אדמה חרוכה

לא עבר זמן רב, כצפוי, וטוקבקיסט חמום מוח הציע "לתת עונש מוות" למציתי שמורת עינות צוקים. בדרך כלל אני מגחך בבוז למקרא הפזמון החוזר הזה. ככה, "לתת עונש מוות", טיק־טק, להרוג ערבי ולנוח. ואולם הפעם צבטה הקריאה האספסופית הזו מיתר גם בליבי. מה אשם הטבע? מה אשמות החיות שנשרפו למוות בגלל החלאות הללו? איזה מנוול יכול להגיד על עצמו שאדמת המולדת יקרה לליבו, ולשרוף אותה, על החי והצומח אשר בה?

התשובה היא: "מי שאיבד הכל" או: "מי שהייאוש ניצח אותו". מי שמוכן להשאיר אחריו אדומה חרוכה, תרתי־משמע. מי שאומר לעצמו: לא הם ולא אנו, לא להם ולא לנו הארץ הזו, ולעזאזל הכל. מי שנכון לשרוף את כל הגשרים, כי הבין שהם עשויים מהבטחות ריקות. טרור ההצתות, שזה שנים מחרב שמורות טבע ועתה ממרר ביתר־שאת את חייהם של תושבי עוטף עזה, צריך להדאיג את כולנו.

מדוע? משום שבטרור שהכרנו עד כה, הפלסטינים הפסידו "רק" את חייהם. זה אמנם ייאוש קיצוני, שמשוכך בשטיפת מוח דתית ומומתק בפרס של ע"ב בתולות, אבל הארץ המובטחת עמדה לה תמיד מנגד, כיעד, כמטרה עליונה. פדיון פלסטין בדם ובאש היה תמיד יותר בדם מאשר באש. בשנים האחרונות, המאזן הופר. האש גברה על הדם, וזו סכנה כפולה. גם משום שהתבערה הפיזית היא סממן לייאוש קיצוני יותר, וגם משום שהמבעירים לא משלמים בדם. למעשה, הם לא משלמים בכלל.

מה בעצם נדרש לפעולה כזו, של "טרור טבע"? ליטר בנזין ומצית. 10 שקלים ויש לך יופי של פיגוע בשמורה לא מוגנת, כזה שמקפיץ אפילו את הישראלים האדישים שלמדו להרים גבה ולהמשיך הלאה, כשהם שומעים על "עוד דקירה". טרור טבע הוא מושלם: קשה לסכל אותו בעוד מועד, פשוט לבצע אותו, הוא נטול התעמתות וסכנה, הוא פוגע לישראלים בבטן הרכה, וקל להימלט מהזירה ללא עונש.

הצרה המבצעית עם "טרור הטבע" היא אפוא שהוא מעבר ליכולותינו. שקוף לכטב"מ שמחפש משגרים, מעבר לטווח הפגיעה של הצלפים, מחוץ לרשתות הסבוכות של שב"כ וחסין מהסנקציות של הקבינט. עושה רושם שככל שאנו מקשיחים את ליבנו, ומשכללים את אמצעי הלחימה וההגנה שלנו, כך נסוגים הפלסטינים לעידן ה"אבן, אש ומספריים". מי המנצח בין השניים? במלחמה כולם מפסידים, כידוע. אבל לנו זה עולה יותר.

משונה, ההנהגה בצד שלנו לא הבינה מה שיודע כל בר־דעת: כוח אינו הפתרון, אדרבה. הוא רק יוצר בעיות חדשות ומחריף את הקיימות. כך, ערך החיים יורד גם אצלנו, ולא רק שם. ראו את האדישות האזרחית הכללית, את השסע החברתי הממאיר, את איחולי המוות שאנו מחליפים בינינו. וגם ערך הארץ ירד אצלנו, בדיוק כמו אצלם. הוכחה? צאו לשמורות הטבע בחג, וראו באיזה בוז אנו מתייחסים אל האדמה הזו, שאותה אנו מכנים "קדושה".