רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    צילום: הרצל יוסף
    המוסף לחג • 08.09.2018
    דברים שאין להם שיעור
    בנאומה בטקס פרס ישראל, שכבר הספיק להיכנס לתוכנית הלימודים, ניסחה מרים פרץ עבור רבים את תמצית הישראליות. עכשיו היא חוזרת, מלווה במחנך שלה ובתלמידה שלה שהלכה בדרכה, למקום שבו הכל התחיל עבורה: בית הספר בבאר-שבע. כאן הפכה מילדת מעברה שבקושי יודעת עברית לתלמידה שקדנית ומצטיינת. כאן נלחמה על תחושת השוויון מול הצברים השזופים. וכאן הבינה שהחינוך הוא המפתח לחיים: "היכולת לשנות את מסלול חייו של אדם היא זכות"
    מתן צורי | צילום: הרצל יוסף

    התמונה ברורה ומוחשית לה עד היום, למרות שחלפו כבר יותר מחמישים שנה.

     

    נערה מתבגרת בגיל 13, עולה חדשה ממרוקו, עומדת מול הגדר שמפרידה בין בית הספר הדתי שבו היא לומדת, מקיף ב' בבאר־שבע, לבית הספר החילוני מקיף א' שאז נחשב, דרך עיניה של הנערה מרים אוחיון, לסמל הצבריות. מה רואות עיניה של הנערה שבקושי יודעת מילה בעברית מעבר לגדר? נערים ונערות חילונים בגופיות ובמכנסיים קצרים, שזופים ושזופות בחום הלוהט של הנגב, שיער בהיר. יפי הבלורית. המייסדים, החלוצים. העברית מתגלגלת בפיהם בכזאת קלות. היא מביטה בהם בהערצה, אבל לרגע לא חשה נחותה. יש לה מטרה, יעד, אתגר.

     

    "זו הייתה גדר קטנה יחסית שהפרידה בין שני המוסדות, אבל בעיניי היא הפרידה בין עולמות שונים לחלוטין", נזכרת מרים אוחיון, היום מרים פרץ, כלת פרס ישראל למפעל חיים, כשהיא עומדת באותה החצר, סמוך לבית הספר שבו למדה ולאותו מקיף חילוני שגם הוא עדיין שוקק תלמידים. "רק דבר אחד היה לנו במשותף: מסלול הריצה ששימש אותנו בשיעורי ספורט. ואני הייתי אצנית מעולה וזה היה המקום שלי להפגין את יכולתי מול הצעירים והצעירות החילונים".

     

    מרים, ששכלה שני בנים, סגן אוריאל פרץ ז"ל ורס"ן אלירז פרץ ז"ל, קצינים בגולני, מרבה לספר בגילוי לב על תפיסת העולם החינוכית שלה, על כאב אובדן שני בניה, ובעיקר על הכוחות שהניעו אותה להמשיך הלאה בחיים. היא עושה זאת בנאומים, במפגשים ובהרצאות, אבל רק מקום אחד מחלץ ממנה אמירות וזיכרונות שלא סופרו מעולם ולא עלו בזיכרונה עד שכף רגלה דרכה בו שוב: בית הספר שבו למדה, המקום והאנשים שעיצבו את דמותה, ושאותם היא לא שוכחת.

     

     

    ביוזמת "ידיעות אחרונות" ורשת אמי"ת יצאה מרים, אשת חינוך כל חייה, למסע נוסטלגי בחזרה אל בית הספר שבו למדה בבאר־שבע בשנות נעוריה. לסיור במסדרונות התלוו אליה שניים: מיכאל בנסון, שהיה המורה והמנהל המיתולוגי שלה כתלמידה, ואילנה כהן, שהייתה תלמידתה של מרים כשכבר הייתה מורה. שלושה דורות של אנשי חינוך.

     

     

    פרויקט מסלול

     

    באופן רשמי, מקיף ב' בבאר־שבע בעצם לא קיים יותר. במקומו פועלת במקום אולפנת אמי"ת אוריה, בניהולה של נעה הכהן.

     

    אבל המסדרונות אותם המסדרונות. כך גם הכיתות והחצר, וכל מה שהופך ארבעה קירות ל"בית ספר". במהלך הביקור מוצאת המנהלת הכהן את ספר המחזור של השכבה של מרים ומפתיעה את התלמידה לשעבר. זו הפעם הראשונה שהיא רואה כך את עצמה: נערה צעירה, בין הבודדים שהגיעו מהמעברות לכיתה העיונית שנחשבה למתקדמת בבית הספר. היא עוברת על הדמויות שבתמונות, על פניהם של התלמידים והתלמידות. זוכרת את כולם. "אנחנו בקשר עד היום. אני יודעת מה כל אחד עושה. אחד רופא, השני איש עסקים, ולצערי אחד מהכיתה גם נפטר ממחלה. אנחנו מתכתבים ונפגשים אחת לכמה זמן. זו חברות נצחית", היא מספרת.

     

    מעבר למסע הנוסטלגי למקום, הסיור מציף במרים עוד תובנות חינוכיות וערכיות שנשענות על החוויה האישית שלה.

     

    "על מנת להתקבל למגמה העיונית בבית הספר נדרשתי לעבור מבחני קבלה", היא חוזרת בזמן. "הניחו בפניי סוגיה במתמטיקה. שאלה שקשורה לכמויות מים בתוך בריכת שחייה. ואני, ילדה שחיה בדלות של המעברה באזור חצרים, אפילו לא ידעתי מה זה בריכת שחייה. לא היה לי מושג מה הם רוצים ממני. אתה מבין את הפער? היום הוא לא קיים. אבל מה שכן קיים, אז כמו היום, וזה לא ישתנה, הוא האדם, דמות המורה. אדם זקוק לאדם. המפגש האישי בין מורה לתלמיד הוא שבורא עולמות. זה לא משנה כמה טכנולוגיה ניתן לילדים שלנו במערכת החינוך. הם צריכים אנושיות. מורה שיגיד להם - אתם מסוגלים. כשאני פוגשת מורים אני אומרת להם - ‘יש לכם הזדמנות לבנות עולם, לבנות נשמה’. לי זה קרה: המורה בנסון סלל את דרכי, ואני סללתי את דרכה של אילנה. אנחנו שלושה דורות של אנשים שכל אחד מהם סלל את דרכו של זה".

     

    אחרי שמרים "נכשלה" בבחינות הקבלה לכיתה העיונית כי לא ידעה מה זה בריכת שחייה, היא שובצה במגמה המקצועית, מגמת שרטוט. השקדנות ויכולות הלמידה שלה התגלו למורה בנסון והוא מיהר לזמן אותה ואת הוריה לשיחה. "אבא הגיע לפגישה היישר מהמעברה, בקו האוטובוס מספר 7, כשהוא לבוש גלבייה, אתה זוכר, המורה בנסון?" היא פונה אליו. בנסון לא ממש זוכר, אבל מרים ועוד איך זוכרת. "אבא הניח את שתי ידיו על ראשו של המורה בנסון ובירך אותו. בנסון לא היה רגיל לגינונים שכאלה. הוא בריטי, עם מבטא אנגלי, עם חינוך מסודר כזה, מנומס. היינו צריכים לעמוד זקוף בכל פעם שהוא נכנס לכיתה. ופתאום ניצב מולו גבר עם גלבייה, עולה ממרוקו, ומברך אותו".

     

    המורה בנסון יגלה בקרוב מאוד שהתלמידה שמביטה בו בהערצה תעשה הכל על מנת להוכיח את יכולותיה, והוא יזהה זאת ויסלול את דרכה קדימה עוד ועוד.

     

    מרים פרץ ותלמידתה אילנה כהן. שני דורות של מורות | צילום: הרצל יוסף
    מרים פרץ ותלמידתה אילנה כהן. שני דורות של מורות | צילום: הרצל יוסף

     

     

    אחרי שנה במגמה מקצועית, מרים עברה למגמה עיונית. היא מובילה אותנו אל הכיתה שבה למדה. "אפילו הלוח ממוקם באותו הצד", היא צוחקת. המעבר למגמה העיונית לא היה נטול חששות, והיום הראשון בכיתה חקוק בה לפרטי־פרטים. "שם היו האינטליגנטים. פחדתי. אמרתי לעצמי, איך אני אכנס? איך אני אסתדר? נכנסתי בחיל ורעדה. לא הכרתי אף אחד. לא היו שם כמעט ילדי מעברות. רובם היו מהעיר. ביום הראשון ללימודים נכנסתי מוקדם כדי לתפוס מקום. אין וילונות, שמש, חם כמו תמיד בבאר־שבע. היו טורים, אני בטור השלישי, בוחרת לשבת בקצה הכיתה. אני יושבת ורועדת שהעבירו אותי לכיתה עיונית. נכנסת המורה וכולם עומדים. שיעור כימיה. היא כתבה על הלוח, h2. לא הבנתי מה היא רוצה מאיתנו. דיברה על פחמן ומימן ומולקולות. לא הבנתי כלום. אמרתי לעצמי: 'מרים, את לא נשברת'.

     

    "לאחר מכן נכנס המורה למתמטיקה, וגם שם לא ממש הבנתי. אחר כך נכנס המורה לדינים ולתנ"ך, הרב מאיר הורביץ היה שמו. לימד פרק בתנ"ך. ומה הפרק? הצבי ישראל. קינת דוד: 'הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים'. ואני מדמיינת את שאול ואת יהונתן ואת דוד ואת האהבה הגדולה שמסופרת, ואני לא ידעתי שלימים זה יפגוש אותי עם אוריאל ואלירז. מי היה מאמין שהשיעור הראשון שלי בתנ"ך יעסוק בקינה שלימים תהפוך כל כך מוחשית בחיי.

     

    "בהמשך נכנס לכיתה מורה להיסטוריה, ד"ר יוסף היה שמו. הוא היה עילוי. הוא מלמד ואני לומדת בשקיקה. אני מרגישה בדמיוני שאני בגרמניה, מטיילת בעולם, רואה נופים ומקומות, והכל בשיעור אחד. ואני שורדת את היום הראשון בהצלחה. עשיתי משהו חכם. איתרתי ילדים שיודעים מתמטיקה, ובתמורה לכך שהם ילמדו אותי - אני אלמד אותם ספרות והיסטוריה, כי הייתי מצטיינת בזה. והכל הכל בזכות המורה בנסון שסלל את דרכי לעיונית".

     

    חייה של הנערה מרים המשיכו להתנהל על הציר שבין הבית, המעברה, ובית הספר שהיה שער לעתיד.

     

    תמונה עמוד 14 | צילום: גיא אסיאג
    תמונה עמוד 14 | צילום: גיא אסיאג

     

     

    "בכיתה י"א קיבלתי מצטיינת. הזמנתי את אבא לטקס. הוא שוב הגיע עם הגלבייה. בא והתיישב בקהל. אמרתי לו: 'אבא, רוצים לתת לי מתנה'. נתנו לי ספר, מילון לועזי־עברי. ואני בכלל לא יודעת עברית. עליתי לבמה, קיבלתי את הספר וירדתי מהבמה. ניגשתי לאבא שלי. והוא אומר לי במרוקאית: 'נו, מה נתנו לך? מה זה? לא נתנו לך איזו מתנה שאיתה נוכל להעביר את השבת? אולי כמה מטבעות?’ אתה מבין? לא היה לנו כלום".

     

    כדי להמחיש את הדלות שבה גדלה, מרים נזכרת בסיפור אחד משמעותי בחייה. "בגיל 16 תלמידה הזמינה אותי לבית שלה. ראיתי אותה מכינה סלט והיה לה קרש חיתוך. זה היה נראה לי מדהים ומתקדם. אמא שלי חתכה ביד. אתה מבין? קרש חיתוך. היה פער אדיר. גם תרבותי. על כל אלה היה צריך להתגבר, וחלק מזה היה דרך הלימוד. למדתי יותר".

     

    הסיור המשותף במסדרונות מעורר התרגשות בקרב שלישיית המחנכים. עם כל הכבוד למה שהתרחש בכיתות, מרים מספרת בחיוך שעיקר תשומת הלב של התלמידים הופנתה לקיוסק, שהיה ממוקם בקצה המתחם. "כל העיניים היו נשואות לקיוסק, שם היו הדברים הכי טעימים".

     

    בעמדת תצפית לנוף הם יכולים ממש לשחזר את נוף הילדות שנראה מאותה הנקודה. "מרגש אותי לעמוד כאן", מודה מרים, "בית ספר זה כמו בית. מבחינתי זה כמו לחזור הביתה. בית ספר זה בית של אנשים, של ילדים, של נשמות, של עולמות. זה בית שקובע את עתידנו. בעיקר זיכרונות טובים, אבל גם פחות טובים. אבא שלי שאל אותי מה אני לומדת בבית הספר, במגמה העיונית. סיפרתי שאני לומדת על טשרניחובסקי, על ביאליק, על משוררים גדולים. ואז הוא אומר לי: 'מה זה בית הספר הזה? ועל רבי חיים בן עטר והבבא סאלי למדת?".

     

    מרים והמורה בנסון חזרו להיות בקשר לפני מספר שנים. "במהלך השנים לימדתי מאות תלמידים ותלמידות. לא ידעתי עד כמה הייתי משמעותי עבור מרים, אבל מתברר שכן", מודה בנסון. "יום אחד קיבלתי לידי את הספר "שירת מרים" שכתבה סמדר שיר. תוך כדי קריאה אני פתאום רואה את השם שלי ומגלה שהיא מספרת עליי. מיד יצרתי קשר איתה ונפגשנו. זה היה רגע מרגש עבורי. ועכשיו, כשאני רואה שהיא קיבלה ממני המון דברים ועל בסיסם חינכה דורות של תלמידים - זה מרגש אותי עוד יותר".

     

    המורה של אלירז

     

    כשמרים סיימה כיתה י"ב פרצה מלחמת יום הכיפורים. היא למדה הוראה באוניברסיטת באר־שבע, ולימים החלה לעבוד כמורה ביישוב אופירה שבחבל ימית, לפני הסכם השלום עם מצרים. לאחר הפינוי החלה ללמד בשכונת גבעת זאב בירושלים שבה היא מתגוררת עד היום. שם היא תפגוש את אילנה כהן, התלמידה שהפכה לסמל של עבודת החינוך עבורה, ועד היום הן בקשר. את אותו התהליך שמרים עברה כתלמידה עם המורה בנסון, התלמידה אילנה עברה איתה.

     

    מרים נזכרת: "הגעתי לגבעת זאב וקיבלתי כיתה מורכבת, ואילנה הייתה מנהיגה בלגניסטית. היא מיררה את חיי בתור מורה. כשאילנה הייתה אומרת לתלמידים כך תעשו - הם היו עושים. יום אחד, לפני שנכנסתי לכיתה, היא נתנה הוראה לתלמידים: 'אם מרים שואלת שאלות - אל תענו'. מתחיל השיעור ואני רואה שאף אחד לא מדבר איתי. פשוט עושים עליי חרם. היא הייתה אלופה בהעברת פתקים. תפסתי אותה מעבירה פתק ובו כתבה: 'בואו נמשיך להפריע לה'. לימדתי אותה בכיתות ו', ז' ו־ח'. אילנה רצתה לתפוס את המעמד שלה בכיתה והדרך שלה לבנות את המעמד הייתה דרכי. באנטי. אבל אני זיהיתי דבר אחד בה: גיליתי שיש לה לב טוב. ידעתי שאם יש מישהו בכיתה שהוא בצרה, אילנה תהיה הראשונה לעזור לו. היא הייתה חזקה מאוד במקצועות הריאליים. לימים לקחתי אותה בתור מורת עזר לבן שלי אלירז שלא ידע מתמטיקה. הוא היה בכיתה ב' והיא הייתה בכיתה ח' ואני הייתי שולחת אותה ללמד אותו. האמנתי בה. כשאתה יודע מי האדם שיושב מולך, תמיד תראה את הפוטנציאל. היא גדלה במשפחה רוסית, ואבא שלה היה ד"ר לפיזיקה. הוא היה אומר לי: ‘מה אני אעשה עם הילדה הזאת?’ ואני אמרתי לו: 'אל תתייאש'".

     

    לימים התקבלה אילנה כהן לבית הספר "בויאר" בירושלים. כיום היא מורה לחינוך מיוחד. "מרים פשוט פיסלה את האישיות שלי", אומרת אילנה. "למרות כל הקשיים, מרים ידעה לזהות את הצדדים החזקים שבי ומינפה אותם. הבית שלה תמיד היה פתוח. ביליתי אצלה ימים ושעות והיו לנו המון שיחות. היא הצליחה להעביר את השיעורים שלה בצורה סוחפת וחווייתית. גם מי שסבלו מבעיות קשב וריכוז לא יכלו שלא להקשיב למרים. ממנה בעיקר קיבלתי את הנחישות.

     

    "כיום אני עובדת בחינוך מיוחד ועוסקת במקרים מאוד קשים. אני מתחברת לעולמו הפנימי של הילד ובשקט ועם הרבה סבלנות מנסה להוביל אותו לדרך הנכונה. למרות כל הקשיים בדרך אני משתדלת להיות יציבה ואיתנה. חשוב לי מאוד לדעת לאיזה מצב אני רוצה להביא את הילד בסוף דרכו החינוכית. לקחתי ממרים, אם אני מסכמת בערכים: צדק, אהבת אדם והמולדת, טוב לב, התחשבות, חריצות, הישגיות והתחשבות. לא אשכח את מה שנהגה לכתוב לנו על המבחנים: 'יגעת ומצאת - תאמין'.

     

    "אילנה הלכה ללמוד הוראה, ללמוד חינוך מיוחד, ללכת למקומות הקשים של החינוך. היא סמל של התלמיד שאתה נלחם עליו ובסוף מנצח", מסכמת מרים. "אני מרגישה שהצילו אותי, ואני הצלתי את אילנה".

     

    "אלירז היה תלמיד מאוד סקרן", נזכרת אילנה בבנה של מרים, שנפל בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה כסמג"ד בגולני. "העובדה שמרים יצרה את החיבור בינינו ונתנה לי את הסמכות שלה בתור מורה ללמד את הבן שלה שיעורי עזר בחשבון - זה אולי אחד הצעדים המשמעותיים בבגרות שלי. פתאום היא מסרה בידי אחריות, אחריות על דבר כל כך קרוב אליה, הבן שלה. לימדתי אותו הרבה מאוד דברים ועזרתי לו. אני זוכרת שאפילו כתבתי לו את לוח הכפל בקטן על מחק, שהיה לו לעזר".

     

    באמונה שלמה

     

    לא רק המורה בנסון היה עבור מרים דמות להערצה, שזיהה את יכולותיה וסייע לילדת המעברות לפרוץ את הדרך. היה גם מורה אחד לדרמה, השחקן יעקב בנאי, בן למשפחת האמנים ואביו של אהוד בנאי. בנאי הטיל משימה על תלמידיו - להציג בפניו בדרמה תיאור של רגע משמעותי בחייהם. גם במקרה הזה מרים לא איכזבה את המורה והציגה בפניו, במשחק כמובן, סיטואציה מרגשת בחייה.

     

    "כשהגענו למעברה למדנו בבית ספר יסודי ומדי יום קיבלנו ארוחת צהריים", היא נזכרת. "תמיד ביקשתי לנקות אחרי התלמידים, והאחראים לא הבינו למה אני רוצה לנקות. אבל לי הייתה סיבה טובה. אחרי הניקיון של חדר האוכל הייתי מקבלת לשטיפה סיר ענק עם מים קרים בצבע אדום, הלוא זה היה מיץ פטל. לא הייתי שופכת את המיץ שנותר אחרי הארוחה. הייתי לוקחת אותו לבית שלי. הוא היה כבד נורא. התפללתי שאף טיפה לא תגלוש. כשהייתי מגיעה הביתה הייתי צועקת לאחים שלי לבוא לעזור. כולם היו עומדים מסביבו, אבא ואמא, והיו אומרים: 'ישתבח שמו'. זה היה רגע מרגש ומשמעותי בחיים. הם היו שותים בעזרת הידיים ונהנים מכל לגימה. למי היה מים קרים בבאר־שבע החמה, שלא לדבר על מיץ קר ומרווה?

     

    "אז נכון, לא סללתי כבישים ולא חרשתי שדות, אבל זה היה רגע משמעותי שהצגתי בפני המורה בנאי. כשהצגתי את זה הוא התחיל לבכות מרוב התרגשות. אני זוכרת את זה עד היום. לאחר שסיימתי את ההצגה הוא פנה לתלמידים בכיתה ואמר: 'תזכרו מה יכול לצאת ממיץ פטל קר'. היום, כשאני קוראת לנכדים שלי את הספר 'מיץ פטל', אני אומרת להם: 'תזכרו שיש גם מיץ פטל אחר, הסיפור על מיץ פטל של סבתא מרים מבאר־שבע".

     

    הראיון עם מרים מתקיים ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים. רגע לפני שהשנה יוצאת לדרך, היא מתארת כיצד נתפסת בעיניה דמות המורה: "אני מאמינה באדם, ובאדם יש רוח שיכולה לעשות את העולם טוב יותר. והתפקיד שלנו הוא לעשות אותו טוב יותר. אם יש לי את היכולת לשנות את מסלול חייו של אדם - זו הזכות. אם בנסון לא היה מנחה אותי, מי יודע איפה הייתי היום. נכון, יש את הבית, יש את הרקע, הסביבה, אבל כל אחד צריך את הבן אדם שיאמין בו. אתה יכול לגדול במשפחה ללא כלום, אבל בדרך אתה יכול לפגוש אנשים שייתנו לך מעל ומעבר.

     

    "הביקור שלי בבית הספר שבו גדלתי הוא מבחינתי סגירת מעגל. אני סוגרת מעגל עם רשת אמי"ת כי יש להם בית ספר על שם אלירז בפתח־תקווה ויש בו הרבה עולים מאתיופיה, ושם הם עוברים את מה שאני עברתי. אני הייתי פעם הילדה העולה החדשה, בדיוק כמותם. אדם אחד שמאמין בך משנה את חייך. איזה ילד לא היה רוצה שיאמינו בו?"

     

     


    פרסום ראשון: 08.09.18 , 19:00