חמישי 02 באפריל 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: מהאלבום המשפחתי
    7 ימים • 12.09.2018
    הסוף
    העיתונאי שמעון שיפר כותב על מאבקה של אשתו בסרטן ובמערכת הבריאות. עד הסוף המר. מונולוג
    שמעון שיפר
    דקות אחדות סמוך לתחילת צום יום הכיפורים לפני שנה, בסוף הסעודה המפסקת, קמנו מהשולחן — הילדים שלנו גיל ושיר, החתן שגיא, הכלה מאיה והנכדים ניר, איתי, אלה וארי — והתחבקנו. זו מסורת של שנים אצלנו, בני משפחת שיפר. החלפנו איחולים לקראת השנה החדשה, ביקשנו סליחה אם פגענו במישהו והבטחנו שנעמיק את הקשב שלנו, האחד והאחת כלפי זולתנו.

    "למה אתה בוכה", שאלה רעייתי רחלה כשאימצתי אותה חזק־חזק בין זרועותיי.

    לא יכולתי לומר לה את האמת הנוראה — מפני שזאת תהיה הפעם האחרונה שאנחנו נפרדים לפני יום כיפור.

    סרטן אלים ומפושט בכבד שלה לא הותיר מקום לתקווה. הרופאים שנחשפו לנתונים לגבי מצבה לא הותירו מקום לתקווה. תוחלת חייה הסתכמה בזמן שלא ניתן היה לכמת במדויק, אבל היה ברור שמדובר בזמן שאול.

    כמה זה זמן שאול? הפרופ' מנחם מנדי בן־חיים, רופא ענק בתחומו ואדם רגיש שקיבל אותנו בביתו במושב חרות לשיחה ממושכת, הסתכל על ממצאי המחלה ובדיקות הסי־טי שלה ואמר לה: "אני מתנצל בפנייך. פיספסנו אותך. הגעת אלינו באיחור שלא מאפשר עוד לתקוף את הגידולים הסרטניים באמצעים שעומדים לרשותנו".

    "למה אתה מתכוון?" שאלה רעייתי.

    "אני מניח שנותרה לך רק שנה", השיב.

    רחלה לקחה את השנה הזו בשתי ידיה. אבל אני ידעתי, מבן־חיים ומשאר הרופאים — שלא תהיה לנו שנה.

    שמונה חודשים אחרי שנודע לה שחלתה בסרטן, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה־66, ב־8 בפברואר 2018 בעשרה לשש לפנות בוקר, מתה אשתי.

    אחרי 44 שנים של חברות הכי קרובה והיכרות הכי אינטימית, כבר חשבנו באותם מונחים וידענו מה כל אחד רוצה. כך היה גם לגבי מחלתה: הגענו להכרה שאין לנו שום כוונה להסתיר, שלא נגיד שמדובר ב"מחלה" אלא בסרטן, שאין לנו כוונה לרוץ לבקש מזור מרבנים ומידעונים. הסכמנו גם שאנחנו סומכים על המערכת הרפואית ונצעד איתה על פי כל מה שהיא מציעה. ועוד הסכמנו שלא נבקש פרוטקציה. הטיפול יהיה על פי מה שניתן — לא ננצל קשרים, לא נזכיר שמות של דמויות שאנחנו מכירים.

    חצי שנה אחרי הסתלקותה של חברתי לחיים הגיעה, מבחינתי, השעה לשתף את הקוראים בכמה תובנות־בדיעבד לגבי מה שעבר עלינו מול המערכת הרפואית. לא באתי לבקש נקמה. לא באתי לכאן כדי לסגור חשבונות. באתי לבקש תיקון, למען הבאים אחרינו. סוג של בחינה של המציאות שבשביליה, למרבה הצער, ייאלצו עוד רבים אחרינו לצעוד.

    הכעס, נהוג לומר, הוא יועץ רע לבחינה של מצבים. אינני כועס עוד.

    כוונתי לנסות ולהנחיל לכל מי שבא במגע עם חולים סופניים וקרוביהם מושג אחד שאותו אסור לשכוח: חמלה. במילים אחרות, אני מבקש, תהיו בני אדם.

     

    הכתבה המלאה - ביום שישי ב-"7 ימים"

     

     


    פרסום ראשון: 12.09.18 , 15:34
    ידיעות אחרונות