משפחה גרעינית
"מייקל", yes וי־או־די
הסמיכות בין עלייתה של "מייקל" לעונת החגים לא נראית אקראית. ההוויה המשפחתית בסדרה כמו נועדה לעודד את רוב הצופים ולומר: אתם אולי סובלים בארוחות משאלות חטטניות ומבדיחות תפלות, אבל בהחלט יכול להיות גרוע יותר.
כי שום דבר טוב או אפילו נחמד לא קורה במשפחת ברוש, הניצבת במרכז היצירה ומורכבת מרבקה (הילה גולדנברג), אחיה דובי (אבי דנגור) והבת המתבגרת יסמין (מיטל רז). השלושה חולקים קורת גג צנועה, שבה הדמות הנוכחת ביותר היא גם זו שאיננה: מייקל, בנה של רבקה ואחיה של יסמין, שהלך לעולמו. נסיבות מותו סתומות. כל שאנחנו יודעים עליו מתווך מבעד לפילטרים נוסטלגיים של מי שנאחזים בזיכרון, רק כדי לגלות שהוא עשוי מאוויר.
אולי גם לפני הטרגדיה זה היה כך, אבל רק לאחריה אנחנו מתוודעים ליחסים המעוותים בין אנשים שהיו אמורים להישען זה על זה: רבקה ויסמין מתכסחות ומתרשעות אישה לרעותה; רבקה ודובי קשורים בעבותות מסרסים; ואילו דובי רודה ביסמין, שמתעבת את הקטנוניות והבינוניות שלו. כולם כלואים בלופ שלא ניתן לשבירה, אלא על ידי דמויות חיצוניות: יסמין, למשל, מתחברת לפלג (נדב הולנדר), חבר של מייקל, וביחד הם נראים כמו אבולוציה של קשת ליבליך וקאי ממערכוני הבת־מצווש של "ארץ נהדרת". גם הדודה טוטה (נטליה פאוסט) היא אי זעיר של אמפתיה בסיטואציה חונקת.
על פניו, "מייקל" מדכאת עד כדי הוצאת החשק לחיות, כל שכן לצפות בה בבינג'. אבל דווקא מתוך העגמומיות שלה נחשפת יצירה נוגעת ללב, מצחיקה, ובעיקר כזו שמוּנעת מאהבה לגיבורות ולגיבורים. יוצרי הפרויקט (עליו חתום כל האנסמבל לצד איתי ויזר ומויש גולדברג), השכילו לעצב יקום שבו החושך אמנם מכתיב את הטון, אבל כשמתרגלים אליו מבחינים בסדקים מתוקים של אור. גם בשיאי העליבות והאומללות של הברושים - והם רבים - קשה שלא לרצות לחבק אותם.
במובן הזה, "מייקל" היא חלק מגל של סדרות ישראליות על המשפחה הלא־מתפקדת - מ"זגורי אימפריה" ועד "להרוג את הסבתא". עם זאת, מקור העוצמה שלה מתכתב דווקא עם סרטים מקומיים עדכניים שעסקו בהתמודדות עם אבל, כגון "שבוע ויום", "געגוע" ואפילו "פוקסטרוט". המעניין הוא שבעוד הדוגמאות הללו התמקדו ביחסי אבות ובנים, כאן האב נפקד כמעט כמו הבן.
"מייקל" רצה כעשור על במות הפרינג' לפני שנחתה ב־yes. לכאורה, המעבר מהתיאטרון למדיום הטלוויזיוני לא נשמע כמו רעיון מלהיב במיוחד. אלא שהגיבוש, המיומנות והדיוק שנצברו עם השנים מוסיפים עומק ורגש לגרסת המסך הקטן. במשפחת ברוש החיים נעצרו מלכת, אבל את ההצגה שלהם אי־אפשר וגם לא צריך להפסיק.
בקטנה
"הצמד" חזרה לעונה שנייה (בהוט, yes וסלקום טי־וי) ואיתה גם ג'יימס פרנקו, למרות עדויות של נשים שעבדו עימו בעבר על הטרדות מיניות לכאורה. יוצרי "הצמד" הצהירו כי בוצע תחקיר על הסט ולא עלו טענות, אולם כשמדובר בטקסט העוסק במנגנונים של ניצול נשים, קשה להתגבר על הטעם המר. בנוסף, תפקידו הכפול של פרנקו הוא עדיין החוליה החלשה בסיפור מרתק ועמוס בדמויות פנטסטיות. בראשן ניצבת איילין, אישה בזנות
שעברה מהרחוב לתעשיית הפורנו. בעונה החדשה, המשחק הפנומנלי של מגי ג'ילנהול הופך את איילין לדמות מופתית. חבל שגם נקודת אור חזקה כמוה סובלת מנוכחותו של צל כבד ומיותר.
לפנייה לכתב/ת 
