אחת לשנה יש לי זכות גדולה לפגוש חיילים שסיימו מסלול באחת מיחידות העילית שבעילית של הצבא, כשהם מגיעים במסגרת שבוע חינוך לגוש עציון. זו חוויה מרגשת. אתה יושב מול עשרים בחורים שנראים כולם כאילו הרגע זכו בנינג׳ה ישראל, הם מגיעים מקיבוצים והתנחלויות וערים ופריפריה, והם ביחד. כל כך ביחד. במהלך המפגש שהתקיים בשבוע שעבר דיברנו על מה שנתפס כפילוג שיש בעם. שטחתי בפניהם את התיאוריה שלי, לפיה 80 אחוז מאיתנו מסכימים על 80 אחוז מהנושאים, אבל התקשורת עסוקה 80 אחוז מהזמן בלהזמין את נציגי 20 האחוז שלא מסכימים כמעט עם אף אחד על כלום, כדי לדון ב־20 אחוז הנושאים שבמחלוקת. עשיתי גם תרגיל קטן: שאלתי אותם אם יש ביניהם מישהו שיש לו עמדה פוליטית שסותרת את עמדת הוריו. היה אחד כזה. כל היתר, אם ההורים בשמאל גם הם בשמאל ואם ההורים ימניים גם הם בימין. ביקשתי מהם להתעכב ולחשוב על המשמעות של העניין: רובנו המכריע מחזיק בעמדות שאיתן הגענו מהבית. יכולתי לנבא את דעותיו של כמעט כל מי שישב איתנו בחדר לפי המקום שממנו הגיע. הלוחם מהשומרון יהיה ימין, הבחור מהקיבוץ של השומר הצעיר שמאל, וזה מרחובות - יש עתיד. עכשיו, ביקשתי מהם, תוסיפו לזה נתון מדעי נוסף: ויכוחים לא משנים עמדות של אדם. להפך. מחקרים מראים שוויכוחים — ובמיוחד ויכוחים ברשתות החברתיות — רק מחזקים את האנשים בעמדתם הראשונית.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
עכשיו תגידו בכנות, שאלתי את הלוחמים, אם הכל עניין של זהות, כלומר אם על פי רוב העמדות שלנו הן נגזרת של המקום שבו גדלנו, ואם ויכוחים לא מזיזים אנשים מצד לצד — למה להתווכח כל הזמן? מה זה נותן? הרי ממילא איש לא ישנה עמדתו וכולנו מדקלמים את העמדות שעליהן גדלנו כך שלמעשה השיח אינו דינמי והוא לא באמת מתפתח. מה הטעם בכל זה?
מתסכל? קצת. אבל יש נחמה, והנחמה היא שהחברים מהסיירת מבינים את זה. הם לא עסוקים בווכחנות אלא בעשייה משותפת מתוך רעות וחברות אמת. ישבתי מולם ונזכרתי שבקיץ האחרון צצו כמה סרטונים של הישראלי המכוער. זו תופעה חמורה. אבל בואו לא נשכח את הישראלי היפה. במקרה של אלה שישבו מולי אסור להראות את פניהם, אבל יש להם פנים והן יפות ומרחיבות לב. אלה בחורים צנועים ונחושים שאי־אפשר שלא לצאת מהם עם תחושה חזקה של אופטימיות.
ככה בערך מתנהל פה השיח (ואני לוקח רק את אירועי השבועות האחרונים, לשם המחשה בלבד): יש מי שטוען בתוקף שצריך לבקש סליחה פומבית משלושת הערבים שהותקפו בים. הוא דורש מכולם לגנות. יש מי שחושב שאכן צריך לבקש מהם סליחה אבל הואיל ומהם כולם ביקשו סליחה ומהיהודי שהותקף על ידי ערבי תושב אום אל־פחם שבוע לפני כן כמעט איש לא ביקש סליחה, אז למה דווקא במקרה הזה כולם חייבים לבקש סליחה? מה גם שבאום אל־פחם נערכה הלוויה שבה הריעו לאותו מחבל, בעוד שבחברה הישראלית לא התקיים קרנבל שהריע לאלה שהכו את הערבים הישראלים בים; יש מי שטוען שאולי לא התקיים קרנבל שמהלל את המכים מחוף הים, אבל אלאור אזריה נחשב גיבור וחוק הלאום מסוכן והכל קשור להכל. מהצד השני יאמרו שלקשר בין הדברים זו מניפולציה, שאלאור אזריה הפך גיבור רק כתגובת־נגד לניסיון להפוך חייל ששגה וירה במחבל בזמן לא נכון לאויב העם, ושחוק הלאום הכרחי רק משום שבמהלך השנים כירסם בית המשפט העליון בערכים לאומיים. מנגד יגידו, מה פתאום, הסיבה היחידה שהחוק חוקק זה הבחירות והחקירות והרצון של נתניהו לחדד את מה שמפריד, ובמקום שנשים לב שבעצם כולנו נגד אלימות וכולנו בעד מה שכתוב בחוק הלאום — יש מחלוקת לגבי מה שאין בו ואם בכלל יש בו צורך, אבל לא על תכניו — אנחנו שוקעים במצולות של ויכוח שלא ישנה דעתו של איש, רק יעכיר את רוחנו ויתסיס את ליבנו, לקול מצהלות הקיצוניים.
ונדמה לי שכעת, לכבוד יום הדין, הגיע הזמן של כולנו לבקש סליחה. סליחה על זה שכשהתווכחנו לא יצאנו מנקודת הנחה שהעומד מולנו מאמין בעמדתו, ממש כשם שאנחנו מאמינים בעמדתנו. סליחה שבמקום להעריך את העובדה שבר־הפלוגתא שלנו מתעקש ועומד על דעתו ונלחם עליה בקול גדול, כעסנו עליו רק מפני שאנחנו חושבים אחרת. סליחה שלא הזכרנו לעצמנו שלא כל האמת אצלנו והיינו מלאי ביטחון בצדקתנו, מבלי לעצור מעת לעת כדי להקשיב באמת גם לדעה ההפוכה, כדי להבין קצת יותר את הטענות שכנגד. סליחה שירדנו על העומד מולנו וטענו טענות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, וסליחה שהתמלאנו חימה, כאילו העובדה שאנחנו חלוקים מסוכנת כל כך, בעוד האמת היא שהגיוון בעמדות יכול להיות גם דבר פורה ומצמיח. סליחה שלא היינו סבלניים להכיר בכך שיש דברים שלוקחים זמן, שיש תהליכים שקבוצות שונות בחברה עוברות אבל זה לא קורה ברגע; וסליחה שבמקום לחזק את החלקים המתקדמים של אותן קבוצות, במקום לחבק את ניצני השינוי, יצאנו לקרב נגד הכוחות הקיצוניים שבתוכן והפקרנו את אלה שחיפשו להתקרב. סליחה שבמקום לערוך ברית אמיתית עם אנשים מתונים מכל הקבוצות עסקנו בהתגוששות בלתי פוסקת עם גורמים שממילא לא מחפשים להתקרב. סליחה על כך שבכל נושא הייתה לנו דעה נחרצת, סליחה שהכללנו, סליחה שהשמצנו, סליחה שהעדפנו לצעוק במקום שהיה צריך בעיקר להקשיב.
ועל כולם אלוה סליחות: סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו.
