ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שמש נצחית
    7 לילות • 12.09.2018
    שמש נצחית
    עשרת אלפים דולר כדי לסגור שולחן ואורגיות עם כולם על כולם בבריכה במלון. ככה נראה הבוקר באיביזה, שמתחלף בלילה במסיבות הגדולות בעולם. דיוויד גואטה מרקיד שם עשרת אלפים איש בערב אחד, אבל אחרי שהוא יורד מהבמה הנוצצת, הוא יודע שהבדידות והלחץ יכולים להכות. בדיוק כמו שקרה לחבר שלו אביצ'י. רגע לפני ההופעה בישראל הוא מספר איך אפשר להיות אבא נורמלי כשאתה סופרסטאר די־ג'יי
    רביב גולן, איביזה

    אין לנו איביזה. ולפעמים טוב שכך. כי אתם מצטרפים אליי למלון אושוויה שבו אני מחכה לראיון עם דיוויד גוואטה, וצופה כעת במה שאפשר להגדיר רק כאורגיה בין ערבים צעירים מאיזו נסיכות, ונשים צעירות שלגופן רק חוטיני שהיה יכול לעבור גם כחוט דנטלי. הסלוגן: 'המלון שאוהב VIP'S'. חם פה, והשמש חורכת את הראש, וגם המוזיקה, האוס וולגרי בווליום גבוה, דופקת את המוח. מי שאין לו אחד כמובן חסין לכל הסיטואציה. הגברים מזמינים שמפניות. בקבוק, ועוד בקבוק. הנשים, מוזרקות ומושתלות, שותות את השמפניה ישר מהבקבוק, חלק נשפך גם על הגוף ונשתה מיד. המלצר פותח שולחן באמצע הבריכה. כנהוג בז'אנר, גם הנרגילה נשלפת. העניינים מתחילים להתחמם. כולם מתנשקים עם כולם. הידיים נשלחות לכל מקום. אלוהים, בסיליקון ואלי אין כל כך הרבה סיליקון.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    שולחן באיביזה, יש לציין, הוא עניין יקר עוד לפני השתייה. חלק גדול מהביזנס כאן בנוי על שיטת השולחנות הפרטיים שיכולים להגיע לאלפי דולרים בתשלום מראש. הכל כדי להיות במרכז העניינים. ועכשיו הם בהחלט במרכז העניינים. עשרות אנשים עומדים מסביב ומסתכלים. אי־אפשר להאשים אותם: זה לא כמו להסתכל על סתם תאונה, זה כמו להביט בשני סעודים מתרסקים על מגדלי התאומים של אמריקאית שיכורה. בעידן ה־MeToo#, זה לא עובר אפילו את המי־וואן.

     

    ובכל זאת, המחשבה הראשונה היא: כל העסק מתוכנן. כמלון דגל סופר־יקר ונובורישי שמנסה להציע את חוויית הקיץ של איביזה 2018 - מקום שבו גברים עם הרבה כסף ומעט סטייל פוגשים נשים עם מעט עכבות והרבה כירורגיה פלסטית - זה נראה כמו המצעדים הצבאיים של האיראנים שמראים את יכולות הלחימה המתקדמות. רציתם חופשה של סי, סאן, סקס? בואו תראו מה המדענים שלנו הצליחו לפתח במעבדה. אגב, למעלה, לצד המיטה שבמלון, האורחים ימצאו ערכה ממותגת של האושוויה שכוללת אזיקים, קונדומים, וחומר סיכה. כי אם כבר עמורה, למה לא סדום.

     

    × × × 

    כשלוש שעות אחר כך הגיע לסוויטה של המלון דיוויד גואטה. הוא בן 50 והייתי מאחל לעצמי להיראות ככה בגיל 21. במציאות: הכי לא נער הפוסטר של ליין המסיבות המרכזי של האושוויה. מדובר באדם שאוכל נכון, ישן היטב, בלי חלומות רעים, הולך לחדר כושר לפחות שלוש פעמים בשבוע, וכנראה מעולם לא נזקק לאנטיביוטיקה.

     

    יומיים לפני הוא תיקלט כאן לעשרת אלפים איש. זה לא הקהל שמתאכסן במלון, אלא אנשים צעירים יותר שראו סרטים כמו 'קווין ופרי עושים את איביזה' והחליטו שזה המקום המתאים להיפרד מהבתולים שלהם ומכמה אלפי יורואים.

     

    גואטה מפעיל אותם כמו האח הגדול. האנרגיה שלו מידבקת. הוא מוחא כפיים, רוקד, עובר מקטע לקטע במהירות. פה מנגן להיט שלו, שם את 'זומבי' של הקרנבריז ומסיים עם דאפט פאנק (לישראל הוא מגיע להופעה אחת בלייב־פארק, ראשון־לציון בשבוע הבא, ה־22 בחודש).

     

    במגזין NME דווח ב־2015 שהוא מרוויח 350 אלף דולר להופעה. יש לו חמש כאלה בכל שבוע. רוב הקיץ הוא גר באיביזה בבית עם אולפן הקלטות ובריכה, כמובן. חוץ מזה יש לו אחוזה בלוס־אנג'לס, פנטהאוז במיאמי, בית בלונדון ועוד אחד בדובאי. הוא מתנייד במטוס פרטי, המחיר: 20 אלף דולר לטיסה או 100 אלף דולר להשכרה לשבוע. והוא לא מצטנע. השמות של הליינים שלו: ״Fuck Me I’m Famous" ו־"Big".

     

    מסיבה באושוויה. עשרת אלפים חוגגים והמבורגר ב־140 שקל
    מסיבה באושוויה. עשרת אלפים חוגגים והמבורגר ב־140 שקל

     

    על פניו זה נשמע נוצץ. באתי, לחצתי פליי, קיבלתי 150 אלף, חזרתי ליאכטה באיביזה, טסתי בוויקאנד לאמסטרדם, באמצע הקלטתי קצת שירים עם ג'סטין ביבר וסיה לאלבום החדש שהרגע יצא, ובסוף, בלילה, מרחתי איזה קרם אנטי־אייג'ינג. אבל גם גואטה עצמו מודה שזה לא תמיד כזה קל.

     

    "אני כרגע באלבום מספר שבע", הוא מתחיל בווידוי. "בהתחלה, אין לך כלום, זאת דינמיקה מאוד ברורה, ואז אתה מנסה המון דברים, איכשהו אחד הדברים נהיה בטעות הצלחה ופתאום אתה מנצח, ומנצח ומנצח ולא מפסיק לנצח ואז בנקודה מסוימת אתה מגיע לפסגה. אתה בלתי מנוצח. ואז יש לך בעיה".

     

    מכאן אתה יכול רק לרדת.

     

    "בדיוק. איזו אנרגיה יכולה להיות לך כשאתה בפסגה? אנרגיה של פחד. הפחד ליפול. אז במקום שהמניע שלך יהיה אהבה ותשוקה למה שאתה עושה, אתה מונע מפחד. אנרגיה מאוד שלילית. עברתי את זה, כמו כל אמן מצליח. עכשיו אני בשלב השלישי של הקריירה שלי שהוא: ממש לא אכפת לי. אני רק רוצה להיות שמח. הוצאתי עכשיו אלבום כפול. אין לי שום אמביציות מסחריות ובכל זאת כתבתי אלבום פופ ענק. אני בסטייט אוף מיינד של רק להוציא המון מוזיקה. כי בגלל הפחד שהייתי שרוי בו, לא הוצאתי הרבה".

     

     

    היית משותק.

     

    "כל הזמן פחדתי, ומה אם זה לא יצליח? יודע מה, הבנתי, זה לא משנה. אני אוציא הרבה מוזיקה, חלק ממנה תצליח, חלק ממנה לא. וזה בסדר. אני לא פוחד יותר. עכשיו אני מאושר".

     

    מה גורם לך לאושר? אתה כל היום בדרכים. יש לך בכלל חיים פרטיים?

     

    "זה מאוד קשה. וזה לא מאוד מאוזן. העבודה הייתה תמיד בראש סדר העדיפויות שלי. כל חיי. עכשיו אני מנסה למצוא יותר זמן לילדים שלי. אבל זה רק בזמן האחרון. אני מנסה לפצות אותם, כי לא הייתי שם הרבה. וזה המון שנים. אז עכשיו במהלך החורף יש ארבעה חודשים, שבהם אני כמעט בחופש. היום אני כמעט כמו אבא נורמלי. ואני אוהב את זה".

     

    יש לך רגשות אשם?

     

    "ברור. אבל הדבר הטוב הוא שהחלטתי לעשות פשרות והקרבות בקריירה. ולקבל את זה שאוקיי, הייתי יכול להיות יותר מצליח מעכשיו - וכנראה לא אהיה - אבל כן אהיה קצת יותר עם המשפחה שלי. וזו בחירה שאני גאה בה. וזה גם נכון שהייתי צריך להגיע לאיזה מקום בקריירה כדי לעשות את זה. ואני שמח שעשיתי את זה לפני שהילדים שלי נהיו מבוגרים מדי".

     

    בני כמה הם?

     

    "הבן שלי בן 14 והבת שלי בת עשר".

     

    איך נראה שבוע רגיל שלך במהלך הקיץ?

     

    "בימי שני יש לי מופע באושוויה, עשרת אלפים איש. טירוף. אחר כך נאי נשאר עוד יומיים באיביזה".

     

    עושה צ'יל?

     

    "לא, עובד באולפן מאוד קשה. בימי חמישי אני מופיע בפאצ'ה באיביזה. בשישי־שבת־ראשון אני עושה הופעות בכל אירופה. מיקונוס, גרמניה, אנגליה, כזה. אז יש לי חמישה מופעים בשבוע. וביומיים שאני לא מופיע אני באולפן כותב שירים. יש לי ראיונות. קשה".

     

     

    × × ×

     

    באיביזה כולם די־ג'אים, רוצים להיות די־ג'אים או רוצים להיות עם די־ג'אים. אבל החיים האלה של די־ג'יי בינלאומי לא מתאימים לכל אחד. בטח כשאתה לא סופרסטאר או שאין לך ליין קבוע משלך שמקרקע אותך לכמה חודשים למקום מסוים. כמעט כל הדי־ג'ייז שדיברתי איתם כאן מספרים על אותה שגרת חיים: אתה מעין נווד עולמי, נע ממדינה למדינה מדי כמה ימים, לפעמים עולה להופיע בשש בבוקר אחרי ששמת שעון מעורר לשלוש, לפעמים לא ישן בכלל, ובעיקר: אתה לבד בדרכים. לפעמים גם אין לך בית בשום מקום בעולם. זה רק אתה והלפטופ שלך. נזרק משדה תעופה לשדה תעופה. מופיע במקומות הכי יפים בעולם, חווה פיקים מטורפים, חוויות חיים, וגם בדידות שמכרסמת את העצמות. קשה לנהל ככה זוגיות, בטח שלא חיי משפחה, ומגיל מסוים אתה נהיה הקריירה שלך. כנראה שיש בזה גם משהו ממכר.

     

    בערב, על גג של מלון בוטיק, השקה של מותג אופנה ברלינאי אקסלוסיבי - הנהר שממנו אינסטגרמריות מגיעות לשתות - אני יושב עם דיג'יי בן 36, רווק, שמנגן החודש בכמה יבשות. "היי, אל תראה אותנו ככה", הוא אומר לי. "לפעמים אתה בדאון, לבד באיזה טיסה, אני לא יודע איפה אני אהיה בשני הבא, ואין לי בית, אבל אני חווה חוויות שהיית מת לחוות בחיים שלך, מסיבות משוגעות בפנמה, הבחורות הכי יפות, המסעדות הכי טובות". די, נו, הם היו מתים להירדם כמוני כל ערב מול נטפליקס על הספה.

     

    ויש את הסיפור של אביצ'י, המגה די־ג'יי, מוזיקאי שוודי, שהיה הפנים של התעוררות המוזיקה האלקטרונית באמריקה תחת השם EDM. אביצ'י התאבד בגיל 29 בעומאן, שנתיים אחרי שהכריז על פרישה מהופעות עקב דלקת בלבלב, שנגרמה בין השאר עקב שתייה מופרזת. באלבום החדש של גואטה, '7', יש שני קטעים שהופקו על ידו. "הייתי חבר שלו וזה היה כל כך טרגי", הוא מספר. "הוא היה כל כך מוכשר. זה הראה לעולם צד אחר של מה שאנחנו עושים. אנשים לא בהכרח מבינים את הלחץ שאנחנו נמצאים בו. אלה חיים קשים. חיים מאוד כיפיים. אבל גם מאוד קשים".

      

    אביצ'י, התאבד בגיל 29
    אביצ'י, התאבד בגיל 29

    אתה נגיד, עובד כל יום בשבוע. חמישה ימים מנגן ועוד יומיים אתה באולפן.

     

    "ויש את הלחץ התמידי כל כך לספק סחורה ברמה הגבוהה ביותר של המשחק. כל הזמן. אתה עובר מהמופע - שבו אתה חייב להיות מדהים, לאולפן - שבו אתה חייב להיות מדהים כי אתה עובד עם אמן וזאת אולי ההזדמנות היחידה שלך. ואז אתה מתראיין ואתה חייב להיות מדהים, כי אם אשב איתך עם פרצוף תחת ואמלמל לך אתה תחשוב, מי זה החרא הזה. אז העניין הוא שאין לך כמעט זמן לחיים הפרטיים שלך ואתה חייב להיות בשיא כל הזמן. וכשאתה מגיע ללבל שאביצ'י היה בו, הדבר הכי קשה זה להישאר שם".

     

    והוא גם היה מאוד צעיר. אתה הצלחת ממש בגיל מבוגר יחסית. הייתה לך פרספקטיבה.

     

    "בדיוק. אני רוצה להצליח היום אבל אם האלבום פחות יצליח זה לא נורא".

     

    כלומר, זה לא הדבר הכי חשוב.

     

    "(צוחק) ובכן, זה בהחלט הדבר הכי חשוב!"

     

    אתה זוכר את השיחה האחרונה עם אביצ'י?

     

    "כן, לצערי. הוא אמר לי שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. אז, מה אגיד? הכרתי אותו בכל כך הרבה שלבים. ידעתי שהוא לא שמח, למרבה הצער. זה קשה. יש צד אפל לעולם הזה של האמנים שאנשים לא בהכרח מבינים".

     

    אתה בן 50, אפילו שאתה נראה גג בן 32. קשה לכתוב מוזיקה ולהופיע כשאתה צריך לקלוע לטעם של אנשים שהם חצי מגילך ואולי אפילו פחות מזה?

     

    "זה מצחיק כי בגלל זה נראה לי שאין לי תחושה בכלל, או שום רגשות לגבי הגיל שלי. כשהתחלתי הייתי בן 17 וכל השאר היו בני 20 ומשהו. ואז כשהייתי בן 30 הם עדיין היו בני 20. וגם בגיל 40 הם היו בני 20. ועכשיו אני בן 50 והם עדיין בני 20, וגם אני מרגיש שאני עדיין בשנות ה־20 שלי. מאוד קשה לי להבין שאני מזדקן, כי אני לא רואה לידי בכלל אנשים מבוגרים. כל מי שנמצא לידי צעיר".

     

    בקיצור, עזבו אתכם מקרמים, האנטי־אייג'ינג הכי מוצלח זה להסתובב עם צעירים?

     

    "בדיוק, העצה שלי היא כזאת: תקיפו את עצמכם באנשים צעירים. בגלל שגיל זה בעיקר בראש".

     

    וגם בגב הכואב.

     

    צוחק. "ברור. וגם, אני אוכל מאוד טוב. אני לא עושה סמים. אני לא שותה".

     

    לא מסתדר עם התדמית הסוערת שיש לדי־ג'ייז.

     

    "יש די־ג'אים שעדיין שותים ועושים סמים, אבל הם לא כאלה מצליחים. אי־אפשר גם וגם".

     

    לא ברור מה מידת הפעילות של הדי־ג'ייז הגדולים על הבמה, אבל המתנגדים טוענים שהם פחות או יותר רק לוחצים פליי במחשב. "אני מנגן כל שבוע חמישה ערבים, אז אני לא צריך להיות מוכן מראש", טוען גואטה. "אני מאלתר כל יום. כשאתה עושה את זה כל יום אתה לא צריך להתכונן. אבל בדרך כלל פעמיים בשנה אני מחליט לשנות את כל הסט שלי, ואז אני מתחיל הכל מהתחלה. זה לוקח לי חודשיים. זה כמו שבוע האופנה: אני שואל את עצמי, מה הקולקציה החדשה לשנה הבאה".

     

    מהסטוריז של גואטה באינסטגרם נראה שהוא נהנה ממה שהוא עושה, למרות שהקריירה שלו כדי־ג'יי התחילה כבר בגיל 17, ורוב האנשים שעושים את מה שהוא עושה כל כך הרבה שנים בטח עומדים על הבמה וחושבים על מכונת הכביסה. החוויות שמלחיצות את גואטה, הוא מספר, הן כשהוא מנגן במקומות שבהם נוכחים ד־ג'ייז אחרים ויכולים לשפוט אותו. אחת הקולגות שלו, די־ג'יי גדול, שהצליח לעשות את זה בלי להתמסחר סופית בהחלט שופט אותו: "יש לו המון כריזמה. ראיתי אותו מנגן בדרום אמריקה מול 50 אלף איש, ויש לי המון ריספקט לזה שהוא עדיין עושה את זה, כי אני הייתי הורג את עצמי אם הייתי מגיע למקום שאתה צריך ללחוץ על פליי ולהעמיד פנים שאתה נהנה במשך כל כך הרבה שנים".

     

    נראה שהוא באמת נהנה.

     

    "אולי, כי אם היה לי כל כך הרבה כסף הייתי פורש מזמן. במקום זה הוא מתרוצץ ומתרוצץ. אבל תראה, כשאתה מנגן, אתה רוצה לנגן לאנשים ברמה מסוימת. כשאני מנגן בכאלה מקומות כמו של גואטה, הסאונד גדול, יש הרבה אנשים, אבל אני מסתכל מולי ושואל, 'מה אני עושה פה'. בתרבות של ה־EDM, אתה יושב על הבמה עם חברים שלך ומשתכר, ואחרי שאתה משתכר זה תמיד נראה כיף בסטוריז באינסטגרם. גם אצלי, לפעמים אני סובל, אבל בסטוריז זה נראה כאילו אני פאקינג עף על החיים. הם יותר בדרנים מאשר די־ג'ייז, לכן אני לא שופט אותם".

     

     

    × × ×

     

    הדבר הראשון שאתה רואה באיביזה, וגם השני, השלישי, והמיליון, זה שלטים של די־ג'ייז. כשאתה נוחת בשדה התעופה ולוקח את המזוודות, על שלטי חוצות, ולפעמים גם עובר מטוס בשמיים מעל הים עם שם הדי־ג'יי שמופיע היום איפשהו.

      

    גם הביקיני ממותג
    גם הביקיני ממותג

    על השלטים, בדרגות פוטושופ שונות, מככבים גברים שנראים כמי שלוקחים את החיים מאוד ברצינות, למרות שהם מסתובבים עם שמות כמו דימיטרי וגאס ולייק מייק.

     

    איביזה היא באמת סוג של וגאס. מוגזם, מלאכותי, פרוע, ממוסחר, אבל התפאורה עצמה בכלל לא מלאכותית - יש פה כמה מהחופים הכי יפים שראיתי בחיים, כולל במזרח - והיסטוריה מפוארת.

     

    בסיקסטיז הגיעו הנה - האיים הבלאריים, ספרד - כוכבים הוליוודים כדי לברוח מהמציאות, ואז באו היפים ואגדות כמו פינק פלויד, ובאייטיז פרדי מרקורי מקווין הרים פה יום הולדת ו־וואם צילמו כאן את הקליפ ל'קלאב טרופיקנה'. אבל אפשר להגיד שאיביזה כמו שאנחנו מכירים אותה היום התחילה ב־88', לפני 30 שנה בדיוק. חבורה של די־ג'ייז בריטים, בהם פול אוקנפולד ודני רמפלינג, התאהבו במסיבות כאן וגם באקסטזי שהגיע למקום בחסות כת הרג'נישים של אושו - וייבאו את הווייב לבריטניה. התוצאה, 'קיץ האהבה, הולדת תרבות המועדונים ששלטה באירופה, וגם בישראל, במהלך הניינטיז.

     

    איביזה הפכה מאז לעניין תרבותי עולמי: סרטים כמו 'קווין ופרי קורעים את איביזה', או 'איביזה' של נטפליקס שיצא רק השנה, או מגה־להיטים כמו 'איי טוק א פיל אין איביזה' ששלט במצעדים לפני כמה שנים, ואפילו סרט הנוער הישראלי הגרוע 'איביזה' - כל אלה תרמו לסטטוס של המקום וגם לנהירה של מיליוני אנשים שרוצים להבין במה מדובר. בכתבה שפורסמה לפני כשנתיים על ההתמסחרות של איביזה במגזין המוזיקה האמריקאי בילבורד, סופר כי ב־2003, כחלק מהניסיון להילחם בתדמית של האי כיעד בילוי לנערים בריטים שיכורים, החליטו הרשויות להעלות את המחירים כדי להביא קהל מבוגר ועשיר יותר.

     

    ואיביזה היום היא סיפור יקר. המבורגר במלון אושוויה עולה כ־140 שקלים. פחית קולה במכונה של המלון, 28 שקלים. כרטיס סטנדרטי למועדון יעלה במכירה מוקדמת כ־200 שקלים, ויותר מזה בקופות. בירה עולה 40 ומשהו שקלים. גואטה בטח יכול להרשות לעצמו. היום, לפי פורבס, הוא הדי־ג'יי המדורג שמיני בעולם, עם הכנסות של 15 מיליון דולר ב־2018. בראש הרשימה ניצב קלווין האריס שהרוויח השנה 48 מיליון דולר, ואחריו הצ'יינסמוקרס, עם 45.5 מיליון דולר.

     

    אחד השמות הכי חזקים באי הוא ישראלי בשם גיא גרבר, די־ג'יי מוכשר ומוזיקאי מעולה, שמריץ באי ליין מסיבות בשם 'רומרס' ובו הוא מארח כוכבים אורחים. גרבר, רווק פלוס המון חברות, מתגורר כאן בדירה יפה שבדיוק נפרצה היום ונגנבו ממנה רק בושם איטלקי שהוא מסרב לגלות את שמו. לגרבר יש גם ערב קבוע במיקונוס וכשהקיץ נגמר הוא מעביר את הליין שלו לאל.איי. "כשבאתי הנה ב־2006 זה היה מקום שאתה מתאהב בו מיד, זה היה מאוד פרוע ולא היו חוקים", הוא אומר. "כשהתחלתי את הליין שלי זה היה 4,000 איש על החוף ולא היו שלטים ולא היה כלום. בגלל כל מיני פוליטיקות נלחמו בנו. יש את ה'אושוויה', זה מקום קשה".

     

    הבנתי שהוא נשלט על ידי משפחה מאוד חזקה.

     

    "האי הזה מחולק לשלוש משפחות: יש את משפחת מטוטס, להם יש חצי מהאי וגם את האושוויה. ראש המשפחה היה פעם שר החוץ של ספרד וראש העיר של איביזה. והוא מקושר. לעוד משפחה היה מועדון בשם פאצ'ה, ולמשפחה אחרת היה את מועדון האמנזיה. הם כל הזמן נאבקו ביניהם. הבעלים של האושוויה הוא הכי חזק. בשנה שהוא פתח, שינו את החוקים ואסרו על מסיבות חוף. הם העבירו הכל למלונות".

     

    מה השתנה?

     

    "פעם היית הולך למסיבה, וכשהיא הייתה נגמרת היית ממשיך לחוף. ואז כמה אנשים היו יושבים שם, והיה שם איזה בוטקה והיית אומר למישהו, 'בוא לנגן', ודי־ג'יי סוון וואט היה בא לנגן ותוך שעה וחצי פתאום היו 3,000 איש שרוקדים על החוף".

     

    נשמע מבאס שזה אסור עכשיו.

     

    "כמי שגר פה, אם מישהו היה מרים לך מסיבה מתחת לבית של מלא חבר'ה מסטולים, גם אתה היית רוצה להציב חוקים. היה פה יותר מדי פרוע. נכנס יותר מדי כסף. מלונות כמו אושוויה רצו שזה יהיה יותר מסודר. כדייר אני מברך על זה, כקלאבר פחות".

     

    אז מה יהיה?

     

    "מיקונוס זה איביזה החדשה. זה כמו איביזה לפני עשר שנים. המסיבות הן ביום, אנשים נוסעים על אופנועים בלי קסדה, אתה לא רואה משטרה בכלל. בחורות יותר יפות. אוכל יותר טעים. יש לי ליין מסיבות גם שם. אני עושה חצי שבוע שם וחצי שבוע באיביזה. הייתי מעדיף לגור פה - זה יותר ממוסד, יש מכולת, יש מוניות, אבל לנגן שם".

     

    ואיזה קהל בא לשם?

     

    "אותו הקהל. כולם באים. כולם פתאום אוהבים את המוזיקה הזאת היום".

     

    מה הסיפור של השולחנות?

     

    "המוזיקה הזאת נהייתה יותר מיינסטרים אז נכנס יותר כסף. נהיו יותר שולחנות. אם במסיבה שלך לא מכרת מספיק שולחנות VIP, אתה לא עושה כסף".

     

    כמה שווה כל שולחן כזה?

     

    "5,000־10,000 דולר. בעיניי זה מגוחך. אתה משלם פיקס־פרייס מראש ואם אתה עובר אותו באלכוהול אתה משלם יותר, אבל קשה לעבור אותו. שמים את השולחנות קרוב יותר לדי־ג'יי, כאילו במקום טוב יותר".

     

    סבבה לך לנגן מול שולחנות?

     

    "שולחנות זה אומר המון בחורות, המון דוגמניות, ואקשן. אני חושב שזה סבבה, אין לי בעיה עם שולחנות. באופן כללי, בגלל שהמסיבה שלי חינמית, יכול להיכנס כסף. יש קהל מאוד איכותי ויש גם שולחנות. אופרה ווינפרי רצתה שולחן אצלי, פאף דאדי, פאריס הילטון. זה היה המקום להיות בו באיביזה".

     

     

    × × ×

     

    גואטה הגיע להתפוצצות של הסצנה בזמן הכי מתאים. היישר לזרועות של הנערים האמריקאים שגילו את תרבות הרייבים בצורה הכי ממוסחרת שלה כפסטיבלים כמו 'טומורולנד', ואת האם־די, שכונה בפיהם 'מולי'. בשנת 2009 הפיק גואטה לבלאק אייד פיז את 'איי גאט א פילינג', ובעצם המציא את הסאונד הבולט של השנים הבאות. שילוב בין פופ ומוזיקת קלאבים. מדובר באחד הקטעים הכי מושמעים בכל הזמנים בספוטיפיי. שלוש שנים אחר כך הוא הביא עם סיה את 'טיטניום', שהיה מגה־מגה להיט בכל העולם ונצפה עד כה ביוטיוב כ־869 מיליון פעמים. וגם השנה היה לו מגה להיט נוסף עם סיה, בשם 'פליימס', אחד הקטעים הכי מושמעים ב־2018 עד כה, גם בישראל.

     

    עד שנת 2000 גואטה ואשתו קטי היו בין היתר גם בעסקי המסעדנות. היו להם מסעדות של אוכל מרוקאי ובר בורלסק בפריז. שנתיים אחרי שמכר את המקומות כדי להתרכז במוזיקה, הוא הוציא את הלהיט הבינלאומי הראשון שלו.

     

    הוא וקטי היו ביחד 22 שנים. בשנת 2104, הם התגרשו, ובמשפט מתוקשר היא תבעה חצי מהונו: רק באותה שנה הוא עשה 30 מיליון דולר. בת הזוג הנוכחית שלו היא הדוגמנית הקובנית ג'סיקה לדון בת ה־25. אולי כנקמה, קטי גואטה, הקימה ליין מסיבות מתחרה באותו יום שבו הוא מופיע באושוויה, במלון שממול, תחת השם 'גאנגסטאר'. דיוויד גואטה לא מוכן לדבר על זה.

     

    אמא של גואטה, מוניק, ממוצא בלגי, הייתה פסיכולוגית. אבא שלו, פייר, יהודי ממוצא מרוקאי, היה סוציולוג שהתמחה בתעסוקה. "אמא שלי חשבה שכל דבר שאני עושה טיפשי לחלוטין", הסביר בעבר. "היא הייתה קומוניסטית וחשבה שכל הרדיפה הזאת אחרי החלום החומרני היא שטחית ובזבוז זמן. הם היו אינטלקטואלים, ואינטלקטואלים טועים לגמרי בהבנה של החיים האמיתיים".

     

    אתה יודע קצת עברית מאבא?

     

    "אבא שלי יהודי, אבל אני לא יודע עברית. אני מכיר יותר מסורות תוניסאיות ומרוקאיות משאני מכיר מסורות ישראליות. כי ככה גדלתי".

     

    היה עליך לחץ לא להופיע בישראל בגלל הפוליטיקה?

     

    "כן, תמיד יש לחץ כל פעם שאני בא".

     

    נאצות בפייסבוק, BDS, הפגנות?

     

    "לא, יותר לחץ מהמנהלים שלי שפוחדים מהמצב הביטחוני אצלכם. מהמעריצים שלי לא כל כך. הם מכירים אותי. אני אחד שתמיד מנסה לאחד את כולם. אני רוצה להופיע בכל מקום ואני רוצה להביא אנשים, ולא משנה מה הדת שלך, המיניות שלך, אם אתה עשיר, עני. אני לא חושב שלאף אחד מהמעריצים שלי שאוהבים אותי לא אכפת שאופיע בישראל".

     

    מה אתה זוכר מהפעמים הקודמות בישראל?

     

    "הופעה משוגעת במצדה. אני בעיקר זוכר את הפעם הראשונה שהייתי אצלכם, תחילת 2000, עדיין הייתי מנגן במועדוני אנדרגראונד ובכל מיני מקומות כאלה. אני מפריז ובפריז, איפה שגדלתי, בנות היו הרבה יותר מסורתיות. כשהגעתי למועדון וראיתי את כל הבנות הסקסיות שלבושות כל כך סקסי אמרתי לעצמי, 'אלוהים, מה זה!' לא הייתי מסוגל לדמיין. חינוך יהודי במשפחות ובבתי ספר הוא כל כך דתי. זה לא החינוך הרגיל של יהודים בצרפת".

     


    פרסום ראשון: 12.09.18 , 16:23