"יכולתי להבין את בני העדה שנפגעו מחוק הלאום, אבל אסור לתת לזה לחלחל לצבא"
תא"ל רסאן עליאן, הקצין הדרוזי הקרבי הבכיר ביותר, מצא את עצמו לאחרונה בתוך שדה המוקשים של מחאת חוק הלאום. בראיון ראשון מאז פרוץ המשבר מספר מח"ט גולני לשעבר כיצד פעל להרגיע את הרוחות בקרב החיילים בני העדה ומבהיר: "זה לא יפגע במוטיבציה לגיוס או ברצון להיות ישראלים פטריוטים". וכמי שפיקד על הקרב הקשה בסג'עייה הוא לא שוכח את החייל שלו, אורון שאול ז"ל, שנמצא עדיין בידי חמאס
כשחצו כוחות גולני את גדר הרצועה בדרכם אל התופת של סג'עייה עלה המח"ט רסאן עליאן ברשת הקשר החטיבתית ופנה אל הלוחמים: "חטיבת גולני כאן קודקוד. היום, מוצאי שבת, עם ישראל כולו מאחורינו ונושא עיניו לחטיבת גולני, בציפייה שנפגע בחמאס. אני בטוח שחטיבת גולני תדע לעמוד במשימה. צאו להתקפה, התקפה סוף!"
תא"ל עליאן הוביל את החטיבה באחד הקרבות הקשים ביותר של צוק איתן ואיבד 13 מלוחמיו. הוא עצמו נפצע בראשו מרסיס נ"ט, פונה לבית החולים, אך מהר מאוד חזר לשטח. תמונתו אחרי הפציעה, עומד ליד החפ"ק כשראשו מלא חבלות, נחקקה בזיכרון הציבורי.
בעדה הדרוזית, ולא רק בה, נחשב תא"ל עליאן ללא פחות מסֵמֶל. בן 45, הקצין הדרוזי הקרבי הבכיר ביותר, שני רק לאלוף כמיל אבו־רוקון, מתאם פעולות הממשלה בשטחים. לוחם ומפקד אמיץ, הראשון מבני העדה שפיקד על חטיבת גולני, אולי החטיבה הכי שורשית וישראלית בצה"ל. בקרוב יסיים את תפקידו כקחצ"ר, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, וימונה לראש מטה פיקוד המרכז. היה זה רק טבעי שיתייצב בניסיון להרגיע את הרוחות לאחר חקיקת חוק הלאום, כשלוחמים וקצינים דרוזים הביעו את מחאתם בגלוי, וכמה מהם אף הודיעו שיעזבו את הצבא.
כשפרץ המשבר היה עליאן בחו"ל. "אבל גם אם הייתי בארץ, לעצרת המחאה בכיכר רבין לא הייתי הולך. גם לא על אזרחי" הוא אומר. "אחר כך הייתי שבועיים בבסיס והגעתי הביתה רק בסופי שבוע. הצבא והבית הם שני עולמות שונים מבחינת השיח סביב חוק הלאום. בצבא פחות עסקנו בזה. אני מזוהה עם צה"ל, והצבא בשבילי הוא לא סתם מקום עבודה. זו שליחות. לכן את כל סיפור המחאה ראיתי רק בעיניים של קצין בצבא בלי קשר להשתייכות העדתית שלי. לא הצלחתי להפריד ולנתק בין הדברים".
ובכל זאת, היית מעורב במשבר.
"התערבתי במה שעניין אותי. היו לי לא מעט שיחות עם אנשים מהעדה שהובילו את המחאה. אותי הטריד דבר אחד: שהנושא הזה לא יחלחל לתוך הצבא. שיישאר בחוץ. לא צריך להכניס ויכוחים פוליטיים־מדיניים־חברתיים לתוך הצבא. לכל אחד, מכל עדה או מגזר, יש איזושהי פינה שהוא משויך אליה. לא ייתכן שכל אחד שתהיה לו בעיה שקשורה להשתייכות שלו, יביא אותה לצבא".
וחיילים בני העדה לא פנו אליך? לא ביקשו להתייעץ איתך כיצד לנהוג?
"התקשרו הרבה. מספר הטלפון שלי נמצא אצל רבים מבני העדה, וגם חיילים צעירים מרשים לעצמם להתקשר ולדבר איתי בכל נושא שירותם הצבאי. גם הפעם התקשרו אליי חיילים רבים. אמרו לי שהם מתכוונים ללכת לעצרת המחאה. הפקודה הייתה שלא הולכים לעצרת במדים. רק על אזרחי. מכל מי שדיברתי איתו ביקשתי להקפיד על זה".
הצלחת להבין למה הדרוזים נפגעו מהחוק הזה?
"יכולתי להבין את אלה שנפגעו. זו פגיעה רק מעצם המחשבה על הרעיון של חוק כזה. למרות שבפועל הוא לא משנה את המצב כרגע, המשמעות שלו תהיה אולי בראייה ארוכת טווח. אבל זה לא משנה אם בעיניי המחאה או העצרת מוצדקת או לא. למחות זה לגיטימי. אני ניסיתי לייצג ציבור גדול של העדה הדרוזית בתוך המערכת הצבאית, כדי לוודא שאליה המחאה הזו לא מחלחלת".
היה מפקד פלוגה דרוזי שהעלה לפייסבוק פוסט מחאה חריף נגד החוק.
"הוא מ"פ מִפקדה, קצין מעולה בעיניי. החיילים אצלי תמיד יכולים להביע דעה ולהעלות בפניי ביקורת, אבל צריך לזכור שכקצין וכמפקד אתה מהווה מודל לחיקוי, ושלמעשים שלך יש השלכות. אני מצפה מהקצינים שלי שיתנהגו כמו קצינים. לפי הנורמה. גם בהתנתקות היו קבוצות בצה"ל שהיה להן קשה מאוד, ובכל זאת האנשים ביצעו את המשימה. אז עכשיו גם לנו היה אתגר. אי־אפשר להילחם מול רגשות של אנשים, אבל במקרה הצורך צריך להעמיד במקום, ובלי לשבור את הכלים. הזמנתי את המ"פ הזה לשיחה אצלי. דיברנו הכי פתוח והוא הושעה לתקופה".
מישהו בצה"ל ביקש ממך לנהוג בצורה ממלכתית בסוגיה הזאת?
"ממש לא. אף אחד לא ביקש ממני, אבל אני הרגשתי שאני לא יכול לשבת בצד. אני הבאתי את עצמי לפעול ולהתנהג כפי שעשיתי, מתוך מחויבות למערכת הצבאית שאני מאוד אוהב. כדי שהיא לא תיפגע".
היום כמחצית מהמתגייסים הדרוזים הולכים ליחידות קרביות. 9.7% יוצאים לקצונה. איך חוק הלאום ישפיע על המוטיבציה שלהם?
"כל הסיפור סביב החוק הזה לא ישפיע על המוטיבציה ועל הרצון לשרת, ולא על הרצון להיות ישראלים, פטריוטים. אני לא אתפלא אם הנתונים בהמשך יהיו אפילו יותר גבוהים. גם מי שלקחו חלק פעיל במחאה הבינו: את הסיפור הצבאי שמים בצד. כשהצעיר הדרוזי הבא יבוא להתייעץ איתי לפני הגיוס שלו וישאל אותי על החוק הזה, אני אגיד לו חד־משמעית שזה לא אמור להשפיע על ההחלטה שלו בשום פנים ואופן".
לחימה זה לא כדורגל
תא"ל עליאן, נשוי ואב לשלושה, נולד וגדל בשפרעם. הוא צמח בחטיבת גולני, היה סגן מפקד יחידת אגוז, סגן מפקד החטיבה במלחמת לבנון השנייה ומפקד הגדס"ר (גדוד הסיור) במבצע עופרת יצוקה. זמן קצר לפני מבצע צוק איתן קיבל את הפיקוד על החטיבה החומה, ועמד בראשה במשך שנתיים וארבעה חודשים, קדנציה ארוכה יחסית.
עם סיום תפקידו הועלה עליאן לדרגת תת־אלוף ומונה לקחצ"ר. בתפקידו זה פעל ליישם רבים מהלקחים של צוק איתן. "גם היום אנחנו עדיין לומדים ומתחקרים את מה שהיה שם", הוא אומר. "מטמיעים את הלקחים באימונים מתאימים. הגעה לכשירות היא הדבר הכי מורכב בעולם - איך להכין חייל למלחמה, איך להביא אותו למקום הטוב ביותר".
את צוק איתן אתה רואה כניצחון של צה"ל?
"רק בראייה ארוכת טווח נדע אם צוק איתן היה ניצחון. גם על מלחמת לבנון השנייה, 12 שנה אחרי, עדיין שואלים אם ניצחנו בה".
מאז מלחמת לבנון השנייה חיזבאללה התעצם לממדים מפלצתיים.
"נכון, אבל הגבול הצפוני שקט. זה אולי לא מובהק, אבל חד־משמעית יש תוצאות. כיום יש תמונה שונה ומורכבת של ראיית הניצחון. ניצחון הוא כבר לא כיבוש השטח והצבת הדגל על התל, אלא הדברים שבאים בעקבות הלחימה. בצוק איתן, למשל, הצלחנו לפגוע כמעט בכל המנהרות, טוטאלית או חלקית. נכון, היה מחיר יקר, אבל מול מה שהגדרנו, ההישג המבצעי היה מאוד משמעותי. הלחימה היא לא משחק שנגמר בתוצאה 0:1 או 0:2. גם לך יש נפגעים, והשאלה היא כמה אתה מוכן לשלם במלחמה. המבחן הוא מול מה שרצינו להשיג. לפחות מהבחינה הזו צוק איתן הוא ניצחון, עם הישגים מאוד משמעותיים".
אחד הנושאים העיקריים שבהם התמקד תא"ל עליאן בתפקידו כקחצ"ר היה הכשרתם של לוחמי החי"ר למפגש מול המנהרות, או כמו שהן נקראות בעגה הצבאית: תווך התת־קרקע. "לא הופתענו בצוק איתן מהתת־קרקע", הוא אומר. "גם בעופרת יצוקה נתקלנו בזה, גם אם לא בממדים דומים. היום אנחנו חד־משמעית מוכנים הרבה יותר טוב ללחימה בתוך המנהרות. בצוק איתן, חוץ מחבלה קלאסית, כמעט לא היו אמצעים. כיום בכל מחלקת חי"ר יש חוליית תת־קרקע שיודעת איך להשמיד את המנהרה, לחסום אותה או לשלוט עליה. נושא התת־קרקע הפך לחלק יסודי מהכשרת הלוחמים בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי - י"י). כוחות מיוחדים כמו חטיבת הקומנדו, הפלס"רים ויהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות) הוכשרו ללחימה בתוך המנהרות. תחושת המסוגלות בצבא היבשה היא טובה מאוד.
עליאן מפרט חלק מהשינויים שהוביל בתקופתו: "לוחם כיום צריך להיות מעולה בלחימה בטווחים קצרים וחזק מאוד פיזית. פחות ריצה ויותר משקלים, יותר אגרסיביות. ראינו את ההיתקלויות האלה גם בצוק איתן, גם באיו"ש. הרבה מגע קרוב. העלינו את מספר אימוני קרב המגע בהכשרה מחמישה ל־18־22. יותר מפי ארבעה. שינינו את כל מבנה מסעות הכומתה. כבר לא 90 קילומטרים במסלול של טיול שנתי, אלא 35 עד 45 קילומטרים, אבל בציר קשה מאוד ועם 40% משקל גוף שאתה נושא עליך. זה כבר הרבה יותר קשה מ־90 קילומטרים. בשביל ריצה עם כוח מתפרץ, כדי לנוע עד למחסה הבא צריך מסת שריר. לא צריך אצנים של חצי מרתון. צריך לוחמים חזקים ועם סיבולת. גם את בוחן הכושר הקרבי שינינו. החזרנו את מרכיב עליות המתח ששנים עזבו אותו. היום עושים עליות מתח עם משקל נוסף עליך.
"משהו חשוב מאוד נוסף שנכנס בתקופתי להכשרת לוחם החי"ר הוא הנושא הטכנולוגי. היום, למשל, בכל פלוגת חי"ר יש חוליית רחפן שמשמש כאמצעי לתצפית ולפתיחת ציר ולעוד דברים שהדמיון מאפשר".
אתה רגוע מבחינת מוכנות מערך החי"ר?
"המלחמות לא נגמרו ולכן שמתי כקחצ"ר דגש על כשירות היחידות למלחמה. אני מאלה שחושבים שעדיף אף פעם לא להיות רגוע. לעסוק כל הזמן במוכנות, כי המערכת היא דינמית. חיילים משתנים, מפקדים מתחלפים וגם האויב משתנה. כל אחד צריך לחשוב תמיד שבעוד רגע הוא יוצא למלחמה, וככה להתנהג. למדתי את זה על בשרי. בחיים לא חשבתי שחמישה שבועות בלבד אחרי שאקבל את הפיקוד על גולני אוביל אותה למלחמה כמו צוק איתן".
מה שמדאיג עוד את תא"ל עליאן היא רמת המוטיבציה של בני הנוער. "היום יותר קשה להביא את האנשים לשירות משמעותי", הוא אומר. "אצל אלה שמגיעים לחטיבות החי"ר המוטיבציה אמנם טובה מאוד, אבל זה לא כמו בתקופתי כמג"ד ואפילו כמח"ט. צריך לרתום ולהביא את הנוער. לעודד גיוס. אסור לישון בשקט בנושא הזה".
מרמת הקצונה עליאן דווקא מרוצה מאוד. "אני כמ"פ לא הייתי נשוי עדיין", הוא נזכר. "היום בערך 30% ממפקדי הפלוגות - במיוחד בתפקיד שני או שלישי - נשואים. לכן הם חוששים קצת מהתחייבויות ארוכות טווח. אבל כרגע אין לנו מה לדאוג. בדיון שיבוצי מג"דים יש לנו על כל תפקיד שלושה־ארבעה מועמדים מצוינים. אנחנו משאירים את הטובים ביותר. יש לי כאבי בטן רק מלחשוב איך יגיבו אלה שלא קיבלו את התפקיד".
בחודשים האחרונים התרחשו כמה אירועים חמורים בחטיבת הקומנדו – משחק בנשק שהביא למותו של לוחם דובדבן, קפיצה מגג האמר שהסתיימה בפציעתו הקשה של לוחם מגלן, ולוחם נוסף באותה יחידה שנפגע באימון קרב מגע. האם זה מצביע על תופעה?
"גם מגלן וגם דובדבן הן יחידות מעולות. עסקתי בהן רבות כקחצ"ר מבחינה מקצועית, בכל נושא הקמת בית הספר החדש לחטיבת הקומנדו. אבל התרבות והנורמות שעולות משם באירועים האחרונים הן בהחלט תופעה מדאיגה. חד־משמעית. תופעות שלא עולות בקנה אחד עם מה שמחנכים אליו. איך מגלים תופעה שמושרשת לאורך זמן? המפקדים צריכים לעסוק בזה ביומיום. לחפש את זה. תקרית הירי בדובדבן היא דוגמה קיצונית. חריגה מהוראות בטיחות. לא שולפים אקדח אחד על השני, מה שלא יהיה. יש מקום לשיפור באומץ וביכולת של המפקדים לעצור את הדבר הזה. לעקור את זה מהשורש. לעצור הכל ולעשות חריש עמוק בנושא התרבות והנורמות ביחידה. לבדוק דבר־דבר. מה שלא משפר מבצעית זו שטות שצריכה להיעצר כמה שיותר מהר.
"תמיד יהיו תופעות שיאתגרו אותך, והמפקדים כל הזמן צריכים לבדוק. מג"ד שיש לו 500 חיילים, או מח"ט עם 4,000 חיילים, שחושבים שהכל ורוד - בעיניי הם מבולבלים לגמרי. אין דבר כזה. פעם היו 'זובורים' או תופעות של ותיקות־צעירות. צה"ל יצא נגד זה, נלחם בזה, וזה עדיין לא נגמר. כמח"ט גולני עדיין נתקלתי בזה שלחייל צעיר אסור לשבת על כיסא מרופד, אלא רק על כיסא פלסטיק - בניגוד לוותיקים. או שלצעירים אסור לשתות חלב או לאכול גבינה צהובה. כמובן שעצרתי את זה מיד. מפקד צריך לדבר, לפעול ולקחת את המושכות. תתערב, תראה אומץ לפקד. לא להיבהל מלהכניס יד חזק ועמוק אל תוך הדברים האפלים ביותר. להקפיד על משמעת, ערכים ונורמות. עדיף לגלות משהו, לחשוף אותו ולמנוע את האסון הבא, גם אם זה יעורר עליך תרעומת ואולי מרד ואפילו יעלה לך בכתבה ב'ידיעות אחרונות'".
אחד האירועים הקשים ביותר שזכורים מתקופתו של עליאן כמח"ט גולני הוא אסון הנגמ"ש במהלך צוק איתן, שגבה את חייהם של שבעה מלוחמי החטיבה, ובהם גם אורון שאול שמוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע. "אורון היה ונשאר חייל שלי, ואני מקווה מאוד שהוא יחזור", אומר עליאן. "אני נמצא בקשר עם משפחתו. מקווה שהמעגל הזה ייסגר".
נשמעה ביקורת רבה על כך שהלוחמים נכנסו לעזה בנגמ"ש מיושן ולא ממוגן במקום בנמ"ר (נגמ"ש "מרכבה").
"אנחנו נמצאים בתהליך של הפיכת החי"ר ממוכן. גולני היא כמעט היחידה בצבא שכולה עם נמ"רים. בגבעתי זה יקרה תוך שלוש שנים, ועכשיו יש כבר גדוד ראשון. הנח"ל עוד רגע יקבל את האיתן (נגמ"ש על גלגלים - י"י)".
ומה עם הנגמ"שים הישנים כמו זה שנכנסו איתו באסון הנגמ"ש?
"הם הולכים ויוצאים מהשירות".
המחליף של וינטר
אחרי תפקיד מח"ט גולני ותפקיד קחצ"ר, רבים האמינו שעליאן יקבל פיקוד על אוגדה. במקום זאת הוא ייכנס אחרי יום הכיפורים לתפקידו הבא כראש מטה פיקוד המרכז במקום תא"ל עופר וינטר, שמונה למזכיר הצבאי של שר הביטחון. כששואלים אם התאכזב מהשיבוץ הוא עונה בזהירות: "רמ"ט פקמ"ז זה תפקיד מאוד משמעותי, מעניין ומאתגר בעשייה יומיומית מבצעית".
אבל בטח גם אתה חשבת שתקבל אוגדה.
"יש דש"בים (דיוני שיבוץ), קיבלו החלטה. אני מקבל, ממשיך, והלאה - ליעד הבא".
שהוא?
"היעד הבא הוא לא מקום ספציפי שאני מכוון אליו. מבחינתי, לכל מקום אני הולך כדי לעשות את הכי טוב שאני יכול, וכמובן שגם להסתכל קדימה תוך כדי".
כמה קדימה?
"כל קצין בצבא, אם חושבים שהוא מתאים וראוי, יכול תיאורטית להגיע לכל תפקיד בלי קשר לרקע ולמוצא שלו. מה שקובע הן רק האיכות והיכולות".