ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 12.09.2018
    בנאדם הזיה
    מאוהב בקוקאין, שותה כדי להימחק, מתפוצץ בהופעות אבל עדיין מפחד פחד מוות מהמורה שהייתה מרביצה לכל הכיתה ביסודי. הראפר פלד מלמד את הצעירים ב'ביטים', שר על סמים וזיונים ונותן לילדים בהופעה לצרוח את המילים הגסות
    יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    פלד מרוח ליד החלון כמו הסולטאן איברהים, סוחב מהנרגילה תפוחים. מעשן מגיל 12. "זו המחלה שלי. אני אוהב עשן. כשרציתי לצרוך סמים בצורה יותר מבוקרת, ולא להיות מכור לאקט, נרגילה הייתה הדבר. עישון זו סיבה לחיות", הוא יורה ואני מסכים. הוא גם מת על אלכוהול, למרות שכרגע יש לו בעיה בריאותית - צפירה באוזן, מאבד שיווי משקל, סחרחורות, מטפס על הקירות. אבל הוא ממש אוהב לשתות. במצב רוח חגיגי קוניאק עם קולה, כמו האליל טופאק, ו'הנסי'. ליום־יום ערק.

     

    "שותה בשביל להיות שיכור. לא בשביל לנהל איזו שיחה. להימחק! זו הפואנטה פה. פדיחות והכל, פשוט לאבד את זה. אני לא רואה בעיניים כשאני שותה. וזה חלק מהמוזיקה. בהופעות, אני עם פלאסק תמיד". שולף לי ערק רצחני מדהיישה. "זה המשקה שלך מעכשיו. תשתה!" הוא פוקד עליי ואני מציית בתענוג, "זה כמו להסניף קוק".

     

    אפרופו. "באמריקה הבנתי שלבנים עושים קוק. לא עושה עכשיו. אבל זה סם מדהיייים! מדהים־מדהים־מדהים. זה פשוט, מייק שיט האפן. אם אתה יושב עכשיו ועושה, יש לך יום לפנתיאון. כל המעיכוּת הזו, הכל נגמר. זה הכי טוב שלך, אתה משכנע אנשים, הכל טוב. הצד השני שלו, התמכרות נוראית. בגלל זה הפסקתי. קוק שואב את השמחת חיים. רק ‑ מתי השורה הבאה. גם הדילרים שאתה מתארגן בערב, לא חוזרים הביתה. מחכים בסביבה, הוא יודע שהוא מלווה אותך כל הלילה".

     

    טריפים? אם־די?

     

     

    "הזיות אסור לי. הייתה לי חוויה פעם עם פטרייה. מפחד להיכנס לסרט. ואם אתה חושב ככה סימן שאסור לך. יש לי חברים שנפתח להם משאכטה, טריפ מלפני שנה. אז לא בשבילי. גם לא אוהב דליקות. עשיתי בחתונות וכאלה. יותר התאהבתי בקוק, ב'אהההה!' הזה של הקוק. וזה נותן לך לשתות בלי סוף. תשמע, באמריקה היו מצבים ששתיתי כל כך הרבה, שישנתי על המדרכה. שני פסים וחזרתי למסיבה, כאילו כוס אומו העולם הזה. יש לך יום אחרי זה גרפסים, גיהינום קורה לך בבטן. אבל אני אוהב את החיים כשאני שיכור".

     

    אני מת על פלד. כי אין לו פילטרים. זה לא רק הסמים והשתייה שמעוררים עליו את הרעש הצפוי, אלה שטויות, תפאורה. כי הוא באמת חשוף עד העצם, תקראו בהמשך, ויש בו קסם של ילד. הוא ילד בעצמו, שמתעקש להישאר כזה, ולהביא את הכל בבום, עם חיוך, לקהל שלו. ומתברר שהדבר הזה, ה"אותנטיות" - לפני שהפכה למושג מעפן - לבסוף מגיעה לרבים וטובים שרואים בו חבר, באינטואיציה של עולם תמים, בעצם, והולכים אחריו בנאמנות. הוא הקול שלהם. בצדק.

     

     

    × × ×

     

    אל תשאלו בן כמה הוא. והשם שלו זה פלד, וזהו. אחרי שיתופי פעולה שונים ומשונים, הוציא אלבום בכורה ב־2012, 'ח.ר.ק.ו.ת', הבריק להיטים כמו 'באסים בבגאז'', הפריח אלבום שני ב־2016, חבר לכל מי שצריך, מכהן@מושון ועד הדג נחש ועשה לעצמו שם של זהב בים הפלסטיק שמסביב. עם האלבום השלישי הוא כבר עושה סולד־אאוטים בבארבי, הכניס להיט לגלגלצ ומביא מיליוני צפיות ביוטיוב בלי לקנות אותן.

     

    אבל רגע, אחורה. אמא מרוקאית מוואדי סאליב. משפחות בוחבוט ושבאבו. "ערבים! סבא שלי היה ערבי. מוסא. במלחמת השחרור באו, השתלטו על בית, תפאדל. לדודה שלי יש צלקת ממולוטוב במרד ואדי סאליב. סיפורים אללה איסתור. אמא שלי נכנסה לתוך שק של אלטע זאכן וחיפשו אותה שלושה ימים. כאלה".

     

    מצד אבא זו קבוצת כנרת המיוחסת, משפחת פילדוס. שלושת האחים הגדולים שלו גדלו שם. הלכו לגולני, גבעתי, צנחנים. כולם התפזרו לדרכיהם. "אחד התכפכף מהחיים. אח אחר מתנחל. שלישי נשאר בעמק. האחות הקטנה עם אבא שלי. ואמא שלי מחפשת את עצמה כל החיים. הם התגרשו כשהייתי בן עשר ונשארו חברים בצורה הזויה. כל הילדות שלי היא חיפשה את עצמה".

     

    הם גדלו בקצה העולם, בין טבריה לבית־שאן, במושבה מנחמיה. "משפחה שתמיד התמודדה עם תקלות כלכליות. ההורים לא יודעים לעשות כסף, בשום צורה. בקושי לכלכל את עצמם. אבא עבד במפעלים כל החיים. היה מזריע מלאכותי ברפת. רק תן לו להמשיך לקום בבוקר ולעבוד. בנאדם הזיה. חי על תפוצ'יפס ונס קפה. זה האוכל שלו כל היום. ולשבת מול הכדורגל. בנאדם הכי פשוט. לפעמים אני מביא לו נעליים שיהיה לו משהו חדש.

     

    "מנחמיה זה חור תחת. המקום הכי חם בארץ. אתה לא יכול לעמוד בחוץ. עפים כדורי קוצים כמו במערבונים. הדואר לא מגיע לשם. כביש 90 זה אזור קשוח. אנשים עזובים, בלי תרבות. מקום מעורבב, חב"דניקים, תימנים, מרוקאים, רוסים, רומנים. כולם דמויות. אנשים הזויים. כמו 'כיכר החלומות'. לכל אחד יש שם שהמציאו לו. יש את המשוגע שצועק בבריכה, והאוהד השרוף של מנחמיה שלא יקרה איתה כלום בחיים, אבל מבחינתו זה כל חייו, והשיכור שמחוץ למכולת, וסיפורים איך ההיא בגדה עם ההוא. היו גם כמה רציחות. קרו לי שם גם מלא דברים הזויים. קודם כל, ראיתי את הרצח של השבע בנות".

     

    כן, ככה על הדרך הוא נזכר שהיה עד לטבח הנורא בנהריים. לבקשתי, הוא מתאמץ ונזכר איך הוא חוזר בסובארו מבית הספר, בצומת הכניסה למנחמיה שומעים טאק, ועוד אחד. "ואתה רואה מרחוק קבוצה של אנשים בורחים, ובנאדם מוריד אותם. כמו בווידיאו, אחד לאחד. עוד לא הבנתי מה זה", הוא משחזר. "ומעניין. בחיים לא דיברתי על זה עם החבר שהיה איתי שם. זה מודחק".

     

    הוא גם מדחיק סיפורים מבית הספר. זה מצחיק, ראפר פרוע והכל, אבל עדיין מפחד ממורה מסוימת. "עברתי ללמוד בקיבוץ כי אמא רצתה שאקבל חינוך טוב. והייתה לי מחנכת שהייתה מפרקת אותנו במכות. כמו בסרטים. טריקת דלתות על ילדים. זורקת כיסאות. סטירות. עד היום זוכר את הוורידים ביד שלה. פחדתי ממנה פחד מוות. לקח זמן עד שסיפרתי לאמא שלי".

     

    נגרר לתיכון בית ירח. "לא למדתי בחיים שלי. לא הכנתי שיעורי בית אף פעם. רק רוטינה של שעמום. בגלל זה התחלתי לעשן נרגילה. עובד הרבה מגיל צעיר. בית אריזה. סַבָּל. אני וכמה ערבים סוחבים ארגזים של מנגו. מצחיק שעכשיו הביאו לי מנגו מהבית אריזה. אני לא סובל מנגו!" הוא גם מקפיד לאכול כשר בלבד. "למה? לא יודע. חזיר מגעיל. שרימפסים זוועות עולם. אבל פעם הייתי הולך עם במבה בכיפור להרגיז את החברים".

     

    מצא את עצמו תקוע באמצע. "כי בקיבוץ קראו לי 'ערס', ובמנחמיה 'קיבוצניק'. מצד אחד אני לא חנון או תלמיד טוב, מצד שני הייתי שמן ומשקפופר. ממש עיוור. וילד שמן. ילדים מעליבים כל חיי. קראו לי 'קובה'. למדתי לספוג. לקחתי את זה לטובתי. מצייר, עושה מוזיקה, חולצות רחבות. היפ־הופ".

     

    מהכסף שחסך קנה פטיפון. לעשות סקראץ'. נכנס חזק לתרבות השחורה. טופאק הוא האליל שלו. "אגדה שאי־אפשר לדבר עליה. הוא החיים שלי". חושף את הכרס. עשה קעקוע "ח.ר.ק.ו.ת" בעקבות 'ת'אג לייף'. אהב גם את רייג' אגיינסט דה מאשין. "בגיל 13 הלכתי לסינרמה. שאכטה ראשונה שלי. חשבתי שאני גיבור גדול ונכנסתי למהומה. קיבלתי מרפק מרוסי שני מטר. עפו לי המשקפיים בשיר השני. לא רואה כלום. רגע מכונן בחיים".

     

     

    גונב את ההצגה. ביטים
    גונב את ההצגה. ביטים

    × × ×

     

    "בלגן זה החיים שלי", הוא אומר. פלד הוא רוקנרול. מופיע עם להקה, ההופעות שלו פרועות, אין שולחנות, אין אוכל, ואם יש הוא יעיף. בגישה הקלאסית של הפאנק וההיפ־הופ, רוצה להחזיר את תחושת הסכנה. "אצלי זה בדי־אן־איי. לתת בראש. בהופעה, הכל פוגו, לשבור להם את הפנים, לאנוס להם את האוזן. והמון אנשים עכשיו מושפעים ממני. כל הראפרים התחילו להביא להקות. אני כבר עשר שנים ככה".

     

    בהיפ־הופ הוא נוטה לאאוט־קאסטים, שעושים הכל עקום. צ'יילדיש גמבינו או קנדריק זה בסדר, אבל השורשים שלו זה טופאק או ההיפ־הופ הדרומי - אאוטקאסט, מיגוס, גוצ'י מיין, "וכל מיני ראפרים גרועים. אלה שהם אהבלים קצת. פחות מודעים. הגאונות שבטיפשות". על קארדי בי הוא חולה כמובן, ואת קניה ווסט מעריץ.

     

    חמוש באטיטיוד הזה, הוא הוציא עכשיו את אלבומו השלישי, 'סבבה 5'. ובלי לדעת, פגע בעורק הזהב של הניינטיז בתל־אביב, סיפור שקרה באמת: הפלגה על ספינת סבבה 5, שאליה הגיעו כל מיני פארטיונרים. מישהו הזרים סמים מקולקלים, ותוך מספר דקות כמעט כולם היו מעולפים על הסיפון, בדרך לאמבולנסים שרצו לחוף. לרגע מתוק, המשפט "מה נשמע? סבבה 5!" היה המוטו של העיר. פלד שומע את זה ממני וחוטף חשמל. "אתה הורג אותי עכשיו!" הוא קופץ, "לא ידעתי על זה בכלל!"

     

    שיר הנושא, ביחד עם קליפ מנענע, כבר הפך ללהיט. "ואני שם לך כסף שלא ישימו אותו ברדיו. כי הוא רק על סמים. אבל רק. זה שיר שמתחיל מהתארגנות".

     

    מקרים שנאלצת לצנזר את עצמך?

     

    "אולי בקטע המיני. היה לי שיר, 'כוס תחת ציצי'. אבל מה הצביעות? כשאני מדבר על סמים, זה 'אוי לא, זה נוראי'. אבל תשמעו את 'רוקסטאר' של פוסט מאלון, הבנאדם מדבר על לדפוק דוגמניות ולהסניף כדורים. וזה בגלגלצ כל היום!"

     

    והנה, 'מה אני נראה לך', הלהיט הגדול מהאלבום שלו, בכל זאת נכנס לגלגלצ. "מה אני נראה לך ילד? אנ'לא משחק משחקים. מה אני נראה לך אגד? אין לי חברים. מה אני נראה לך טנגו? אני לא צריך אף אחד. לא מעשן את הנייס גאי ואני לא כזה נחמד". פלד נגנב. "הכי מונוטוני, הכי אפ טו דייט. זה רגע מכונן בשבילי", הוא מתפלא בעצמו.

     

    גם ב'ביטים', הדוקו־ריאליטי החדש של HOT (ימי שני ושלישי ב־HOT 3) שבו הוא משמש בתפקיד כפול – גם מנטור לגוזלי היפ־הופ עם שאיפות וגם הפרס עצמו, כלומר הופעה לצידו - הוא מתפדח בחינניות שלו, גונב את ההצגה בהבלחות המסך והסלנג הייחודי. ומגיע לו, אחרי שמגיל 16 הוא בעיר הגדולה, נוסע בשלושה אוטובוסים לבית קפה ברמת אביב כדי לצייר על הלאטה. הכל בשביל החלום, שנים ארוכות של הליכה נגד הזרם.

     

    "כשהתחיל הגל של האמנים החדשים בהיפ־הופ אמרו מסביב, 'ומה איתך?' כי אני הייתי איתם שמה לפני ההתחלה, לימדתי אותם טריקים, לקחו ממני דברים. והסביבה אומרת, 'פלד, איפה אתה?' עניתי, תקשיבו, הכל טוב. אני רוצה להיכנס בזכות זה שעשיתי מה שאני רוצה. לא בגלל שאני חלק מגל - אני הגל! ומי שהכתיר אותי, בסופו של דבר, זה הקהל שלי. שהולך איתי 15 שנה בחרא הזה".

     

    היה רגע שבירה אחד לפני האלבום השני, 'הכל עליי'. "לכן גם קראתי ככה לאלבום. כי מסביב הכל התמוטט לי. המשפחה, אנשים מסביב, הלהקה שלי - לא הבינו מה אני רוצה מהם. אפילו הלכתי לראיון עבודה רציני, לראשונה בחיי. עריכת וידיאו. קיבלו אותי. חזרתי הביתה ואמרתי, לא רוצה דיי ג'וב. לא רוצה שיגידו לי מה לעשות. אני אעשה אלבום ועל הזין כולם". באלבום החדש הלך עוד יותר עמוק והצידה. "נכון, כמעט כולו רק טראפ. למה? כי נמאס לי לקבל אישורים לסימפולים. ונמאס לי לנסות לגוון. כי אני שומע רק את זה. לא חוזר אחורה. למה לי? ניסיתי באלבומים הקודמים לעשות שיר שקט, אחד רוק כבד, מהכל. למה?" הוא אומר.

     

    "הבעיה הכי גדולה של ההיפ־הופ הישראלי עד היום זה הצורך ב'ישראליות', אני צריך לסמפל מוזיקה ישראלית ולהישמע 'ישראלי', במהות האשכנזית או המזרחית, בתור חותמת? אצלי היפ־הופ צריך להישמע באותו לבל של ארצות־הברית. רוצה שישמעו ויגידו, וואלה, הם נותנים בראש בישראל, כמו בעולם!"

     

    אבל רוב השכונה פה מתנחמדת. קפה שחור חזק, "הכל יהיה בסדר". התקווה 6, פרסומת לישראליות.

     

    "אוהב אותם. יש מקום לכל אחד. נגיד התקופה של מסיקה וקרן פלס, לא התחברתי, אבל כל אמן נמצא בכלא של השמאלץ של עצמו. והתפקיד שלי זה להיות קונטרסט. תראה, אני גם אוהב את זה קצת, כי אני גם הולך לחתונה וצריך לרקוד כמו כולם. אבל לפעמים עולה קצת קיא בפה, ולפעמים כוס אומו, אני רוצה לזיין את כולם, לשרוף להם את הפנים!

     

    "מה שאני שונא זה טרנדים, ודברים ירודים שמצליחים. לעומר אדם יש ניצוצות. למה? כי הוא תוצר של הבינוניות של המזרחים. פתאום בא מישהו עם ביצים, אז מגיע לו. למשל, הייתי בהופעה של אייל גולן וראיתי חושך בעיניים, מאיך שהוא מדקלם את המילים בין השירים. ציפיתי לרמה. אמרתי, בוא'נה, זמר מספר אחת בארץ, הנגנים שלו צריכים להיות עילוי! רוצה גרנדיוזיות של מוזיקה מזרחית, אני אוהב את הקונספט! וראיתי שטאנץ של מיקס חאפלה. זה מעצבן. לא המזרחית. להפך, רמה נמוכה, אסליות, נסענו לרומניה, השתכרנו, צחוקים, תתאר את התקופה, זה מה שהקהל שלך שומע".

     

    היית הולך ועושה פרסומת לבנק, ישר מהלהיט שלך, כמו טונה?

     

    "מכיר את טונה, מת עליו, היחידי מכל מה ששמעתי בתקופה האחרונה שהוא בז'אנר של לרפרפ שריגש אותי. ותקשיב, לכל אחד בעולם הזה יש מחיר. אז אני אהיה מוכן לקבל כסף, רק לפני. כאילו, רק בתנאי שאני עושה פאקינג מה שאני רוצה".

     

    עכשיו הוא חי רק ממוזיקה, הופעות, תמלוגים, התחיל גם לבצבץ בחו"ל. גם אין לו בעיה להופיע באירועים. "בטח. עושה בת ובר־מצוות. מלא. יש לי קהל צעיר מאוד־מאוד. היפ־הופ זה גם מוזיקה לילדים, יש הרבה קהל, לאן שמזמינים אני מגיע, וההורים יודעים מה הם מקבלים. עושה את השירים as is. ואם יש איזו קללה או 'זין', אני שם את המיקרופון והם צועקים את ה'זין', לא אני".

     

    כסף?

     

    "לא יודע להתנהל, בכלל. הדיל שלי עם המנהל זה ‑ תן לי משכורת. שכיר של עצמי. נגיע לסוף שנה ונראה. וגם אז, אקנה מחשב. אוהב בלינג־בלינג באיך שאני מתלבש, שרשרת, שיני זהב, בגדים, אוהב איך שאני נראה. אבל מכוניות יוקרה וכל זה? לא הגעתי ללבל. זה גם לא אני".

     

     

    × × ×

     

    הוא כנראה גם לא יצטרך מכונית יוקרה בזמן הקרוב כי נהיגה והוא, לא להיט. פעם, בגלל הקוקו הזה על הראש, "הג'יפה" כמו שהוא קורא לזה, הרכיבו אותו על אופנוע והג'יפה נתפסה בתמרור. אבל זה עוד המקרה הקל. על מסעד העץ של הכורסה שלו חרוט "דימו ווז היר". "הכורסה הולכת איתי 25 שנה מהחדר בבית. דימו היה חבר טוב־טוב שלי. כיתה י"ב, מסיבה מטורפת, חלק התגייסו למחרת. שתו כמו חמורים. הייתי אמור לחזור איתו אבל נזרקתי באיזה מטע בננות, לא יודע איפה. הוא חזר באוטו עם עוד בחור. זה שלא היה חגור יצא חי, עף מהחלון. דימו מת אחרי יומיים. שריטה לכל החיים".

     

    את השיעור השני קיבל כבר על בשרו, לפני שש או שבע שנים. "גומרים הופעה בסיטי הול בחיפה. חזרנו בשני רכבים. נסעתי עם המתופף והקלידנית והבסיסט. שנייה לפני התאונה, נשבע, אמרתי לעצמי: היה ערב טו גוד טו בי פאקינג טרו. אז חגרתי חגורה. שלוש שניות אחר כך התהפכנו. לא יודע מה קרה, אולי מישהו עשה ברקס פתאומי. אני יושב והרגל שלי יוצאת מהמקום. רמב"ם ואשפוזים. חצי שנה. התקופה המחורבנת בחיים שלי".

     

    אז בינתיים הוא לא נוהג. גם בגלל איזו שלילה אחרי שכמעט עילף ינשוף משפחתי.

     

    יא חביבי, תיזהר.

     

    "כל החיים שלי אני מתמודד עם פדיחות משתייה. חברים שלי אפילו יותר אלכוהוליסטים ממני. הם עובדים בזה. תראה את הסרטונים בטלפון שלי. הפתיחה של האלבום השני שלי, 'הכל עליי', זה חבר שלי שיכור מחוץ למועדון חשפנות, מנסה לשכנע אותנו להיכנס. וגם את הנהג מונית. אז פשוט צילמתי אותו. אספתי מלא סרטונים שלו. אעשה לו פדיחות בחתונה שלו. והוא בכלל, יש לו צו הרחקה משלושה מועדוני חשפנות בעיר, משטויות שהוא עשה".

     

    מה בכלל אתה עושה שם? נהנה מזה?

     

    "לא. הייתי באמריקה וקיבלתי בית ספר. אטלנטה, אין תחתונים. אין דבר כזה. ג'וסי ג'יי מדבר על זה, 'ברינג מי ד'את פוסי, יו קאן גט א בונוס'. זו הכאפה הראשונה. נכנס למקום, רואה כוס בכל מקום! רגע, מה קורה פה? אבל אני אוהב את השיח על זה. לקחת חלק בתרבות. אני מאלה שמדברים שיחת נפש עם מישהי בצד. משכנע אותה להצטלם מחר לקליפ שלי. איך לנצל את כמות הכוסיות מסביב לטובת הקליפ".

     

    חשפנות זה צעד לפני זנות. זו החפצת נשים. כמו דברים שאתה כותב, למשל: "לסובב אותך כמו שווארמה, במיטה תחכי לי על ארבע, כי אני זאב כמו נחמה".

     

    "מבין את הטענה. תשמע, אני מאוד מכבד נשים. לפעמים יותר מדי. למדתי כבר לא לכבד יותר מדי כדי שלא ישברו לי את הלב כל יומיים. אבל כל השיח של נשים־גברים מאוד מורכב ולא נתפס בצורה הנכונה. מייחסים לי החפצת נשים. אבל מה החטא? בסופו של דבר כולנו סוטים. גברים זה עם סוטה! כולנו יודעים מאיפה אנחנו עובדים, גבר חרמן בטירוף. אישה עובדת ממקום של רחם. בגלל זה היא מגוננת יותר. המנגנון שלה יותר מסובך. מנגנון שחושב על הילד.

     

    "דבר שני, מין, סקס, סטיות של אנשים – זה קיים, זה לגיטימי, כל אחד היה בסיפורים, וכיף שיש את החוויות האלה. אבל איפה שיש טעות וזה פוגע, מישהו צריך לשים גבול ולדאוג שלא יקרה דבר כזה. שיגידו שאני מחפיץ בטקסטים. אבל מאחורי הקלעים, אני מייצג ערכים שיותר כדאי לעקוב אחריהם, מאשר כל מיני זמרים במזרחית, בלי להזכיר שמות".

     

    סטוצים?

     

    "לא אוהב את זה. היו תקופות קצרות מאוד. אבל זה מגעיל אותי. גם לא רוצה שבחורה תלך איתי כי אני מפורסם, לא רוצה שיצלמו אותי ישן. לכן אני מאוד־מאוד־מאוד דיסקרטי ונזהר. וזה גם לא עושה לי את זה. אני איש של אהבה".

     

    לא מוכן לפרט מה הסטטוס שלו עכשיו. היה הרבה שנים בעבר בזוגיות. חווה גם לב שבור, המון פעמים. "היה פעם שהיה קשה ממש כמו גירושים. אֵבֶל קשה! יצא מזה שיר, 'כפרה' ("תישרף לך הנשמה... בשבילי את מתה"), שאני מאחל לה את כל הרע שבעולם. הרבה אמרו לשנות אותו. מפיק מוזיקלי גדול אמר לי, אי־אפשר 'את לא יכולה בלעדיי', אלא 'אני לא יכול בלעדייך'. אבל כולם אומרים את זה! 'מי את? מי?! אני הכי טוב שהיה לך!' חלאס, זה אחד הדברים שכולנו עוברים. שברו לך את הלב, אתה צריך לשבור לה. כולנו שם. ילדים נשארים ילדים. אותן פדיחות, אותן טעויות".

     

    הוא מעמיס עוד כוס, רצה שאלך עם הבקבוק אבל לא נעים. לפני שאני מתגלגל החוצה הוא מציג בגאווה את אוסף הסניקרס שלו. אספן אמיתי, נעלי פיפן, גראנט היל, הרבה שמורים חדשים באריזה. אוהב NBA, את דניס רודמן השרוט, אפילו עם לברון יש לו יחסי אהבה־שנאה. "יותר אוהב מסטף קרי הפצלוח, וכל הז'אנר החדש הזה, שמשחקים משעמם".

     

    והכי, את מכבי חיפה. שרוף, מהקופים הירוקים של היציע הצפוני. רואה שידורים חוזרים ומקלל כאילו בפעם הראשונה. רותח על שחקנים שיושבים איתו בבר עם וודקה רדבול. "משתכר איתם בצפון הארץ. פח אשפה! מה אתה שותה? זה למה הכדורגל שלנו נראה ככה".

     

    אבל גם אתה שותה!

     

    "כי אלכוהול זה הדלק למוזיקה שלי! אתה ספורטאי! יא בן של זונה, תנצח בשבת. מה אתה שותה?"

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 12.09.18 , 16:24