לראות את נאפולי ולחיות
המטרה: לסלוח לעצמי. האמצעי: להפסיק להתחפש לשיח ורדים גמדי. בקרוב אגיע רחוק
אני מבקשת סליחה מעצמי על שאני לא נשואה 66 שנה כמו ההורים שלי. אני רואה אותם היום, בני 80, נוסעים למסעות שלהם ברחבי העולם, בפעם האחרונה זה היה לגרמניה, למשהו שנקרא "שיט נהרות". הם עשו את זה יחד, כמו שהם עושים כל דבר. אמא שלי ארזה, אבא שלי הושיט לה יד כשעלתה לספינה על נהר הריין. ואז שם עוד יד מעודדת על הגב, סתם כדי שתרגיש מלווה ונאהבת כשהיא מטפסת לסיפון.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
כן, ההורים שלי נתנו לי חתיכת מפת אוצר של אהבה. איך היא נראית, איך היא מדברת, מה זו חברות והערכה ואיך תמיד לדבר אחד עם השני ראשונים כשקורה משהו רע במפעל או כשהמנהלת בבית הספר מתפטרת. ובאמת, לאורך כל שנות העשרים המאוחרות שלי (המוקדמות הוקדשו לבחורים עצובים וגרועים שרציתי להציל) חיפשתי את הגבר של חיי לפי קווי המפה. לא הסכמתי שיתייחסו אליי רע. לא התקשרת יום אחרי הדייט? ביי־ביי ושלום, חפש פראיירית אחרת. וסקס, לא משנה כמה הטיפו לי שבחורה עדכנית לא אמורה לעשות סיפור מסטוצים, פשוט לא הסכמתי לקבל אינטימיות־פייק שקרנית שנמשכת לילה אחד.
ואז מצאתי, היה לי גבר נהדר, אבל לא רציתי להישאר נשואה לו. ולא משנה כמה אטיל את האשמה על ההתאהבות הגורלית והמפתיעה שלי ברן. כי גם אם רן לא היה מגיע, עדיין הייתי מתגרשת. אני פשוט לא רציתי להמשיך לחיות בלי להרגיש עוד התאהבות אחת. התחלתי לפנטז על גירושים ברגע שהבנתי שזהו, מהרגע שיש תינוק כבר אין וויקנד לבד בבית. זה נראה לי מופרך, מה, תמיד נהיה שנינו עם התינוקת? לא מגיע לי לשכב על סדינים לבנים ופריכים של מלון ולקרוא ספר לפני שאני מתארגנת לצאת למסיבה?
בגלל שלא רציתי להשתעמם, גזרתי על הילדה שלי חיי נדודים. בגלל שלא הסכמתי לספוג, היא ספגה גבר חדש עם ריח חדש שהוא לא אבא שלה שמתגלח באמבטיה. בגלל שרציתי עוד התאהבות אחת, הבת שלי קיבלה את שיברון הלב הראשון שלה. נשבר לה הלב לחתיכות קטנות, בלתי ניתנות לשחזור, כי האמא שלה רצתה לב בוער שמרגיש שוב סערה ותשוקה.
אני מבקשת ממנה סליחה, אבל סולחת לעצמי. בגלל שהייתי תוצר של כאלו נישואים מאושרים, לא ידעתי לדמיין אפילו מה זה גירושים ומה זה עושה לילד שעובר אותם. לא הייתה דרך שאבין איך זה להיות חולה בבית של אבא ולרצות את מרק הירקות של אמא. לבכות בלילה כי אני מתגעגעת אבל לא להעז להגיד לאמא כי היא כל כך מאושרת עם הגבר החדש שלה. ובכל זאת, אני סולחת לעצמי, כי הייתי בורה, בורה מאושרת כמו שיכולה להיות רק ילדה שגדלה בנינוחות המובנת מאליה של יציבות מפנקת. באמת חשבתי שזה יהיה איזי בריזי, רן ואני נעבור לחיות יחד בדירה מדהימה ברוטשילד, נכתוב ספרים, ומאיה תהיה שמחה כי אני שמחה, וגם כי אביא לה כלב מלטזי. ועכשיו יש לי גבר שאני תמיד־תמיד, כמו שאמרה דבי הארי, נפעמת מהנוכחות שלו. מה שאין לי איתו, וגם לא יהיה, זה קילומטרז' של 66 שנה.
אני גם סולחת לנו שהגענו לאהבה הזאת שבורים, משומשים. אני יכולה לדמיין אותי מזדקנת עם רן, אני כבר די עושה את זה. נוספו לי חמישה קמטים מאז שנפגשנו ושלוש בעיות רפואיות מביכות. זה דווקא נעים, משק כנפי הזמן, נהיינו חברים טובים ממש ואנחנו פורקים שקיות למקרר בתיאום מושלם. אבל כשרע לי ואני מתה לבכות, אני לא עושה את זה על הכתף שלו. להפך, אני פונה נגדו, רושפת כמו חתולת בר, מוציאה איזה כעס שלא ידעתי שקיים אצלי.
זה הכעס על הפספוס. כי למה הוא לא הגיע בזמן, רווק, בלי ילדים, כששנינו בני 28. איך אני אמורה לשכב בזרועותיו ולהרגיש טובה, מתוקה ומוצדקת, כשאני כבר יודעת מה זה לפגוע בילדה שלי? לרסק משפחה ובעל? רציתי לראות את נאפולי ולמות, רציתי לדעת מה זאת התאהבות מטורפת וחסרת שליטה, מה זה להיות גרושה מינית עם לבנים מנומרים בהיכון. אם לא הייתי רואה את נאפולי, הייתי נשארת ערה בלילות ומייחלת לה ומפנטזת עליה. רק עכשיו, אחרי שראיתי אותה ונרגעתי, אני סוף־סוף יכולה לנסות ולהישאר.
אני מבקשת סליחה מעצמי על התקיעות. על משהו כמו 178,900 שעות בקנדי קראש, ועוד 35,678 נסיעות מיותרות לקניון, לקנות חולצה או אוברול ג'ינס שייזרקו מחר בארון כי אפשר להלביש חור שחור בנפש באוברול ג'ינס. בערך שש שנים עברו מאז שהבטחתי לעצמי שאתעורר, אלך למחשב להתחיל לנסות לכתוב ספר או שאלך ואביא את רן מהסלון ואגיד לו, "תלמד אותי כבר איך לכתוב סדרה". הפכתי להֶז־בִּין. למי שהייתה פעם. הגעתי לשלב המעצבן הזה שבו אנשים עומדים מולי ותוהים מאיפה אני מכיר אותך? את למדת במקיף יהוד? היית בחיל חימוש? את אולי בת הדודה האהובה שלי נטלי ופשוט התאורה כאן גרועה?
אני סולחת לעצמי כי חינכו אותי שבלי הישגים אני לא שווה שום דבר. כי המורים שלי אף פעם לא היו מרוצים, תמיד היה שם איזה סרקזם מכבה, איזו הורדה בדרגה שחייבים לעשות לילדה שמתלהבת קצת מעצמה. כן, כתבת סיפור נחמד לשיעור ספרות, אבל למה הכתב שלך כל כך עקום? זרי דפנה לא קיימים מבחינתי, גם כשהייתי ב"מחוברות" ולרגע אחד הייתי סוג של כוכבת שחצי ארץ הכירה, לא הרגשתי שהנה, הגעתי. כי אם זו הצלחה, איך זה יכול להיות שאני עדיין לא מרגישה כמו הילדה המקובלת בכיתה, איך זה שהספר של ההפקה רץ לעדי אשכנזי לעשות לה תוספות ואותי הוא מצוות לחופף החדש שלו, בחור עוין עם שיער מחומצן שצורח: "אמא'לה, איך הפריזור שלך נראה, ישנת באוהל סיירים שבוע?"
אני סולחת לעצמי כי אני מבינה שהשיטה הזאת של השוט, של הדוחק, של את חייבת להשיג, כי בלי זה את כלום ‑ השיטה הזאת כבר לא עובדת בשבילי, ויותר מזה, היא כנראה גמרה אותי. כמה אפשר לאיים על עצמך בעונש, בתבוסה, באַתְּ תגמרי כמו לוזרית בלי כסף לשכר דירה. אולי יום אחד, אחרי שאני אפטר את החור השחור ההוא, פתאום יבוא לי רגע נינוח וזוהר, אני אשב, מרוצה לגמרי במרפסת, אחרי שקיבלתי את העובדה שזה מה שיש ועם זה אני מאושרת, ופתאום, משום מקום, יחזור אליי איזה קול נשכח, היי, בא לי לכתוב על התקופה שבה חייתי ביפן.
אני מבקשת סליחה מעצמי על זה שאני לא מספיק מטופחת. שגם השנה לא התחלתי את תוכנית החומש הגדולה שלי - להתחיל אימוני כושר נרחבים, לקבוע תור לרופא שיזריק לי בוטוקס, להשקיע קצת יותר בשיער שלי, לא לתת לו לשכב שם על הראש שלי בגולגל'ה, אשכרה ללכת למספרה ולעשות מדי פעם צבע ופן.
אני סולחת לעצמי כי ייתכן שקיבלתי את הגיל. כי אם אני כבר אקבל מחמאה ‑ אני רוצה שהיא תהיה על מי שאני היום, לא על שחזור של מי שהייתי בגיל 37, רק בגרסה המבריקה מדי, המתוחה. יש איזה ניצחון בלהצליח להיראות נפלא עם כל הקמטים, זה קורה לי מדי פעם. איכשהו אני לא חושבת שאני ארגיש את אותו סיפוק אם השדיים שלי כבר לא יהיו שלי. לא בא לי לשקר יותר, לא אחרי שנים שבהן שיקרתי והגזמתי וניסיתי לייצר לי תדמית מגניבה ומסוכנת יותר מהחיפאית הבסיסית שאני. כל מה שבא לי זה לדבר הכי טבעי ופשוט, זה מה שיש, קחו או תעזבו.
אני מבקשת סליחה מעצמי על ההלקאה העצמית, על זה שכולם תמיד מהממים, וחכמים, ומוכשרים בעיניי, כולם חוץ מאדם אחד - אני. על זה שאני כותבת סמס "כתבה גרועה במיוחד הפעם", לפני שאני שולחת כל טקסט שלי למערכת. אני אפילו לא יודעת איך הוא יצא הפעם, אבל אני כל כך מפחדת לאכזב, שאני מבהירה מראש שזה לא טוב.
אני מבקשת סליחה על כל פעם שצחקתי על עצמי בחברה שאני נראית כמו גבר טיבטי קשיש, על כל תנועת נפנוף שעשיתי עם היד כשמכרה באה לחבק ברחוב, "סליחה, אני בטח מצחינה מסיגריות". נמאס לי מההנמכה המזוכיסטית הזאת שמתחזה להומור עצמי, בא לי ומגיע לי קצת כבוד.
נמאס לי להיות נעימה לגברים שעפים על חוכמתם וכישרונם הלא קיימים בעליל, נמאס לי להכיל נשים שמעירות בנוקדנות על כל מיני שטויות לא חשובות כמו פרסומת לא מספיק פמיניסטית לפאקינג קסטרו, אין שום סיבה שהאנשים האלו ינאמו בחשיבות עצמית בטוויטר את דעתם הלא מעניינת, כשאני, זה קשה להגיד, פשוט יותר חכמה. אני סולחת לעצמי על שנים שבהן קיצצתי לעצמי את הקומה עם מספרי גננים חלודות, איכשהו חשבתי שאם אהיה שיח ורדים גמדי ולא מאיים ‑ יהיה פחות כואב לחיות. עכשיו אני יודעת שהמכות מגיעות גם אם פחדת לתפוס מקום והתנצלת על קיומך.
