נטל ההוכחה // אילת שמיר - עם עובד - 218 עמ'

"בחוץ נראה ואדי מושחר כאילו נשטף בגשם של דיו. אד אמוניה אפרפר הסתלסל ועלה מן המפרץ, וצֶבר אורות זעירים הבליח במרחק. מבית האבות הסמוך נשמעו כמדי לילה כמה אנקות רפות, ומעומק גן החיות השיבה להן נהמת הטיגריס הבנגלי כמין הד אפל. ירח עכור, מאוכּל עד חציו, נתלה מעל חיפה".

עוד לפני הנקודה הפוליטית והמוסרית שסביבה הוא חג, עוד לפני מתווה העלילה, הרומן הקצר והתכליתי הזה עושה צעד נחמד ומסקרן כשהוא מלביש על הנוף העירוני החיפאי מסך נוסף, אקזוטי. מזווג את חיפה למרחבים קולנועיים וספרותיים שמייצגים צלילה למעבה הג'ונגל. באופן דומה, גיבור הרומן הזה, גבר כבוי ותאב חיים, ציניקן סנטימנטלי – מעוצב כהכלאה בין מסורת מקומית של דמויות גברים שפופים, אובדי דרך, לבין גבריות רדופה בקולנוע ובספרות שמעבר לאוקיינוס. הבלשים המיוזעים, הזיפיים, שמתרוצצים בעיר הנסתרת, צ'יינה טאון נגיד, בתוך העיר הגדולה; חיילים אמריקאים שעומדים להיחשף לזוועות ביערות הטרופיים של קונגו או וייטנאם.

איֶלֶת שמיר מייצרת גרסה משלה לקול הקרייני, הגברי, שאופייני לקולנוע הבלשי האפל. הגיבור, עורך דין ותיק, מתאבל על החיים שנשמטו מידיו. בגיל 57, בדירה שעדיין לא התרגל אליה מאז גירושיו, עם כלב מקשיש ומצעי מיטה מוכתמים – הוא עומד בין מאבק וכניעה. מול הדימוי שלו כ"סוס עבודה יגע וחסר מעוף שנשאר לו רק צ'אנס אחד אחרון".

הצ'אנס האחרון הזה, שעלול להפוך גם למפולת אישית ונפשית, הוא התיק המשפטי שממסגר את העלילה. גבר ערבי, לא בדיוק ידיד של הגיבור אבל לא רק הנגר שבנה לאורך שנים את הרהיטים בביתו הישן, נעצר באשמת תקיפה חמורה של לקוח יהודי. מול המעקב בגוף שלישי אחרי הגיבור, עורך הדין, שמיר מציבה פרקים קצרצרים, מברקיים, בגוף ראשון. יומן המעצר, העינויים, החקירות של הנאשם. מה שנראה בהתחלה כזרם תודעה מקוטע, מוגבל, מתפרש בהמשך כדיווח כתוב, בעברית. הגבר היהודי מוקף אנשים, מראות; המצלמה הספרותית של שמיר סוקרת באותה מידת פרטנות את הזיכרונות שלו ואת מצבי הצבירה המשתנים באזור החלציים שלו. הגבר הערבי, לעומת זאת, נמצא בבידוד ממשי וספרותי. המילים שלו ספורות, ספק אינפורמטיביות ספק שירתיות ("מה זה לחקור. לוקחים אדם. קושרים אדם. מנערים אדם. מרביצים לאדם. יצא דם"). הקוראים כמו מקשיבים להקלטה. גם העיניים שלהם כביכול חסומות בניסיון לדמיין אותו.

ההיבט הדרמטי והמותחני ברומן בנוי על השאיפה לראות איך שני הקולות והדמויות ייפגשו. עורך הדין שמבקש לפענח את התיק, לשחזר את נסיבות התקיפה, צריך לחדור לראשו של האיש, לנבכי מערכת המשפט, לבית המעצר, להבקיע את המחסומים המקצועיים, המשפטיים, הנפשיים. הנמר הבנגלי שהוא שומע מגן החיות הסמוך לביתו, החיה הכלואה, הוא דימוי המקשר בין שני הגברים. הרומן כולו בנוי כאלגוריה פסיכולוגית שבה הדמות שמחוץ לתא והדמות הכלואה מתפרשות כמעט כדמות אחת.

הצגה כזאת של הספר יוצרת רושם פומפוזי, אנטי־חיפאי. אבל ההישג הראשי של שמיר הוא העיצוב הריאליסטי, המקומי, של תבנית סיפור כמעט מיתולוגית: סצנות מהקפיטריה בבית המשפט, ריח סלט הטונה של המזכירה במשרד, הצגה של הגיבור מעביר מזונות לגרושתו דרך אתר הבנק באינטרנט. שמיר משתמשת באופן מושכל ויעיל בכפתור שמאזן בין המלודרמטי והריאליסטי, בין האקזוטי והחיפאי, בין ההקשר הפסיכולוגי והפוליטי. מצד אחד, היא מלהקת את הטיפוס הספרותי מעורר ההזדהות, המוכר כל כך, של המאצ'ו הרגיש שמקבל הזדמנות להרים את עצמו מהקרשים (הרומן עתיר מחוות לדימויי אגרוף). מצד שני, היא משתמשת בו כדי לחשוף קוראים ישראלים לזירה לא מבדרת ולא סקסית כחדרי חקירות מעושנים בדרמה אמריקאית. טכניקות של שבירת אסירים ביטחוניים.

שמיר לא מעוניינת לזעזע. להכריח קוראים להתבונן בסצנות קשות. להכיר באלימות הממסדית (סיפור מוקדם שלה התמקד בעלילה שב"כניקית ובעולם החקירות והמעצרים). אבל 'נטל ההוכחה' בהחלט מבקש מהקורא להבין ולנסח את הקשר בין הזעם והתסכול שהגיבור סוחב על גבו - לתיק המשפטי שהוא לוקח על עצמו. מצד אחד, הקוראים מתבקשים ללכת בעקבותיו, להקביל את חייו לחיי הנגר, להיענות למאבק שלהם כאאוטסיידרים צייתניים וחרוצים. אבל גם לשים לב לפער בין המחיר שכל אחד משני הגיבורים משלם, הענישה שכרוכה בשאיפה להתבסס, להשתייך לחברה.

יכולת טכנית, פרקטיקה מקצועית, היא עניין מהותי בספר, בהקבלה בין הנגר ועורך הדין. גם שמיר עצמה מצטיירת כאן כבעלת מלאכה מפוקסת. יש חוג מצומצם של יוצרי פרוזה ישראלים ששואפים או מצליחים לייצר סוג כזה של ספרות, ו'נטל ההוכחה' עומד לרוב ברף הזה של מקצוענות, פונקציונליות ורגישות ספרותית. לפעמים מתפלקת לשמיר הנטייה להגביה, להעמיס משמעויות שהסיפור וזירת ההתרחשות נושאים גם ככה. ברגעים כאלה מורגש הפאתוס שנובע ממסורת הסיפורים שבמרכזם מין גבריות מיתולוגית, מתפוררת, אבודה. לא תמיד המחברת מצליחה לאזן יפה בין האיכות הלירית של הגיבור שלה לחלקים הגסים והכמעט סטריאוטיפיים בדמותו כזכר אפרפר וחרמן. גם ההקשר הפוליטי גולש פה ושם לניסוחים פדגוגיים (למשל בשיחה דרמטית בין הגיבור ואשתו של הנאשם).

אבל אלה חריקות קלות ולא באמת מציקות. הספרות הישראלית עדיין מלמדת את עצמה להשתמש בדרמות הגדולות והיומיומיות שייחודיות לחיים כאן; להציג שילוב של אפלה פוליטית ומשפטית עם נוף של דוכני בורקס, מוסכים ישנים ומסמכי גירושים. ספרים כמו 'נטל ההוכחה' מקדמים אותה בכיוון הנכון. •