהובה יותר. "כן, זה סרט על אהבת גברים, אבל אהבה חברית. וכן, אני מסכים שסיפור האהבה הזה חשוב יותר מכל הסיפור המוסרי שהסרט מעלה. לגבי הדמות הנשית, של תמר, היא המראה שדרכה אנחנו מסתכלים על דברים. היא עצמה מחוקה".

     

    שימקו מתפוצצת: "מה זאת אומרת 'מחוקה'?! היא הדמות החשובה בסרט. והיא גם היחידה שפועלת באופן מוסרי, שכלתני. אני מסכימה שהסרט הוא סיפור אהבה מעל לכל, אבל סיפור אהבה ביני לדמות של יותם, כלומר אלון, ואז סיפור חברות ביני לשרון. לא בין אלון לשרון. הרי אם אתה זוכר, אני גם מקבלת את השורה האחרונה בסרט, שהיא התמצית שלו: 'מה אתה בכלל יודע על אהבה' (וגם שיר הנושא שלו, שנכתב על ידי אהוד מנור ומבוצע על ידי גידי גוב).

     

    "מה שמפריע לי בכל הדיון השוביניסטי ההוא, של 'חבורת הבנים', הוא שתוך כדי עשיית הסרט לא הרגשתי שזה סרט שוביניסטי או גברי במיוחד. לא הייתי בודדה על הסט והרגשתי חלק מהחבורה. אני ממש לא חושבת שהסרט סקסיסטי או מוחק את האישה בו, להפך. אבל מהרגע שהסרט יצא, והפך נושא לשיחה, הדיון הוא לפתע שוביניסטי וסקסיסטי והאישה הופכת ל'מחוקה'".

     

    ולמה זה בעצם?

     

    "אני אגיד לך למה. ציצים!" היא קובעת. "החברה הישראלית נורא מתרגשת מציצים. אז הייתה לי סצנה נועזת במירכאות שבה ראו לי את החזה, עם סטאר גדול כמו אלון, ולפתע כל הדיון הופך להיות על זה, ובהקשר של הסרט בכללי מדברים על 'אהבה בין גברים' ו'רמיזות הומו־אירוטיות'. באמת!".

     


    פרסום ראשון: 06.09.18 , 16:39