שאלה של שפיות
פרגוואי לא הייתה חשובה כשהכריזו עליה בממשלה ככזאת בזמן העברת השגרירות לירושלים, והיא לא חשובה היום כשהיא מחזירה את השגרירות מירושלים לתל־אביב. ארה"ב לעומת זאת היא חלק מאסטרטגיית הביטחון הישראלית. מאז ימי החשמונאים ורומא, מדינת היהודים מבססת בריתות עם מעצמות זרות. זאת הסיבה שגורלנו קשור בגורל טראמפ. אי־אפשר להתכחש לכך שהוא אדם לא יציב. כל מי שיוצא מהבית הלבן מתאר את אותה מציאות. המאמר שפורסם ב"ניו־יורק טיימס" (בעילום שם), על כך שאנשיו מנהלים מדיניות עצמאית כדי לשמור על המדינה הוא רק קצה האבסורד. העניין הוא שבכל מה שנוגע לישראל הוא התגשמות החלום המדיני שלנו. טראמפ עושה כל מה שנכון ומצליח הרבה יותר מנשיאים "שפויים" לפניו. היחס לאיראן, לטורקיה, לפלסטינים, לוועדת זכויות אדם של האו"ם, וגם עכשיו, הרעיונות שעולים מפי שליחיו מבטאים אבחון מדויק ומפוכח של המזרח התיכון. למען האמת, אם מדברים על שפיות, חוסר השפיות היה לחשוב עד עכשיו במשך 25 שנה שאפשר להסתכל על רמאללה ולחשוב שזה ציריך. בשפה מקצועית אלה נקראים: חזיונות שווא.
שטח הפקר
בדרום הר חברון גרים בני אדם. רובם חיים בשקט ובשלווה, מגדלים ילדים, משלמים מיסים, נהנים מהריחוק מהמרכז. מבחינה גיאוגרפית האזור הוא חלק מהנגב. כך גם מבחינה דמוגרפית. מחברון ודרומה השטח דליל באוכלוסייה. אם ישראל תחליט מחר בבוקר להחיל שם את החוק הישראלי, כולם ירוויחו: הפלסטינים והיהודים. כל עוד אין חוק יש מקום לערפל.
הסתובבתי שם לאחרונה עם ראש המועצה יוחאי דמרי. מי שאוהב נוף מדברי ורוחות ימצא אותם שם, מי שאוהב מהומות פוליטיות ימצא גם אותן. בתוך השטח שמנוקד פה ושם ביישובים, פועלים ארגוני שמאל, אנרכיסטים, האיחוד האירופי ומשקיפים זרים. כל שבת מגיעים פעילים למחות נגד הממשלה. רוצים לחזור לקווי 67', לפנות את היישובים. זה לא יקרה, אז מוציאים קיטור על מי שגר שם. לפעמים ההפגנות מתפוצצות. כך לפני שבועיים. המפגינים נכנסו למצפה יאיר כדי לצלם הרחבות בנייה. התלקחה מהומה. התושבים טוענים שנכנסו להם לבתים, אנשי השמאל אומרים שרק צילמו, ושהכו אותם. הצבא הפריד. אלה הם חלק מרעשי הרקע שמלווים את דרום הר חברון. במקביל למהומה הזאת החל קמפיין, גם בעיתון "הארץ", המעוז האחרון של השמאל המדיני, נגד ההופעה של ברי סחרוף במועצה המקומית. ואף על פי כן, ההופעה התקיימה. אנשים אוהבים מוזיקה הרבה יותר מפוליטיקה. היישובים היהודיים בדרום הר חברון הם עובדה מוגמרת, רק הביקורת והתדמית נתונים לשינוי.
אני מתאר את המציאות הזאת מכיוון שצריך רקע לסיפור הבא. מרבית הישראלים לא מבקרים באזור דרום הר חברון, למרות הנוף ואתרים היסטוריים חשובים כמו סוסיא. הישראלים לא מכירים את מי שגר שם מעבר לתדמיות. מרבית מצביעי הימין לא מבקרים שם. הליכודניקים הכי שרופים מתעניינים בהתנחלויות רק כשמגיעים לפריימריז. קל וחומר שמאלה משם. מי שלא מבקר, צריך לבחור למי להאמין לפי תדמיות.
אז הנה סיפור אחר על פלסטיני תושב אל־פוואר ועל שכניו היהודים. לפני שנתיים היה פיגוע על הכביש הסמוך לעתניאל. הרב מיכי מרק, תושב היישוב נהרג ביריות, אשתו ושניים מילדיו נפצעו. פלסטיני שעבר במקום עצר, ולמרות שהמחבלים היו עדיין שם, הגיש עזרה, הזעיק את כוחות הביטחון וסייע בלכידת המפגעים. הפלסטיני הפך למפורסם, ליתר דיוק מנודה. בכפר החרימו אותו, זרקו על אשתו אבנים והוא איבד את עבודתו. הפתרון היחיד היה אישור שהייה בישראל. כך, לפני שנתיים, עבר למרכז הארץ עם אישור זמני לחודש. א' התגלגל בלי עבודה ובלי כסף, חיטט בפחים. לפני כמה שבועות הודיעו לו שהאישור לא יוארך. ההנחיה הייתה לחזור לכפר. המשמעות גזר דין מוות. ארגוני השמאל שמגיעים מדי שבת לדרום הר חברון מתעניינים בפוליטיקה גדולה ולא בפלסטיני אחד קטן. א' נשאר לבד.
את הסיפור הכרתי דרך איתי שפירא מעתניאל. השבוע החתימו את כל תושבי היישוב, ראש המועצה המקומית ורבנים מהאזור. משקיעים זמן בדיונים כדי להציל נפש פלסטינית אחת בדרום הר חברון. זו מחאת מתנחלים לא כדי לבנות עוד בית או יישוב, לשחרר הקפאה, אלא כדי להיות לעזר למישהו. שווה ללמוד משהו מהאירוע הזה על הנטייה המוכרת לסטריאוטיפים. הקורא שאחראי על מערכת הביטחון צריך להתערב בעניין, להנחות את המתפ"ש לפתור את העניין מהר. אין בעיה ביטחונית למי ששוהה כבר שנתיים בישראל. יש בעיה מוסרית וביטחונית גדולה כשאדם שפועל באומץ לב אזרחי מוצא עצמו לבדו לגורלו. המסר מסוכן.
שנת אחריות
הכל מתחיל ונגמר באחריות. השינויים שעוברים עכשיו על בית המשפט בריאים, היה צריך מזמן להכניס שופטים שמרנים לצד ליברלים, לעסוק באיזון שבין הרשויות להיאבק באקטיביזציה השיפוטית שתחילתה בימי אהרן ברק. זה דמוקרטי וחשוב להתווכח על מוסדות המדינה. לא תהום אלא עומק רעיוני ודמוקרטיה. בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי אומרת איילת שקד שהיא מרוצה מהמהפכה, זכותה. בג"ץ כבר לא סניף של מרצ היא אומרת, וזה חשוב.
אלא שעכשיו נדרשת האחריות המנהיגותית. כשאתה בגולה אין לך אחריות. הכל "שלהם". בית המשפט, הצבא, המשטרה. כשהמדינה שלך, האחריות היא שלך. אחריות ליצור משילות בנגב ובגליל במגזר הערבי, אחריות לשמור על חוק וסדר ולא משנה אם מדובר בחרדים, מתנחלים או אנרכיסטים שמאלנים. אחריות על העם היהודי בתפוצות על גווניו השונים. לקרוא לו לעלות. אחריות לתת גיבוי לשליחי הציבור ולא משנה אם מדובר בשוטרים, קצינים בכירים בצבא, יועצים משפטיים או שופטים. בעיקר אחריות לעצב את המועדון ולא לשרוף אותו כי זה שלנו.
כשמתקרבנים, הכל מופיע תחת המילה "שלהם", ואז בית המשפט הוא אויב והמשטרה מושחתת והצבא רופס ואין גבול למה ש"ההם" מחוללים. עד כדי חקירות של ראש ממשלה. ככה לא צריך להיות אחראים על כלום, לא על מעשיך ולא על המדינה שאתה מופקד עליה.
ובכן, מי שמאמין במדינה מבקר ומשפר אותה אבל גם נותן גיבוי למוסדות שלה. לשם כך לא צריך מהפכה, רק להיות מנהיג. ואגב, זה נכון גם לעשרות אנשי ציבור ליברלים, "תומכי בית המשפט", שעלו משמאל על בית המשפט עם D9 מפלסטיק השבוע, בגלל ההחלטה לפינוי חאן אל־אחמר או כל החלטה אחרת שלא מוצאת חן בעיניהם. כמנהג העם ביליתי השבוע בכמה הרמות כוסית לשנה החדשה. כשמברכים, הכל דבש. ישראל פורחת ומשגשגת, אבל גם מלאה בעיות. רובן בעיות אנושיות, לא גזירות גורל. בעיות כמו מנהיגות חסרה ופחד של הציבור. נדמה לי שתחושת אחריות היא ברכה ראויה לפוליטיקה שלנו.
שנה טובה.
לפנייה לכתב/ת 
