כפרה עלייך

אוף, הכיפור הזה. כל שנה מחדש הוא מחרפן אותי. הוא כמו אקס מיתולוגי: את מודעת היטב לכל מעלותיו, מודעת לא פחות – אולי יותר – למגרעותיו; את מתה להתעלם ממנו ואת לא מצליחה, וכל שנה יש איזה טריגר קבוע שמקפיץ לך אותו למחשבות ומעמת אותך מחדש עם כל מה שלא בא לך להתעמת איתו.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

ולא, הבעיה היא לא הצום, צום זה מרזה, הקושי האמיתי היחיד הוא יממה ללא קפה – שנאמר, "ועיניתם את נפשותיכם, והבינותם כי מכורים אתם לקפה, ואמרתם לעצמכם, חייבים לעבור לתה צמחים, ונשאתם עיניכם למקינטתכם העומדת נטושה עלי שיש, ונמלא ליבכם כמיהה עזה, מחשבות כפירה ודודה לקפאין, והבינותם כי מקרה אבוד אתם" (במדבר, פרק קפ"ה).

הבעיה היא גם לא עניין הסליחה, המחילה והכפרה. אני לגמרי בעד כל הדברים האלה, אם כי, עקרונית, אני לא נוהגת לדחות התנצלויות לראשית תשרי. אם פגעתי במישהו אני מתנצלת מיד, אם יש צורך בכפרה אני מנסה לכפר כמיטב יכולתי, סמוך ככל האפשר למועד הפגיעה. לא זו בלבד, אלא שאני מוצאת שאת עול הפגיעה קשה הרבה יותר לשאת מאשר את מעמד ההתנצלות. גם את ילדיי אני מחנכת להתנצל כשצריך, עם מבט לעיניים ובמילים ברורות וישירות, וגם לקבל התנצלות בהוקרת תודה על המאמץ שנדרש מאדם שמבקש לעשות תיקון.

ולמרות שאני לא תומכת בדחיית סליחה וכפרה – בין אדם למקום ועוד יותר בין אדם לחברתו וחברו – אני גם רואה ערך בהקדשת יום אחד שלם, פעם בשנה, לעניין הזה באופן כללי, שכולל בין השאר את ההכרה בכך שייתכן שישנן פגיעות שפגענו בשוגג, חטאים שחטאנו שאיננו מודעות ומודעים אליהם בכלל, וכנראה בריא פעם בשנה להלום שוב ושוב ביד ימין על הלב ולומר עווינו, חטאנו, פשענו.

ובכל זאת, כל שנה כשהמועד מתקרב, מצטברת אצלי תחושת המועקה, שנובעת אולי פשוט מהעובדה שעוד לא מצאתי את הדרך להפוך את היום הזה לשלי.

כילדה אהבתי את כיפור. בערב החג היינו נוסעים לביתה של סבתא רינה, אמא של אבא שלי, שגרה בשדרות ח"ן בתל־אביב, כדי שנוכל ללכת ברגל לבית הכנסת הרפורמי, ששכן אז במרתף ברחוב קרליבך. אני הייתי מתלווה לאבא שלי לתפילות "כל נדרי" בכניסת החג ול"נעילה" בסיומו. הוא היה הולך גם לשחרית ומנחה, ובין לבין חוזר, משחק איתי קצת והולך לנוח.

כל החברים והחברות שלי נשארו בשכונה ורכבו על אופניים. ידעתי שהם קובעים להיפגש מאחורי בית הכנסת, מתכננים מי יביא במבה ומי יביא ביסלי, לאן יספרו להורים שהם רוכבים ולאן ירכבו באמת. אבל אני לא זוכרת רגשות קנאה או תחושת הפסד, כי בשעות שאבא שלי היה בבית הכנסת אני הייתי מוציאה מארון העץ הענקי בחדר ילדותו את הרכבת החשמלית העשויה ברזל ועץ, שעלתה איתם ארצה מצרפת בשנת 1951, ועדיין עבדה. כי פעם בנו דברים, כולל צעצועים, שנועדו לחיות יותר זמן מסמארטפון.

הייתי מרכיבה את המסילה, מחברת קטר לקרונות, ואחרי לבטים ארוכים ממקמת את המנהרה. ואז היה מגיע החלק הטוב באמת. נוסף לרכבת ולמסילה הייתה גם תחנת רכבת להרכיב, מצוידת בעשרות פריטים: ספסלים מיניאטוריים, עצים קטנטנים, ואנשים. כולם בגודל זרת, מפוסלים לעילא ומאוירים לפרטי־פרטים, לבושים במיטב האופנה האירופית של תחילת שנות ה־40 – גברים בחליפות ומגבעת, זה קורא עיתון וזה בודק את השעה בשעון היד שלו; נשים בחצאיות צרות ונעלי עקב, זו חובקת זר פרחים ביד אחת ומזוודה בשנייה, זו אוחזת בידו של ילד לבוש בחליפת מלחים וגרביים מתוחים עד הברך. היו גם מבקר כרטיסים במדים, שוטר, ואפילו כלבלב זעיר.

במשך שעות הייתי בודה מליבי סיפורים על מסעות נועזים ופגישות מרגשות בפריז; על מרגלת במשימה סודית ועל ילדה אמיצה שנהגה בעצמה את הרכבת כשנהג הקטר נחטף באמצע הנסיעה, וכמובן על נאהבים שהגורל הפגיש אותם לפני שנים וקבעו לשוב ולהיפגש בדיוק היום, כאן, על רציף הרכבת הזה – היא תאחז בידה זר פרחים, הוא יחבוש מגבעת אפורה – ובדיוק כשהגיעו שניהם עצרה הרכבת והמון אדם קלח ממנה. לרגע חשבו גם היא וגם הוא שרק הם לבדם קיימו את חלקם בהבטחה – אבל אז! – הם מסתובבים, רואים זה את זו... "ז'ה טם!"

(עוד לא ידעתי מה באמת קרה בפריז בתחילת שנות ה־40 או באירופה בכלל. וטוב שכך, כי לו ידעתי ייתכן שהיה לי קצת פחות מגניב לשחק ברכבות).

ובערב הייתי צועדת עם אבא ברחובות הרגועים של תל־אביב לבית הכנסת, ושרה שם את השירים שאני עדיין אוהבת, וכשקצת השתעממתי הייתי הולכת לגברת עם התסרוקת הלבנה הנפוחה שהייתה מגניבה אותי למטבח ונותנת לי עוגייה מהכיבוד שהוכן לשבירת הצום.

ואז, כמו שקורה לטובות ביותר, הילדות שלי נגמרה. בנעוריי כבר התמרמרתי על הניתוק מהחבר'ה, אחר כך מרדתי בו (כי מרדתי בכל בשלב מסוים), ואחר כך נולדו מחדש כמיהה ורצון, אבל מערכת היחסים שלי עם החג בבגרותי נתקעה. מצד אחד, עדיין צמה, עדיין כמהה לשירים ולמילים שאהבתי, עדיין מוצאת שיכול להיות ביום הזה משהו מזכך. מצד שני, לא מחויבת מספיק (כפי שהיו הוריי) כדי למקם את עצמי לכל החג במרחק הגעה רגלי לבית הכנסת הרפורמי (היו שנים שצעדתי, ומובן שאותן שנים התאפיינו בגל חום ולחות מעיק במיוחד שעינה את נפשי הרבה מעבר למה שדורשת המצווה). לבתי כנסת עם עזרת נשים אני לא הולכת – זו חוויה משפילה בעיניי, לא פחות. היו שנים שניסיתי להעניק ליום תוכן משלי, בקריאה ומחשבה, אבל זה לא זה. קהילה היא חלק מהעניין.

מבחינת ילדיי, כיפור הוא בעיקר חג האופניים ואני לגמרי מבינה אותם – הרי אין מקבילה לזה בכל העולם, ליום המדהים הזה שבו מדינה שלמה עומדת מלכת, ואפשר לרכוב על אופניים באמצע כביש מהיר. לא הייתי גוזלת את זה מהם בשום אופן.

בקיצור, כמו בהרבה מצבים אחרים, הקושי הוא בדואליות. בצורך להחליט מה אני רוצה באמת, בכעס שמתעורר בי כלפי עצמי על הקושי למקם את עצמי באופן מובהק. ובשלב הזה כנראה כבר לא מדובר רק על יום כיפור. והרכבת החשמלית נעלמה מזמן, ועימה העולם המיניאטורי שגורל המתרחש בו נתון רק בידיי. והעולם הגדול שאני מתנהלת בו, זה של המבוגרים, כל כך מתיש לפעמים. אז ברוח החג אבקש שתסלחו לי רגע, אני הולכת להכין קפה.