גיא, 24, בן היישוב הושעיה, השתחרר לפני כמה חודשים מצה"ל לאחר שירות ממושך ב־669 – יחידת החילוץ והפינוי הקרבי בהיטס של חיל האוויר. מאז תחילת הטירונות ועד שחרורו תיעד גיא ביומן את חוויות הצוות במסלול הייחודי והמפרך שאין כדוגמתו בצה"ל, ואת פעילותו כלוחם־פרמדיק במסגרת אחת היחידות המובחרות והמסקרנות ביותר בצבא. התיעוד הנדיר עתיד לראות לאור בחודשים הקרובים בספרו "מאפס למאה" (הוצאת "ידיעות ספרים").
מטיילים רבים שנקלעו למצוקה חייבים את חייהם ללוחמי 669, אבל חילוצים מסוג זה הם רק חלק מפעילותה של היחידה, ואינם הייעוד המרכזי שלה. צוותי 669 נוטלים חלק בכל מתארי הלחימה האפשריים – מחילוץ ופינוי של חיילים פצועים תחת אש ועד מבצעים חשאיים מעבר לקווי האויב, ונדרשים לכל כישורי הלחימה ומיומנויות החילוץ הקיימות. לוחם חילוץ הנמצא בכוננות בתל־נוף או בפלמחים לא יודע איפה ימצא את עצמו בעוד רבע שעה – האם בדרך לחלץ מטיילים שנקלעו לשיטפון במדבר יהודה, או חיילים פצועים בלב שכונה בעזה, בעיצומו של קרב קשה? ימאים שספינתם טובעת מול חופי ישראל או טייס שנטש את מטוסו בעומק לבנון? לכן, עליו להיות ערוך תמיד לכל תרחיש.
אנו מביאים כאן את עיקרי הפרק המתאר את מבצע החילוץ הדרמטי שניהלה היחידה באסון השיטפון בנחל צפית – שבו נספו תשע נערות ונער ממכינת בני ציון – מנקודת מבטו של גיא, שהשתתף בחילוץ. שמותיהם של שאר הלוחמים, המפקדים והרופאים ביחידה שונו מטעמי ביטחון מידע.
* * *
אני מתיישב על רצפת המסוק. פותח את אלונקת החילוץ ומעמיד אותה בין רגליי. מעביר את הכבל מעל כתף ימין. מהנהן למכונאי המוטס האוחז בג'ויסטיק שבו הוא שולט בכננת ובכבל שאליו מחוברים אני והאלונקה. המכונאי מהנהן בחזרה. רגע לפני שהוא ניגש לפתוח את דלת הינשוף אני מסמן לו להתקרב אליי.
"גונן!" אני מצמיד את אוזנו לפי כדי להתגבר על הרעש. "אני משתחרר עוד רגע. חילוץ אחרון שלי בשירות!"
"שיהיה בהצלחה, גיא!" אומר גונן בחיוך אבהי. לפי הפרש הגילים בינינו הוא בהחלט יכול היה להיות אבי.
גונן פותח את דלת הינשוף והכבל מושך אותי אחורה. פניי אל אבשלום וסלע, שני הלוחמים הנותרים במסוק, והגב שלי אל האוויר הפתוח. אני מתייצב על המפתן, מכופף מעט את ברכיי. מביט מטה אל הנחל המחורץ שמתפתל מאות מטרים מתחתיי. הרוח החזקה הולמת בפניי. גונן מבקש את אישורי הסופי ואני מניף אגודל. הכננת מתחילה להתגלגל ולשחרר כבל. המסוק מנמיך טוס בזמן שגונן מוריד אותי. כמו במשחק קליעה למטרה, עליהם לצלוף אותי אל סלע בולט שעליו ממתינים יוחאי, מפקד החוליה, ואלכס הרופא, שירד איתו מהמסוק.
אני תלוי באוויר, מסתחרר מהרוח ומהנוף. סוף החורף. צפון מדבר יהודה. נחל מכוך. ספר מדבר מקושט בכתמים ירוקים של עשבייה.
* * *
חצי שעה קודם לכן.
עשר בבוקר, יום חמישי, 26 באפריל 2018. גף יחידה 669 בבסיס פלמחים. אנחנו באמצע אימון כוח. מתח, מקבילים, משקולות. בעוד כמה שעות מסתיים שבוע הכוננות האחרון שלי בשירות. נותר לי עוד פחות מחודש לשחרור. שירות של ארבע שנים וחצי ביחידה יגיע בקרוב לסיומו. קצת עצוב עבורי.
יוחאי, מפקד החוליה, לוחם בן מחזור מ"ג. שחום וגבוה, כתפיו רחבות וקולו עמוק ומהדהד. כמפקד חוליה הוא כבר השתתף במספר חילוצים. סלע ואבשלום, שני לוחמים בני מחזור מ"ד. סלע שחור שיער וגבוה, רגליו השריריות משוות לו מראה של שחקן כדורגל. אבשלום, בחור צנום עם נפש של אמן וידי זהב. זוהי הכוננות הראשונה שלו.
הלוחמים שמחליפים אותנו מתארגנים לצאת מבסיס היחידה בתל נוף. סגרנו בפלמחים את יום הזיכרון ואת יום העצמאות. הגיע הזמן לצאת לנשום אוויר.
"כל החתולים קבלו זנק! כל החתולים קבלו זנק!" נשמע לפתע קולה של פקידת המבצעים במוטורולה, קוטעת לנו את האימון. הסירנה זועקת ברחבי הבסיס. הזנקה ל־669.
"התקבלה קריאה על אדם שנפל מגובה באזור מבואות יריחו. לא ידוע עדיין מיקום ומה מצב הפצוע".
אנחנו עולים לרכב ונוסעים במהירות לליין מסוקי הינשוף של טייסת 123. מעמיסים את הציוד מחדר הכוננות הסמוך. התארגנויות אחרונות. מפקד חוליה, שני לוחמים, רופא ואנוכי, הלוחם־פרמדיק. חמשתנו בתא הצפוף. הטייסים מניעים ואנו ממריאים.
* * *
אני תלוי באוויר בגובה 20 מטרים מהקרקע. מיישר את רגליי ככל יכולתי. מתכונן לחבטה בקרקע. יוחאי מושיט לי יד ואני נוחת באלגנטיות. מנתק את עצמי ואת האלונקה מקצה הכבל ומסמן לגונן המביט מגבוה שיעלה את הכבל. הכבל עולה והמסוק יוצא מהאזור כדי לאפשר לנו עבודה שקטה.
מטפסים בזריזות במעלה צלע ההר התלול לעבר הפצוע. הוא בהכרה מלאה. צורח מכאב. נפל במהלך טיול מגובה של עשרה מטר והתדרדר עד שנעצר כאן, בשפל קרקע סלעי.
רגל ימין שלו מרוסקת. למרות חסם העורקים המאולתר שחברו ניסה להניח עם משהו שנראה כצעיף צבעוני, הוא מאבד דם במהירות. אלכס הרופא ואני עוצרים את הדימום ומעניקים לו טיפול ראשוני. יוחאי מדבר בקשר עם המסוק ומכין את האלונקה לרתימת הפצוע.
כעבור חצי שעה של טיפול, הפצוע רתום לאלונקה. יוחאי קורא בקשר לטייס לחזור. "גיא, אתה תעלה עם הפצוע, ואני ואלכס נעלה אחריך". אני מהנהן ובודק את מצב הפצוע. "יוסי, איך אתה מרגיש?" אני שואל אותו בעדינות.
"בסדר... יש סיכוי להציל את הרגל שלי?" ממלמל הפצוע תחת השפעת המורפיום.
"יש סיכוי יוסי. בהחלט יש סיכוי", אני אומר לו. זה לא הזמן לבשר לו שהסיכויים קלושים.
המסוק חוזר בסערה. אני מתחבר לקצה הכבל ומסמן לגונן לשלוף אותי ואת הפצוע בחזרה למסוק. אנחנו מסתחררים אל על במהירות מפחידה. האלונקה מאוזנת בגובה החזה שלי. כעבור כמה דקות אנו מתקרבים למסוק. אני מרים את רגליי ומשחרר בעיטה חזקה ימינה, בולם את שנינו מהתנגשות בגלגל המסוק. מצמיד אליי את הפצוע באגרסיביות כדי שלא יחטוף מכה בכניסה לתא, ומושך את שנינו לתוך המסוק.
"רבע שעה טיסה להדסה עין כרם", מודיע יוחאי בתדר הקשר הפנימי שלנו, שאליו יכולים להאזין רק חברי החוליה בתוך המסוק הרועש. הפצוע חוזר לצעוק מכאבים. אני מכין מנה נוספת של חומר משכך כאבים ושוקל האם מצבו של יוסי מצריך שניתן לו מנת דם.
* * *
"חבר'ה, תקשיבו לקשר עם המסוק!" קורא פתאום יוחאי. אני מתחבר לרשת הקשר עם הטייסים.
"... יש אירוע נוסף בדרום. לא ברור מה הולך שם. מהשליטה של חיל האוויר הִנחו שנצא לכיוון האירוע כמה שיותר מהר. בעוד שבע דקות נוחתים בבית החולים...", מעדכן הטייס את יוחאי.
ממשיכים בטיפול בפצוע ומכינים אותו לפריקה מהמסוק בבית החולים. סף המתח עולה בחזרה. נוחתים בהדסה. האמבולנס ממתין לנו במנחת האספלט. אני ואלכס מעדכנים את צוות האמבולנס על מצבו של הפצוע. "גיא, אנו חייבים לצאת. תחזרו למסוק!" קורא לנו יוחאי.
"יוסי, תרגיש טוב. שיהיה בהצלחה", לוחש אבשלום על אוזנו של הפצוע ומלטף את ידו. יוסי ממלמל משהו שנשמע כמו תודה. אנו רצים בחזרה למסוק המונע וממריאים. אני מתחבר לקשר.
"יש דיווח על אירוע בדרום. עדיין לא ברור מה הולך שם. צוות 669 על יסעור בדרכו מתל נוף דרומה. אתם תטוסו לנבטים לתדלק. כנראה שהצוות ישתלט על האירוע ולא יזדקקו לכם".
אנחנו טסים דרומה. הרי ירושלים מתחלפים בנוף הצהבהב של חברון בואכה צפון הנגב. אני מוציא מהכיס את הנייד ותולש בשיניי את קצה כפפת הגומי החד־פעמית המכסה את האצבע שלי. כותב לגילי, חברה שלי, עם האצבע החשופה: "היי מתוקה, אני בטיסה. בטח נחזור עוד שעה לפלמחים. נצא כמתוכנן לנופש".
אני ורון, חבר לצוות, הזמנו כבר לפני כמה חודשים חופשה בים המלח. גילי היא חברה טובה של גל, חברתו של רון. נופש בדאבל דייט. כך לפחות תיכננו.
חמש דקות לפני הנחיתה בנבטים הטייסים מקבלים עדכון: "מדובר כנראה באוטובוס של ילדים שנסחף בשיטפון בנחל בערבה. תתדלקו כמה שיותר מהר וצאו לדרך".
אני מביט החוצה. סוף אפריל. האוויר אביך, אבל אין כמעט עננים. דיברו על גשם, אבל שיטפון? מה לעזאזל קורה כאן?
המסוק נוחת בבסיס נבטים. אנו מסדרים את תא המסוק ומתכוננים לאירוע רב־נפגעים.
משאית הדלק מגיחה. כולנו יורדים מהמסוק להשתין בזריזות רגע לפני שמזנקים למשימה הזאת, שפרטיה נשמעים הזויים בהתחשב במזג האוויר ובעונה.
אנחנו חוזרים למסוק ומזנקים לאוויר.
"יוחאי, שומע?" קורא לו הטייס.
"המשך".
"מפקד הטייסת המריא מפלמחים. אנחנו צוות מטיס יחסית צעיר לאירוע מורכב שכזה. נתאם איתו מנחת באמצע הדרך, שם נפגוש אותו והוא יעלה להטיס את המסוק הזה".
בינתיים מוסרים לנו עוד פרטים על האירוע: "כנראה שמדובר בטיול של הורים וילדים שנקלעו לשיטפון בערבה. מעל 20 נעדרים".
מה לעזאזל קורה כאן? אני מנסה לדמיין את הסיטואציה שאליה נגיע. הורים וילדים מבוהלים תקועים על הר. ילדים פצועים. שולף מזיכרוני את סדר הפעולות בחילוץ ממים זורמים. חוזר בראשי על מינונים של תרופות לילדים.
"היסעור מתל נוף עוד עשר דקות באירוע וייתן תמונת מצב".
אנו נוחתים צפונית לים המלח. כעבור שתי דקות מגיח מצפון עוד מסוק ינשוף ונוחת בסמוך. אדם גבוה ורזה יוצא מהקוקפיט של המסוק שנחת. מפקד הטייסת. הוא מתחלף עם אחד הטייסים שלנו.
"צהריים טובים. מי מפקד החוליה מאחורה?" שואל מפקד הטייסת בחדות.
"יוחאי".
"אהלן יוחאי. אתה מכיר את פרטי האירוע?"
"חיובי".
"מעולה. תתכוננו לכל סיטואציה. חילוץ כבל, חילוץ מים או אירוע רב־נפגעים. אנחנו עוד עשר דקות מעל נחל צפית".
* * *
"669 שלום, זה דחוף?!", "669 שלום, דחוף?!"
הטלפונים הצבאיים והאזרחיים הפרושים בשורה בחדר המבצעים של יחידה 669 לא מפסיקים לצלצל. הדלת נפתחת ומפקד היחידה, סגן־אלוף א', נכנס כרוח סערה.
"אני רוצה את הדיווח הכי עדכני על מה שקורה בשטח".
אחת מפקידות המבצעים מעבירה לו שפופרת. "הדיווח האחרון הוא על טיול של הורים וילדים שנסחפו בשיטפון. לפחות 20 נעדרים. רובם ילדים", מעדכן קצין שליטה מסוקים את מפקד היחידה.
המפקד לוקח שאיפה עמוקה. מביט במסכי המחשב ומתופף על השולחן. כולם מחכים למוצא פיו.
"יש לי תחושה לא טובה", הוא אומר. "אני מבקש להקים צוות חילוץ נוסף שייצא לאירוע באופן מיידי". פקידת מבצעים נוטלת את מיקרופון הכריזה:
"כלל הלוחמים להגיע לחדר הכוננות! כלל הלוחמים להגיע עכשיו לחדר הכוננות!"
* * *
אנו מנמיכים טוס מעל נחל צפית. מערבית לנו חולף מסוק יסעור. השמש קופחת. חם. מדבר יהודה בסוף אפריל ומים שוטפים מתחת. הכל מוצף. אנחנו מבחינים בחניון ובו רכבי משטרה רבים. נוחתים לידו כדי להתעדכן.
גונן פותח את הדלת. יוחאי, מפקד הטייסת ואני הולכים לעבר מי שנראה כמפקד האירוע, קצין משטרה במדים תכולים ודרגות שנראות לי בכירות. "מה קורה כאן?" נובח יוחאי על קצין המשטרה שטוף הזיעה. שלושה מכשירי קשר פתוחים סביבו ועשרות אנשים ניגשים אליו בכל רגע נתון.
"זה טיול של מכינה", הוא מתנשף. "השיטפון תפס אותם. מצאו עכשיו את הגופה הראשונה".
"מצאו את המה הראשונה?" אני שואל, לא בטוח אם שמעתי נכון.
"גופה!"
אני מרגיש כאילו קיבלתי אגרוף לבטן. כבר ראיתי מה קורה כשאדם נקלע לשיטפון, אך סירבתי להכיר בזה. המילה "גופה" מהדהדת באוזניי במשך מספר שניות.
"גיא, אנחנו חוזרים למסוק. נסרוק את החלק התחתון של הנחל", אומר יוחאי. חוזרים למסוק וממריאים. טסים מערבה להמשך הזרם. עיניי פקוחות לרווחה, מביטות מבעד לחלונות.
* * *
הצוות הראשון שיצא מתל נוף כבר הגיע לאזור. שמר, מפקד פלגת הלוחמים ביחידה, שהיה באותו זמן בכוננות, מפקד על הצוות. שישה לוחמים, פרמדיק ורופא. "אנחנו חייבים להיערך לכל סיטואציה אפשרית", מתדרך שמר. "אני רוצה ששני לוחמים יתלבשו בחליפות צלילה ויתכוננו לחילוץ מים, ושני לוחמים יתכוננו לחילוץ יבשתי".
"שמר, אנחנו נכנסים בעוד 30 שניות לחלקו העליון של הנחל, לחפש מהחלונות", אומר טייס היסעור בקשר.
שמר עובר בין הלוחמים, תופס כל אחד מהם בכתף ומסמן לו לאיזה כיוון הוא סורק. מתחתם זורם הנחל בעוצמה בתוך הנקיק המחורץ. שמר מביט מחוץ לדלת הצוות, כשלצידו המכונאי המוטס. מכל חלון מביט החוצה לוחם או איש רפואה, ולוחם נוסף שוכב על הרמפה כשראשו מחוץ למסוק.
"בשעה שלוש!" צועק דוידי, אחד הלוחמים. "יש שם אנשים מנופפים".
הטייס מסיט ימינה לעבר הרכס שעליו מצביע דוידי. המסוק מנמיך טוס. עשרה מטרים במעלה מדרון תלול עומדת קבוצת נערים. הם נראים מבוהלים, אך כולם עומדים על הרגליים, מנופפים למסוק. המים חוסמים אותם מצד אחד, מהצד האחר מצוק תלול.
"שמר, שומע?" קורא הטייס.
"המשך".
"התקבלה הרגע קריאה על שני אנשים שנסחפים במים בהמשך הנחל!"
"אבל יש כאן מתחתינו אנשים שצריך לחלץ. לך תדע מה המצב שלהם ומה עלול לקרות", מציין שמר.
"שמר, חייבים לקבל החלטה!" אומר הטייס בקשר, "מתחילים בחילוץ הלכודים, או לוקחים סיכון וממשיכים בנחל אחרי הנסחפים?"
"תמשיך לנסחפים!" חותך שמר.
כל העיניים מביטות החוצה בזמן שהמסוק ממשיך בטיסה איטית במורד הנחל. הסלע הגירי הלבן מסנוור תחת קרני השמש. מי השיטפון החומים מתחתרים למטה כמו נחש. היסעור טס על הצד, כמו סרטן, מתקדם בגובה נמוך כדי לאפשר לצוות לסרוק.
"שמר, בשעה שש", פורץ המכונאי בקשר. שמר מוציא את ראשו מהחלון. כעשרים מטרים במורד הנחל, בעיקול מתרחב, שתי דמויות שרועות על הקרקע מטרים ספורים מהמים ללא תנועה, פניהן כלפי מעלה. יד ימין של האחת מונחת על יד שמאל של השנייה, אוחזות זו בזו. דם שותת מאחת הדמויות ושיח עצום מכסה את פניה של השנייה. למרות הרוח העזה מהרוטור של מסוק היסעור המתקרב, הן נותרות שוכבות על הגב, דוממות, חיוורות כצבעו של סלע הגיר.
"אני רואה שתי גופות!" אומר אחד הלוחמים בקשר.
"שני פצועים!" מזדעק שמר. "המילה גופה לא מוזכרת כאן עד שלא נוגעים בפצועים פיזית".
שמר מתרחק מהחלון ותופס את דוידי, הלבוש חליפת צלילה ומצויד בציוד לחילוץ ממים. "אני ודוידי יורדים לנחל", הוא צועק.
דוידי ושמר מתחברים במהירות לכבל. המכונאי פותח את דלת הצוות והם נגררים החוצה, תלויים על הכננת שמעל לדלת. הוא ממתין לאישור של השניים, התלויים תחת ההוריקן שיוצר מסוק היסעור הענק. בהנהון משותף הוא מוריד את שניהם אל תוך הנקיק.
בינתיים, בתל נוף, מסוק ובו צוות חילוץ נוסף בפיקודו של סגן מפקד היחידה ממריא דרומה. הוא הוקפץ לאירוע באמצע פגישה במשרדו. מפקד היחידה יושב בחדר המבצעים ומבטו מהורהר. "תשיגי לי את מפקד טייסת 118 ואת השליטה, אני יורד לאירוע", הוא מורה לפקידת המבצעים. "ותשיגי בבקשה את שטרית, אני רוצה אותו כקשר צמוד אליי".
* * *
פניי דבוקות לחלון הפלסטיק של המסוק, מתבונן למטה. הנחל, שבחלקו העליון הוא צר ומתפתל בין קירות סלע תלולים, נפתח למישור רחב הנשפך לים המלח ולערבה. מתחתינו נפרשת ביצה עצומה. איים של קרקע מוגבהת מבצבצים מתוך המים. אני מחפש אחר סימן חיים. תזוזה במים. בגד. כל דבר. נאחז בתקווה שיש פצוע למטה שאפשר לעזור לו. מישהו להציל.
"כאן! למטה!" צורח אבשלום בהתרגשות. אני עובר במהירות לצד השני של המסוק ורוכן מעל אבשלום המצביע מחוץ לחלון. ממש מתחתינו מבצבצת נעל. בהמשך הנעל צורה של גוף.
אנחנו נוחתים על אחד האיים. המכונאי פותח את הדלת וכולנו קופצים מהמסוק. נכנסים למים. הם מגיעים עד למותניים. חמים למדי. הבוץ טובעני. מפלסים את דרכנו, נאחזים בבדל הסיכוי הקלוש שמדובר באמת בפצוע.
אנחנו מגיעים, מתנשפים. "גיא, תבדוק דופק. תן תמונת מצב", אומר יוחאי מאחוריי.
תופסים את הגוף והופכים אותו. שולפים אותו מהבוץ העכור. נערה יפהפייה. חבלות כהות ושריטות מכסות את גופה. עיניה הבהירות פעורות לרווחה. אני מניח את אצבעותיי על צווארה. קצה האצבע שלי, שממנה הורדתי את הגומי של הכפפה כדי לכתוב לגילי, מחפשת דופק. אך לשווא. אני מניד בראשי וסוגר בעדינות את עפעפיה.
"סלע, תביא בבקשה אלונקה ושמיכת סקביאס", מבקש יוחאי.
* * *
שמר ודוידי מסתחררים באוויר. הצליפה של השניים צריכה להיות מדויקת, כדי לא להוריד אותם לתוך המים הגועשים. דוידי מתבונן על שתי הדמויות השוכבות למטה ללא תזוזה. אי־אפשר לשכב כך בלי לזוז כשמסוק יסעור מרחף מעליך, מעיף אבק, מים וסלעים לכל עבר. "כמה זמן?! שיורידו אותנו כבר, קיבינימט!" צועק דוידי.
הטייס מטה את המסוק מעט ימינה והמכונאי מוריד את דוידי ושמר בבת אחת על גדת הנחל. הם רצים אל שתי הדמויות הקפואות. הראשונה מתגלה כנער צעיר. הנער מתחיל לבכות ברגע ששמר מגיע אליו. הדמות השנייה, נערה מתולתלת עם עיניים בהירות, צורחת בבהלה. כאילו כישוף הוסר מהם. שערה תקוע בשיפולי שיח קוצני וחתך עמוק לצד גופה. דוידי ניגש אליה מיד ומושיב אותה. שמר בודק את מצבו הגופני של הנער. עיניו הגדולות של הנער מבוהלות. כל גופו חבול ושרוט. עורם של הנער והנערה מאובק ובהיר כצבע גדת הנחל. הם מתייפחים.
שמר מבקש מהטייס שיוריד להם את הכבל. "שניהם בחיים. אני חוזר, שני ילדים פצועים בחיים!" הוא מדווח בקשר. דוידי עוטף את הנערה המתייפחת בזרועותיו. הוא מחבק אותה ולוחש: "באנו לחלץ אתכם. הכל בסדר עכשיו".
* * *
כמה קילומטרים משם, במעלה הנחל, מרחף המסוק של סגן מפקד היחידה. כבר עשרים דקות שהם סורקים את מעלה הנחל. "תסתכלו בשעה שש. מה זה הדבר הלבן הזה למטה?" שואל הטייס בקשר.
"זה נראה כמו פיסת בד לבנה..." ממלמל המכונאי.
"מה אתה מציע שנעשה?" שואל הטייס את הסגן.
הסגן חושב. הוא לוחם חילוץ שנים רבות, ראה כבר כמעט הכל, אבל איך אפשר לדעת בביטחון מה קורה כאן? זו יכולה להיות סתם חתיכת בד מתנופפת, וזה יכול להיות גם סימן לפצוע הזקוק לעזרה. או לגופה. האם לסכן לוחם שיירד אל הנחל בגלל חתיכת בד?
"אתם בכלל חושבים שתצליחו להוריד לוחם בכבל לתוך הנקיק? זה לצלוף אותו לתעלה ברוחב שלושה מטרים", שואל הסגן.
"אני חושב שכן..." ממלמל המכונאי.
"רון, תתכונן לרדת. תכין לולאה", מנחה סגן מפקד היחידה.
רון מכין לולאת הצלה, פיסת בד עבה שמשחילים סביב החזה של הפצוע, ומחבקים אותו בכל בכוח כדי שלא יישמט ממנה; טכניקה הנקראת "קטיפה", לחילוץ במצבי קיצון.
לצלוף לוחם המשתלשל בכבל לתוך הפיר הצר זה מאתגר ומסוכן עד כמעט בלתי אפשרי. הסגן אומר לרון לא להתנתק מהכבל בשום פנים ואופן, כדי שאם יחוש ולו החשש הקטן ביותר שזה מסוכן מדי, הוא יוכל מיד לשלוף אותו בחזרה.
* * *
אנחנו יושבים במסוק הינשוף הקטן. מאחוריי שוכבת הנערה המתה על אלונקה צבאית, מכוסה בשמיכה צבאית אפורה. אני מתבונן החוצה. זה לא לחפש אחר בן אדם. זה לחפש אחר סימן, רמז. לו רק נוכל למצוא מישהו שאפשר לעזור לו.
"יוחאי, מלפנים!" פורץ הטייס בקשר. כולנו מביטים קדימה. רואים צורה של אדם שוכב עם פניו לתוך הבוץ.
המסוק שלנו נוחת על הגדה, סמוך לביצה טובענית. רגע לפני שאנו יורדים מהמסוק תופס יוחאי את סלע: "תביא אלונקה ושמיכה".
חומת ההכחשה שלנו נבקעת במהירות.
* * *
רון מתייצב כששתי רגליו כפופות על מפתן המסוק, ובאגודל מורם הוא מאשר למכונאי להוריד אותו. הכננת מסתובבת. משחררת כבל. עוד מטר ועוד מטר. המסוק נשאר גבוה, כדי שרון לא ייטרק בעוצמה בסלעים מעוצמת הרוח. המכונאי מתכוון להוריד אותו עד כמה שאפשר במורד הכבל, עד קצה אורכו, ואז ידריך את הטייס לרדת בגובה.
הטייס אינו רואה את הקרקע. הכל מתבצע על פי הוראותיו של המכונאי המביט מהחלון, מכוון את הטייס ותוך כדי מוריד את רון.
רון כבר נמצא ממש מעל הפתח הצר של הנקיק. המסוק אט־אט מנמיך כשהכבל מתוח ופרוש עד קצהו. המכונאי, כמעט מאה מטרים מעל רון, משחק בכבל ובלוחם כמו במריונטה. בתנועה מיומנת אחת הוא קולע למטרה וצולף את רון לתוך הנקיק.
* * *
אנחנו טסים לנקודת האיסוף להוריד את הגופות. זו כבר גיחה שנייה שלנו. נערה ועוד נערה.
אני מתבונן בהן. שוכבות בדממה במסוק. מכוסות בשמיכות סקביאס. מנסה להישאר קר רוח, אך בגרוני תחושת מחנק. מנסה לעצור את הדמעות, ידיי רועדות. אף אחד לא מעז לדבר.
את הנערה השנייה היה צריך לעקור מהאדמה. בור נפער במקום שבו הייתה מונחת. מבטה שליו ונינוח. שיער ראשה שזור ומסובך בשיחי המדבר.
לא הרחק מגופת הנערה צף לו תיק גב גדול בצבע סגול. "נביא איתנו את התיק למסוק, שיהיה להורים זיכרון אחרון", אני ממלמל ליוחאי. התיק היה כבד נורא. ספוג במים. עכשיו הוא מונח לידי על רצפת המסוק. בגדים צבעוניים נשפכים החוצה מתוך הקרעים בתיק.
במבט מטושטש אני מסתכל עליהן. למה לעזאזל כולן נערות? איזו מין מכינה זאת? אני מביט ביוחאי, סלע ואבשלום, מתבוננים באלונקות המכוסות בעיניים לחות.
* * *
הקשר רועם באוזניי. הדיווחים לא פוסקים. הקריאות לא נגמרות. כמו צליל צורם בלתי נסבל. המסוק של שמר מצא גופה נוספת. כוכבי, לוחם מהצוות שלי ושל רון, יורד לתוך הנחל וקוטף החוצה בני נוער. עדיין לא יודעים כמה פצועים או הרוגים עוד ממתינים לנו בנחל. התרעות על גשם. מסוקי קרב מעלינו. הראש שלי מתפוצץ. אני מעיף את הקשר. פתאום שקט. הרעש המונוטוני של הרוטור מרגיע אותי. אני מרגיש שאני חוזר לעצמי.
אני מדמיין את המשפחות שעדיין לא יודעות שעולמן חרב עליהן. משפחות שלמות שיתמוטטו בן־רגע. טלפון אחד. דפיקה בדלת. הבת שלכם כבר לא תחזור הביתה.
אנחנו נוחתים בנקודת האיסוף. שורה ארוכה של אמבולנסים ממתינים. בכל פינה אנשים יושבים ובוכים. אני מניח את האלונקה בקצה השורה המתארכת של גופות מכוסות. אלונקה ועוד אלונקה. שוכבות דוממות.
"אני רוצה שניקח רגע הפסקה ונעבור לחפ"ק. אני לא יכול להמשיך בלי להבין מה קורה כאן", אומר לי יוחאי. פניו המזוקנות חיוורות. עיניו משדרות תשישות. חוזרים למסוק, טסים כמה מאות מטרים ונוחתים ברחבת עפר גדולה, שם הוקם חדר פיקוד ושליטה.
אלפי אנשים. רכבים שנעצרו בכביש 90. מאות שוטרים, לוחמי אש ואנשי יחידת החילוץ המשטרתית. אני שומע חצאי משפטים תוך כדי הליכה. מבין שהמשטרה מאתרת את המשפחות כדי לבשר להן. אני מזהה את המפכ"ל, רוני אלשיך, עומד במרכז ומדבר עם קציני משטרה ואנשי רשות הטבע והגנים.
בצלע ההר, על משטח כורכר מעוגל, אני מבחין במפקד היחידה ובשטרית.
"גיא, מה קורה?" ניגש אליי שטרית. ידו האחת עם מכשיר קשר, ביד השנייה טלפון לווייני, ומכשיר קשר נוסף משתלשל לצד גופו כמו יויו. אחד המכשירים של שטרית מצלצל. הוא שולף מכיסו אייפון.
אני מסתכל סביבי. שלושה רכבים, שטרית, מפקד היחידה ומספר מומחי תקשורת של חיל האוויר שהוטסו לכאן כדי לתקן תקלות. מאחורי הרכבים יושבים כמה עשרות נערים. אני מבין שאלה החבר'ה שהשיטפון לא תפס אותם.
"התקשרו ממשרד ראש הממשלה. ראש הממשלה יתקשר עוד שתי דקות, אז תהיה זמין", מעדכן שטרית את מפקד היחידה, שמתדרך בשטף את הטייס שלנו ואת יוחאי. מפקד היחידה מהנהן, מושיט את ידו לקחת את הטלפון וממשיך לתדרך. "שלושה אנשים עדיין נעדרים, אבל גם המספר הזה לא ודאי במאה אחוז. המשטרה מנהלת את התחקור מול המכינה..."
האייפון בידו מצלצל. על הקו לשכת ראש הממשלה. אבל סא"ל א' לא יכול לענות. הוא מחזיר בתנועה חדה את הטלפון לשטרית ואומר לו: "תגיד להם שאני עסוק עכשיו בחילוץ. שיתקשרו מאוחר יותר".
שטרית לוקח את המכשיר ומודיע: "שמר עומד לנחות כאן עכשיו עם פצועים וגופה!" כעבור כמה שניות מסוק היסעור נכנס בשעטה.
מפקד היחידה קולט מיד שמשהו לא בסדר. "להפריד את הפצועים משאר הילדים מהמכינה!" קולו הרועם מתחרה ברעש היסעור, "שייקחו את הגופה מכאן תכף ומיד. אסור להם לדעת מה קורה עד שלא יעבירו להם את זה מסודר!" הוא צועק והולך לכיוון המנחת הסמוך, בעוד שטרית דולק אחריו.
היסעור נוחת. שמר ודוידי מובילים החוצה נער ונערה, חבוטים ושרוטים בכל גופם. אבל חיים. יוחאי מניח יד על כתפי. "גיא, אנחנו חוזרים לסרוק".
* * *
רון באוויר, צונח במהירות קבועה אל תוך הנחל, מרחיק את גופו מקירות הגיר המתפורר. הוא כבר לוחם מנוסה, יצא לו לרדת בכבל למקומות מפחידים. אך מעולם לא ירד לבדו ומעולם לא ירד בכבל אל תוך נקיק זורם.
הוא עומד לנחות לתוך בריכה. במעלה הבריכה מפל, ובהמשך מפל נוסף. אי־אפשר לדעת מה עומק הבריכה. הוא מותח את רגליו ומתכונן לשחות.
דבר אחד הוא יודע: אסור לו להיסחף אל תוך המפל. הוא שולח יד, תופס בזיז סלע בגדה ומושך עצמו החוצה, ידו השנייה אוחזת בלולאה הירוקה. נועץ רגל בסלע הרטוב, דוחף עצמו החוצה ונעמד על רגליו. הולך בצעדים מדודים. עדיין מחובר בכבל למסוק המרחף בשמיים. צעד־צעד על מדף הסלע הצר. מטפס באיטיות לכיוון שבו ראו את פיסת הבד הלבנה, מאחורי העיקול. הוא שומע רחשים ומדלג מעבר לעיקול בקפיצה.
לפניו מתגלה נער המנופף בחולצה לעבר השמיים, עומד על שפת כוך בסלע הנושק למים הזורמים. מכאן לא ניתן להבחין במסוק. הוא מנופף באיטיות. בייאוש. מאחוריו שלושה נוספים, שני בנים ובת, מצטופפים בתוך מערה קטנה. ארבעתם מביטים בו בתדהמה.
"היי, אני רון. אתם בסדר?" הוא שואל מתנשף מהמאמץ. הארבעה מהנהנים. הם נראים תשושים, אך בריאים ושלמים.
הוא מזדקף, מוחה את הזיעה ממצחו ומחייך: "באתי להוציא אתכם מכאן".
* * *
השמיים כבר חשוכים. הגשם חזר ומלווה אותנו צפונה. אנחנו נוחתים בבסיס פלמחים. המסוק מטונף. נראה כאילו התחוללה סופת הוריקן בתוך התא. הרוטור נעצר בשריקה צורמת. פתאום שקט. שקט אמיתי. אני פותח את הדלת ויוצא החוצה. אוויר לח. ריח של גשם. סוף אפריל.
"בואו נתחיל בלסדר את הציוד. צריך לייבש אותו", אומר יוחאי.
אנו מחליפים כמה משפטים לקוניים. מכינים רשימה של הציוד שצריך לבקש שיביאו לנו מהיחידה. העיסוק בפרקטיקה דוחק את המחשבות על מה שעברנו עכשיו. אנחנו כוח בכוננות. לפני הכל, חייבים לחזור למוכנות מלאה.
אני מתקרב אל יוחאי. הוא מניח עליי את ידו. "אחי, אני שבור. זה היה משהו אחר", הוא אומר בשקט מבלי להרים את עיניו.
"אין לי מילים לתאר את החילוץ הזה", אני אומר.
"כן". יוחאי בולע רוק ושותק. עיניו מתרוצצות מצד לצד כמחפשות אחר עוגן להיאחז בו. "גיא, הדבר היחיד שמחזיק אותי מלהתפרק זה שעשינו את הדבר הנכון. בלעדינו ובלי כל הלוחמים שהגיעו מתל נוף או מהבית לא היה מי שיוציא את הפצועים והגופות".
אני מהנהן. נושך את שפתי התחתונה ונאנח. מסך הלחלוחית מטשטש את מבטי.
פתאום סירנה מפלחת את השקט, מהדהדת ברחבי הבסיס.
"כל החתולים קבלו זנק! כל החתולים קבלו זנק!"
הטלפון של יוחאי מצלצל. מבצעים 669.
הוא עונה.
"יוחאי, אתם בזנק לטובת ניידת משטרה שנסחפת בשיטפון בכביש 90 באזור צפון ים המלח".
"קיבלתי. אנחנו בדרך", עונה יוחאי ומנתק. גבו מזדקף וכתפיו הרחבות נדרכות. "קדימה גיא, סלע, אבשלום, להעמיס ציוד. יאללה, ממריאים. יש מישהו שצריך אותנו", הוא צועק ורץ לעבר חדר הכוננות.
